שינויים ותמורות בעולם העופות במאה ה-20

עוזי פז 15/05/2014 00:00

 

*ראשיתו של המאמר בהרצאה בכנס הצפרות בשנת 2002. עודכן ב- 2013 ומתייחס רק לעופות המקננים בארץ ולחורפים בה ולא למינים החולפים ואף לא למזדמנים. הוא אינו מתייחס גם לרמת הגולן ולחרמון.

 

כתב היד המפורסם כאן אינו שלם. הגרסה המלאה, ובה גם רשימת הספרות, תודפס במיוחד לקראת חג החנוכה הבא עלינו לטובה. ניתן יהיה לרכוש אותה ביום העיון השנתי אשר יערך באוניברסיטת תל-אביב.

הדפסת כתב היד בחסות קרן הדוכיפת ובשיתוף רשות הטבע והגנים וקרן קרב.

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות מבוא שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים


 

בעלי חיים, והעופות בכלל זה, אינם חיים בחלל ריק. תפוצתם ושכיחותם מותנים בתנאים השוררים בסביבתם, והסביבה בארץ ישראל השתנתה ומשתנה ללא הרף. בעלי החיים מתרבים או מתמעטים, לעתים אף נכחדים, בהשפעת השינויים המתחוללים במקומות חיותם.

 

כדי להבין, לפחות חלק מהשינויים, שחלו באוויפאונה של ארץ ישראל מאז סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עלינו לבחון את התמורות שחלו בנופי הארץ בתקופה זו.

בעקבות "100 שנות ציונות" וגלי ההתיישבות היהודית, הפכה ארץ ישראל ממחוז נידח באימפריה העות'מנית, ארץ חשופה ושחונה על גבול המדבר, למדינה מודרנית.

אוכלוסייתה התרבתה מאד. נבנו ערים גדולות וקמו מאות ישובים חדשים. רוב, ולמעשה כול, הביצות נוקזו. פותחה חקלאות שלחין מתוחכמת. חלה עלייה ניכרת ברמת החיים. זו מתבטאת, בין השאר, בהצטברות רבה של פסולת ואשפה.

 

אלה, ועוד, גרמו לשינויים ניכרים במקומות החיות (=בתי גידול) ברחבי הארץ ובהתאם גם באוכלוסיותיהם של בעלי החיים. אולם ראוי לזכור: ארץ ישראל אינה בבחינת אי המנותק מהשפעות סביבתו.

לעופות אין גבולות ולמתרחש מחוץ לגבולות הארץ, כגון שינויים בתנאים הסביבתיים במעונות הקינון של עופות החורפים בארץ (באירופה) או הרעת התנאים באזורי חריפתם (באפריקה) של העופות המקייצים בארץ, יש השפעה מהותית על דמוגרפית העופות בארץ.

 

גם לציד פראי, המתרחש כיום בארץ באמצעות הנשק החם ויותר מכך בארצות השכנות, שברובן אין כלל חוקים לשמירת הטבע, יש השפעה שלילית, ולעתים אף קשה, על עולם העופות, ובמיוחד על הגדולים שבהם כדורסים אך גם חסידות ושקנאים.  

 

מקובל לחשוב כי קיים ניגוד בסיסי בין האדם לסביבתו, וכי במקביל להתרבותם של בני האדם חל פְּחַת במספרם של בעלי החיים. אמנם בעלי חיים רבים, לרבות עופות, נפגעו כתוצאה מתהליכים אלה.

מינים אחדים התמעטו ואחרים אף הוכחדו. אך לשינויים בנוף, שחלו בהשפעת האדם, הייתה לעתים דווקא השפעה מיטיבה. מיני עופות אחדים התרבו והתפשטו. לעתים שינו את אורחות חייהם והתנהגותם הן במרחב והן בזמן.

 

 


ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות בעולם העופות במשכנות האדם שינויים ותמורות שינויים



עופות בר אחדים הפכו ל"דיירי משנה" במבנים מעשה יד אדם.

דרור הבית, לדוגמה, דגר בעבר בצוקים ובין סלעים. כבר בימים קדומים הוא אימץ מבנים מלאכותיים כתחליף למקומות חיותו המקוריים. הוא בונה את קניו במקומות שונים ומגוונים ומרבה למקמם בחורים בבניינים, בעליות-גג, במחסנים אך גם בצמרות של עצים.

 

חז"ל אמרו עליו: "צפור דרור - שאינה מקבלת מרות... למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כמו בשדה".

עם הגידול שחל באוכלוסיית הארץ, במהלך המאה ה- 20, התרבה הדרור והתפשט, הלכה למעשה, לכל הישובים בארץ, מדן ועד אילת, לרבות מחנות צה"ל, מאחזים קטנים ולעתים אף לעמדה מבודדת.

 

 

 

סנונית המערות מקננת כיום בבתים ובמבנים שונים.

את קניה, דמויי הבקבוק, והבנויים מפתיתי בוץ, ניתן לראות כיום בישובים רבים ברחבי האזור הים תיכוני. בעבר היא קננה רק בנקיקים ובמערות באזורים הרריים (מקומות שהיא מתמידה בהם גם כיום).

 

ב-1925 נכתב לראשונה כי היא נוטה, לעתים, להמיר את מקומות קינונה הטבעיים במבנים מעשה ידי-אדם. בעיקר מתחת לגשרים.

מאז היא מקננת יותר ויותר במקלטים, במרתפים, בחניונים תת קרקעיים ולעתים מזומנות במרפסות - בסמוך למנורת התאורה. בעקבות הסתגלותה למקומות הקינון החדשים הרחיבה את תחומי מחייתה מההרים והצוקים אל העמקים והמישורים.

 

 

עד 1950 לערך סנונית הרפתות הייתה דוגרת שכיחה בעמקים. בעיקר בעמק בית שאן, בבקעת כנרות והלאה צפונה עד לראש פינה. היא קיננה אז גם לאורך מישור החוף.

עם תחילת השימוש ב-D.D.T.  בשדות החקלאיים (ר' להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים") היא כמעט ונעלמה ממישור החוף. גם באזורים האחרים התמעטה.

 

מאז ראשית שנות ה-80 שבה אוכלוסייתה המקננת והשתקמה ברבים מתחומיה הקודמים. כיום ניתן למצאה מקננת אף בפרברי תל אביב.

המוני סנוניות החלו ללון בימי החורף בחניונים בערים, אתרים חמימים יחסית, כתחליף ל"רפתות" - מקום חיותן בעבר.

 

גם הטסית (סנונית בתים) מאמצת בתים כתחליף לסלעים או לצוקים.

טריסטראם כתב: "ומקננת במושבות... בעמקים בגליל הצפוני". עד לסוף שנות ה-60 לא היה לכך כל אישוש, למעט אוכלוסייה שדגרה בכפרי הדרוזים, למרגלות החרמון, שאותרה לאחר מלחמת ששת הימים.

 

בסוף שנות ה-60 החלה הטסית לדגור בירושלים ובסביבתה ונמצאה מקננת גם באחד מקניוני מדבר יהודה. מאז התפשטה גם לאזורים הרריים אחרים כגון: הר מירון, גליל המערבי, כרמל, שומרון והרי יהודה.

בשנת 2004 נמצאו קיניה  גם ביהוד (המושבה לא קיימת עוד). כיום מוכרות כ-20 מושבות קינון שלה ברחבי הארץ.

 

תהליך דומה התרחש גם בסנונית המדבר.

מקומות חיותה הם נופים סלעיים, לאורך מצוקים ובקניונים במדבר. היא מעדיפה גֵּאיות עם גֵבי מים, שניתן לאסוף פתיתי בוץ משוליהם לבניית הקן. היא גם מרבה לצוד את החרקים הנמשכים למים.

הקמת ישובים ברחבי הנגב והערבה, ובהם בניינים זקופים מחד - כתחליף לצוקים, ומקורות מים, כברז דולף או טפטפות כתחליף לגבים, אפשרו לה להרחיב את תחומיה ולהתפשט גם לנופים מישוריים. מאז שנות ה- 60 היא מקננת שכיחה למדי בבתים ברחבי הנגב והערבה. לאחרונה הגיעה עד למודיעין ולעמק איילון.

 

מינים אחרים אימצו את עליות הגג כתחליף לנקרות בצוקים או לחללים בעצים קשישים. כזוהי לדוגמה התנשמת.

שמה האנגלי Barn Owl, שתרגומו "ינשוף האסמים", מעיד על מקום קינונה המועדף באירופה. תפוצתה בעבר הייתה דלילה למדי ומוגבלת בעיקר לתחומים בהם יש נקיקים ומערות.

 

עם התפשטות הישובים וריבוי מבנים נטושים התרבתה בשיעור ניכר. כיום היא מקננת, לעתים מזומנות, בנוסף לעליות-גג, גם במגדלי שמירה, בבארות נטושות ובמבנים עזובים. קולות נשיפותיה מהווים מטרד (ואולי ליתר דיוק מעוררים פחד) לבעלי הבית שבעלייתם השתכנה.

היא מתנחלת עד מהרה בתיבות קינון (ר' להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים").

 

 

 

גם כֹּוס החורבות, המקנן לרוב בכוכים, בנקרות עצים, בקני שרקרקים שהורחבו ובחורים בקרקע שעומקם עד מטר ויותר, עשוי לקנן בקירות בתים, בצינורות אופקיים ובעליות גג. לעתים קרובות הוא מקנן בקירות שנוצרו במחצבות כורכר.

 

 

אורחות חייה של הדוכיפת השתנו הן במרחב והן בזמן.

בעבר היא קננה בעיקר בעצי אלון תבור קשישים בגוש אלונים-טבעון כמו גם באלוני התבור שבאזור פרדס חנה ובעצי זית קשישים.

בעקבות התרחבות שדות השלחין והדשאים, שסיפקו לה שפע מזון, בעיקר ערצבים וזחלים של מיני עש, התרבתה אוכלוסייתה הדוגרת והתפשטה (על השפעות נוספות של גידולי השלחין על אוכלוסיות העופות - להלן בפרק "שדות, גידולי שלחין ופרדסים").

 

 

 

תהליך התפשטותה החל כבר בשנות ה-40 אך התעצם בעיקר בין שנות ה-60 וה-80. בשנים אלה היא הגיעה עד לבקעת כנרות (לדגניה ב- 1975), לעמק החולה, ולצפון הנגב.

לעתים היא מוצאת חורי קינון בעצי הנוי, ובהעדר אתרי קינון טבעיים במקומות חיותה החדשים היא החלה לקנן בסדקי קירות, בחבית זרוקה, בצינור, בארון נטוש ובעיקר בעליות גג, מתחת לרעפים ומאמצת גם תיבות קינון.

 

 

 

עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 הדוכיפת הייתה מקייצת שכיחה למדי בחבל הים תיכוני וחולפת מצויה בכל רחבי הארץ. בהדרגה, מאז שנות ה-50 הפכה ליציבה ברבים מתחומי קינונה ונותרת בארץ כל ימות השנה.

 

מקומות קינונו המקוריים של הבז האדום - צוקים כגון בארבל, נחל חצור או בקרנטל המתנשא מעל ליריחו. לעתים מזומנות הוא נוטש מקומות אלה לטובת עליות גג. כיום נראה כי הוא אף מעדיף את אלה על מקומות קינונו המסורתיים.

 

 

בעבר, בתקופת טרום ההרעלות (ור' בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים") היה דוגר מצוי ברחבי הארץ. טריסטאם מדווח עליו מנצרת וממתחם הר הבית בירושלים ומציין כי זהו הדורס השכיח ביותר בארץ.

בראשית המאה ה-20 היה דוגר מצוי. אותרו אז מושבות אחדות ובכל אחת מהן היו עשרות, ולעתים אף מאות זוגות. מושבותיו היו, בין היתר, בראש פינה, בצפת, במושבה הגרמנית ביפו ובירושלים.

אוכלוסייתו נאמדה אז במאות פרטים ומנדלסון אמד אותה בין-2,000 ל-3,000 זוגות.

השימוש בחמרי הדברה, והרעלת החרקים המהווים את עיקר מזונו, גרם כמעט להשמדתו כעוף המקנן בארץ. מאז שנות ה-70 החלה התאוששות באוכלוסיותיו.

 

מאז 1985 הוא מקנן בעיקר בישובים ברמת מנשה ובשוליה. אפשרי כי נטישת המצוקים קשורה לצמצום שדות הצייד שלו - הן בשל התפתחות החורש ונטיעת היערות והן בשל עיור. ואמנם ברמת מנשה משתרעים שטחי מרעה גדולים ובלתי מופרעים כמעט.

 

סביר כי התרחבות מעלה אדומים חיסלה את שטחי הצייד של מושבת הקינון שהתמקמה בשכונת מוסררה בירושלים. מושבה זו היוותה, במשך שנים אחדות, יעד לעליה לרגל. וכיום כמעט והתחסלה. הבזים שקננו בה עברו מזרחה. הם מקננים עתה, לעתים, במתלולים שנוצרו עם פריצת הכבישים באזור והרחבתם.  

 

הבז האדום זכה ל"יחסי ציבור" ענפים בתחום יישובי אלונה והיה נושא חינוכי בבית הספר המקומי. תרצה קרן ז"ל תרמה רבות למודעות הזו.

בסקר שנערך ברחבי הארץ בשנת 2000 נמצאו כ-600 זוגות.

 

סיס החומות מוכר מחוצות הערים בשל צרחותיו הרמות הנשמעות תוך כדי מעופי להקותיו במהירות מסחררת.

קולות אלה נשמעים מעת שובו מאפריקה, בראשית פברואר ועד לחודש יוני עת הוא נודד חזרה דרומה.  הסיס מקנן במושבות הממוקמות בעצמים אנכיים: בצוקים, במתלול החופי, בקירות סלע וגם במבנים מעשי יד אדם. מוכרת במיוחד המושבה הממוקמת בכותל המערבי.

בשמי תל אביב עפים בימי האביב וראשית הקיץ מאות פרטים. אלה מקננים בארגזי הרוח של תריסי הבניינים שנבנו במאה הקודמת.  

 

 

בשעה שבנינים משמשים כתחליף לסלעים, לכוכים ולמערות, רבי הקומות עשויים לשמש כתחליף לצוקים. אחת הדוגמאות לכך הוא הבז המצוי.

במשך שנות ה-50, עת בוצעה הדברת מכרסמים בקנה מידה נרחב בשדות החקלאיים, הורעלו הבזים המצויים, הן היציבים והן החורפים. הם כמעט ונעלמו אז מהארץ.

מראשית שנות ה-70 חלה התאוששות מהירה באוכלוסיותיו בכל האזורים. בתחילה הם שבו לסביבתם הטבעית. לאחר מכן גם לרבי הקומות. בהדרגה הם אימצו גם כרכובי חלונות ואדניות בבתים נמוכים יותר, הן בישובים חקלאיים והן בערים.

 

הבז המצוי מאמץ גם תיבות קינון (להלן – בפרק "שדות, גדולי שלחין ופרדסים").

גם הבז הנודד, חורף נדיר למדי בארץ, אימץ את רבי הקומות כנקודות תצפית לאיתור הציד, ואת כרכובי החלונות שלהם כשולחנות אכילה.

 

בעבר דגרו זוגות מעטים של מין זה בכרמל ובמערב הגליל. האחרון שבהם דגר בכרמל בשנת 1952.

לאחר הפסקה שנמשכה יותר מ-50 שנה דווח בשנת 2006 על זוג שקינן ברב קומות בתל אביב.

 

קינון מוצלח אותר ב-2013 באזור אוניברסיטת חיפה. מאז נצפו זוגות נוספים המגלים התנהגות טריטוריאלית.

 

הסתגלות העופות למעשי יד האדם אינה מתמצת רק בקינון במבנים עצמם.

אחדים מהם מאמצים בקלות "שולחנות אכילה" או תיבות קינון, המוצבים להנאה, לתצפית ולצילום.

מוצאו של הירגזי ביערות ובחורשים הוא מקנן בחללים בעצים קשישים כזית וכאלון תבור, וכן בחורים שנחטבו על ידי נקר.

 

הוא מקנן גם בקינים נטושים של שרקרק מצוי ושלדג לבן-חזה. מאז שנות ה-40 התרבה מאד והחל לקנן בתחומי ישובים: בחורים בבלוקים, בצינורות אנכיים, בגרוטאות שונות ועוד.

 

קל להרגיל את הירגזי לאכול מסלסלה מחוררת בה מוגשים לו בוטנים. קל גם למשוך אותו לקנן בתיבות קינון או בכדי חרס.

בהדרגה הרחיב את תחומי תפוצתו מזרחה ודרומה, כנראה בעקבות הסרת הגורם שהגביל את מקומות קינונו.

 

הוא הגיע לעמק הירדן בשנות ה-50‏. באותן שנים לערך הגיע גם לעמק החולה. באביב 1979 נמצא מקנן אף באזור אל-עריש.

 

 

 

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות בשדות וגידולי שלחין שינויים ותמורות שינויים ותמורות


 

בראשית המאה ה- 20 השתרעו השטחים החקלאיים ברחבי ארץ ישראל על פני כ-1,400,000 דונם.

מהם היו בהשקיה רק כ-15,000 דונם. עד לשנת 1995 גדל שטחם של השטחים המעובדים כדי 3,400,000 דונם ואילו גודלם של השטחים המושקים - שלחין, מטעים ופרדסים - הגיע ב- 2009 לכ-2,000,000 דונם.

 

גם שיטות ההשקיה השתנו במידה רבה. למכלול שינויים אלה השפעה ישירה על גודל האוכלוסיות של עופות אחדים. במקביל חלו גם שינויים בגידולים שגידלו בשדות. מאז קום המדינה החלו לגדל, כדוגמה, שטחים ניכרים כותנה ובוטנים.

 

   

 

השינוי המוכר ביותר שהתרחש בעולמם של העופות בשדות החקלאיים מתייחס לעגורים.

טריסטראם כותב על אתר לינת עגורים באזור באר שבע. הוא אינו מציין אומדן למספרם. הרדי מציינו כחורף לא שכיח.

בשנות ה-40 הם נהגו לחרוף בעיקר בעמק יזרעאל. מספרם עמד על עשרות בודדות. בראשית שנות ה-50העגורים שחרפו בארץ הורעלו. במשך כעשור ויותר לא נראה ברחבי ישראל, בימי החורף, ולו גם עגור אחד.

 

ניתן היה רק לשמוע את קולותיהם כשחלפו, בהמוניהם בסתיו, בדרכם מאירופה למזרח אפריקה ובאביב - בדרכם חזרה.

בחורף 1964/65 שבו 49 עגורים לחרוף בעמק יזרעאל. הם לנו על גדות אגם כפר ברוך (אגם הקישון). מספרם גדל בהדרגה והם החלו לחרוף גם בשדות הנגב המערבי. העגורים נטשו את עמק יזרעאל לאחר שהפסיקו לגדל בו בוטנים וחימצה (חומוס בשפת העם).

בהדרגה התפשטו לאזורים אחרים בהם מצאו מזון. עשרות חרפו במשך שנים אחדות בעמק חפר, בדרום הגולן ובשדות הנגב המערבי.   

 

בשנות ה-80 גידלו בוטנים ותירס רק בשטחים קטנים בעמק החולה. העגורים כמעט ולא חרפו אז באזור זה. ב-1995, בעקבות עבודות לשיקום קרקעות העמק, שנדרשה לאחר יבוש החולה, גדל שטחם של גידולים אלה והגיע כדי 10,000 דונם.

בעת איסוף יבולם נותר בשדה פְּחַת לא מועט. העגורים גילו עד מהרה את המשאב הזה ומספרם הלך ועלה בימי החורף. ב-1995 חרפו בעמק החולה אלפי עגורים ומספרם הלך ועלה ובתחילת חורף 2013/14 לנו כ-35,000 באגמון החולה.

 

 

לאחר נביטת תבואות החורף, העגורים רומסים את השדות, וגורמים בהם לנזקים כבדים בחיפושיהם אחר שאריות הבוטנים והתירס.

כדי למנוע את נזקיהם החלו לגרשם ולהטרידם ברעשים שונים. במקביל החלו למשוך אותם אל תחומי האגמון על ידי אספקת גרגירי תירס. (עלות הפרוייקט שנת 2013/14 כ-2,500,000 ₪).

העגורים החלו להתרכז סביב שטח זה ומספריהם הלכו וגדלו. רבים מהאוכלוסייה הנודדת מאירופה למזרח אפריקה שינו את הרגליהם וחדלו מלהמשיך ולנדוד.

כיום הם מהווים מוקד משיכה תיירותית בעלת עניין וחשיבות בינלאומית כמו גם מקור כלכלי משמעותי לתושבי עמק החולה.

     

 

 

 

בשנות ה-60 וה-70 חרפו בארץ, לפי האומדן כ-15-10 מליון זרזירים.

 

במשך היום הם מתפזרים בשדות, במזבלות וברפתות ברמות יששכר וברמת הגולן ומרבים לאכול בהם תערובת. הם מרבים גם לאכול במזבלות כמו אתר דודאים וגני הדס שליד באר שבע. מדי פעם הם מתקבצים למקומות מנוחה: על עצים, כבלי חשמל או טלפון, או על פני האדמה.

 

לעת ערב הזרזירים מתקבצים בהמוניהם למושבות לינה. כל אחת מהן מונה עשרות אלפים, מאות אלפים ולעתים אף מיליוני פרטים.

תמרוניהם בטרם נחיתה הם מראה מרהיב. עד היום אין הסבר משכנע ומניח את הדעת לתופעה זו (murmuration בלע"ז). מיקומן של מושבות הלינה משתנה  מדי פעם ולרוב מסיבה לא ברורה.

 

בשנות ה-50 המוקדמות הייתה מושבה גדולה בפרדסי עמק בית-שאן. בשנות ה-60 המוקדמות התמקמה מושבה כזו בלב תל אביב, בין ככר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון (שד"ר קק"ל אז). בראשית שנות ה-80 הייתה מושבת לינה בלב לבה של ירושלים - על עצי האורן בבנין הישן של בית החולים שערי צדק.

 

היו שנים שהם לנו בשמורת החולה. לאחר מכן, במשך שנים אחדות, התקבצו באל חמה. לפי האומדן לנו במושבה זו כ-8-7 מיליון פרטים. לאחר פרק זמן הם נטשו את אל חמה ועלו ללון במקומות שונים בגולן כגון בפאתי חיספין.

בשנים האחרונות מוכרת ביותר היא מושבת הלינה הממוקמת בנחל גרר, ליד תדהר.

בשנות ה-80 הצטמצם מספר הזרזירים החורפים בארץ. דעיכה נוספת בגודל אוכלוסייתם התרחשה בשנים האחרונות של המאה ה-20. סיבותיה אינן ברורות.

 

 

יש הגורסים כי היא נובעת משינוי בשיטות החקלאות בשטחי ברית המועצות לשעבר. אחרים סבורים כי הסיבה לכך היא התפוצצות הכור האטומי בצ'רנוביל שאירעה ב- 1986. זו פגעה, ככל הנראה בשרידותם ובכושר רבייתם, אף כי אין לכך כל הוכחה ישירה. כך או אחרת - בראשית שנות ה-2000 חרפו בארץ אלפים בודדים בלבד. מספריהם גדלו שוב החל משנת 2005 ושוב הגיעו כדי מיליונים.  

 

הסיקסק דגר, עד לשנות ה-60, רק בעמק החולה, בבקעת כנרות ובעמק בית-שאן.

הוא קינן בביצות, על גדות מאגרי מים שונים ובשדות לחים. חיסול צמחיית הגדות לאורך בריכות הדגים וחשיפת גדותיהן, כמו גם חפירת מאגרי-מים וברכות חמצון, סייעו, ככל הנראה, לתהליך התפשטותו.

 

בשנת 1963 נמצאו לראשונה ארבעה זוגות מקננים בחוף הכרמל. שנה לאחר מכן הגיע כבר מספר הזוגות שם כדי 20. מאז הוא התפשט דרומה והגיע עד לפאתי הנגב. ב-1989 הגיע לחצבה. אז לערך התנחל גם באילת ובאביב 1991 דגרו שם 6-5 זוגות.

 

כיום זהו עוף נפוץ מאד, וניתן לראותו באזורים רבים ברחבי הארץ. הוא בולט במיוחד בערבי החורף, עת עשרות פרטים עשויים להתקבץ על מנהרות הפלסטיק בשדות תות גינה, אבטיחים ומלונים. בסוף שנות ה-70 הוא החל לחדור גם לתחומי ישובים חקלאיים ולקנן בחצרות של רפתות, בין לולים ולעתים אף על גגות אסבסט. אוכלוסייתו של הסיקסק נאמדת כיום באלפי זוגות.     

 

 

גם הדוכיפת (ר' לעיל בפרק התמורות בעולם העופות במשכנות האדם)  ו(שלדג) לבן-חזה הרחיבו את תחומי תפוצתם בעקבות שדות השלחין.

בימיו של טריסטראם, שהיה הראשון לצפות בלבן-החזה בארץ ישראל, וכך גם לפי Hardy, שלדג זה היה מוגבל כמעט אך ורק לעמק הירדן. הוא היה קשור לנופי המים והתפרנס מדגים, ראשנים של דוחיים ואף מאילנית וצפרדעי נחלים בוגרים.

 

הגדלת שטחי השלחין אפשרה לו לחרוג ממקום חיותו הראשוני. במשך שנות ה-50 וה-60 הוא הרחיב את תחומי תפוצתו והפך ליציב בכל העמקים בחבל הים-תיכוני ואף העפיל לתחומי ההרים. במשך שנות ה-70 הגיע לעין גדי וליישובי עמק הערבה, ובסופן אף לאילת.

 

כשלבן החזה נמצא הרחק ממקורות מים תפריטו משתנה ומכיל ערצבים, זוחלים שונים (זיקית, חומטים, נחשים), חגבים וחיפושיות ואף ציפורי-שיר (פשוש, דרור, חוחית, אדום חזה), אפרוחי חגלה ומכרסמים שונים. את אלה האחרונים הוא מרבה לצוד בעיקר כשהוא מאכיל את גוזליו.

 

 


ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות פרדסים ומטעים שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים


 

שינוי מהותי נוסף שחל בנוף הארצישראלי, בעקבות ההתיישבות הציונית, הם הפרדסים.

שטחם, ערב מלחמת העולם הראשונה, היה כ-30,000 דונם. בתחילת שנות ה-70 היו כ-400,000 דונם. כיום, בשל מצוקת המים, נותר רק כמחצית משטח זה.

 

הפרדסים מהווים נוף של עצים צפופים וירוקי עד, ומבחינות אחדות כמוהם כהרחבת תחומי החורש הטבעי מאזורי ההר אל העמקים, ובעיקר אל מישור החוף. עצי הפקן הוסיפו גם משאב מזוני - מעין תחליף לבלוטי האלונים שבחורש. כך יכלו עופות חורש טיפוסיים, שהיו מוגבלים בתפוצתם בראשית המאה ה-20 לתחומי החורש בלבד, כגון השחרור, העורבני והנקר להתפשט ולהרחיב את תחומיהם המקוריים (כמוהם גם הירגזי שהוזכר לעיל).

 

"מנקודת מבטן של הציפורים" הפרדסים כמוהם כהרחבה של החורש הטבעי

 

כיום, כשקולו של השחרור הוא אחד מקולות האביב הנשמעים ביותר ברחבי הארץ, תמוה לקרוא בספרו של אליעזר שמאלי, מראשוני הצפרים בארץ, כי הוא נאלץ להרחיק עד אזור קריית טבעון על מנת למצוא קן של שחרור. ואמנם עד לשנות ה-50 השחרור דגר רק בחורש הטבעי ובבוסתנים בגליל ובכרמל.

מאז התפשט בהדרגה: ב-1952 נמצא לראשונה במטעי כפר יהושע שבעמק יזרעאל, שנים מעטות אחר כך הגיע אל פרדסי מישור החוף ולקראת סוף שנות ה-50 עד לגבעת ברנר.

בעמק הירדן נמצא מקנן רק בשנת 1962, בסוף שנות ה-60 הגיע לישובים בצפון הנגב ובאמצע שנות ה-70 גם לעמק החולה, לעמק בית-שאן ולישובי צפון הנגב כרביבים ושדה בוקר.

ככול הנראה יש גם קשר בין התפשטותו והעלמות נצים (להלן).

 

בעוד שהשחרור משלים בחורשים מחזור קינון אחד בשנה, בפרדסים, במשתלות ובגינות הנוי, הוא עשוי להשלים 2 מחזורים.

זאת אולי בשל הבוץ הזמין, הדרוש לטיוח הקן, כל ימות השנה. כך או כך מרגע שהגיע למישור החוף והעמקים הוא התרבה מאד וחדר גם לתחומי גינות נוי וגנים ציבוריים.

 

 

העורבני היה נפוץ עד למחצית המאה ה-20 רק בחורשי הגליל המערבי, הגליל העליון, השומרון ויהודה. בשנות ה-30 היה נדיר ביותר בכרמל. בהדרגה אף הוא הרחיב את תחומי תפוצתו למישור החוף.

 

גורם אפשרי נוסף להתפשטותו של העורבני אל מחוץ לסבכי החורשים היא הכחדת הנץ המצוי.

דורס זה ניזון כמעט בלעדית מעופות ומעדיף את כבדי המעוף שביניהם, כגון השחרור, העורבני והצוצלת. הנץ אינו נמנע גם מללכוד מכרסמים על פני הקרקע, במיוחד אם הם מסוממים מחמרי הדברה (להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים").

 

בשנות ה-50 הורעלו רוב הנצים שחרפו בארץ. במקביל התפשט העורבני אל מחוץ לתחומיו המקוריים. בשנות ה-60 הוא חדר למישור החוף, לעמק יזרעאל הגיע במשך שנות ה-70 ובאזור יתיר הוא גורם לנזקים במטעי הדובדבנים מאז שנות ה-80.

 

העורבני מרבה לחמוס קנים של עופות שונים, על ביציהם וגוזליהם. יש המייחסים את הירידה הגדולה שחלה באוכלוסיית החוחית מאז שנות ה-60, בין היתר, להתפשטותו של העורבני.

החוחיות נוהגות לקנן בשולי הצמרות, במקומות חשופים יחסית. העורבני מאתר בקלות יחסית את מיקום הקן ומחסל את תכולתו - ביצים או גוזלים (עוד על התמעטות החוחית – להלן בפרק על "השפעת הציד על העופות").

 

ציפורי השיר מכירות את העורבני כחומס את קניהן ונוהגות להתגודד סביבו, להשמיע קולות התגודדות ולעתים אף לרדוף אחריו.

 

התנהגות זו נצפתה במישור החוף רק מאז אמצע שנות ה-70.

קודם לכן הציפורים באזור זה לא הכירוהו ובהתאם לא התייחסו אליו עם ראשית הופעתו באזור.

 

 

גם הנקר, כעופות חורש אחרים, הרחיב את תחומיו. עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 צריך היה להרחיק לתחום החורשים באזורים ההרריים של הארץ על מנת לצפות בו.

הנקר הראשון נצפה באזור תל אביב רק בשנת 1959.

 

כיום הוא מקנן בכל רחבי החבל הים תיכוני ועד לצפון הנגב.

בתחומי הישוב הוא מעדיף לחטוב את קנו בעצי אזדרכת, אך גם בעצי תות, גרווילאה, צאלון, ברוש ואף אורן, חרף השרף המצוי בגזעו.

 

בשנת 1969 הנקרים החלו לחורר טפטפות וצינורות השקיה אחרים העשויים מפלסטיק.

תוך שנתיים התפשטה התופעה והנקר גרם אז לנזקים כבדים. סיבת פעילותו זו לא התבהרה עד היום. כדי לצמצם את ממדי הנזק החלו לטמון את הטפטפות בקרקע.

מבברר כי לעיתים הנקרים חופרים בקרקע עד עומק כ-10 ס"מ ומנקים את הטפטפות גם בעומק זה. היו מקרים בהם הנקרים ניקרו גם כבלי טלפון, וגרמו לעתים לנתק בהם.

 

ההתיישבות היהודית-ציונית בארץ לוותה בפיתוחן של גינות נוי, על פרחיהן הרבים שופעי הצוף. אלה אפשרו את התרבותה של הצופית.

 

בראשית המאה ה-20 זו הייתה ציפור נדירה ביותר. היא נמצאה בעיקר בעמק הירדן התחתון ובנאות המדבר ליד חופי ים-המלח, ביריחו ובעין-גדי.

 

 

טריסטראם ראה פרט בודד בביצות באזור נחל התנינים. ישראל אהרוני, בספרו זיכרונות זואולוג עברי, מספר כי "ביריחו לא היו אז יותר משלושה זוגות של ציפור יקרת מציאות זו".

 

מאז שנות ה-30 הצופית הרחיבה את תחומי מחייתה בשיעור ניכר. קן ראשון שלה נמצא בפתח-תקווה בשנת 1935, בחדרה וברמתיים נמצאו הקנים הראשונים בשנת 1941, בירושלים ב-1953 ובעמק-הירדן ב-1955. כיום זו ציפור שכיחה ונפוצה ברוב אזורי הארץ - הן בכפר ואף בעיר. לעתים היא מקננת על צמחים המטפסים על קירות בתים, במרפסות ואף על אהילים בתוך חדרי הבית.

 

 

קל להרגיל את הצופיות למוץ מי סוכר ממתקנים המיועדים לכך. בתקופת החורף עשויים להתקבץ סביב מתקנים כאלה זוגות אחדים.

 

הבולבול הוא דוגמה נוספת לציפור שהתרבתה מאוד מאז "הציונות" והחקלאות שבאה בעקבותיה.

הכומר הבריטי טריסטראם, שסייר בארץ בשנת 1863/4, כתב עליו: "אחת הציפורים האופייניות ביותר לאזורים חמים. לא נמצא בגבעות וברמות. נפוץ בערבות הירדן ובכל השפלה".

 

עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היה שכיח בעיקר לאורך מישור החוף, בקע הירדן וואדיות ונאות מדבר בנגב. מאז, בעקבות עצי הנוי בישובים היהודיים ובעיקר הרחבת מטעים נושאי פרי, כשסק, גויאבה, ענבים תות עץ ועוד, המספקים לו שפע מזון, הוא התרבה והתפשט לכל חלקי הארץ.

הוא נחשב כמזיק לפי חוק הגנת חיית הבר.

 

 

 

בראשית שנות ה-50 החלו לעבד שדות שלחין ומטעים בצפון הנגב ובערבה - אזורים יבשים וצחיחים מטבעם. חקלאות זו, והגינון בתוך הישובים, יצרו מעין "נאות מדבר". אל השדות והמטעים של ישובי צפון הנגב חדרו מינים מהאזור הים תיכוני. אחת מאלה היא החוחית.

הירקון הגיע מעט אחריה וכיום הוא דוגר נפוץ גם במצפה רמון. ציפור זו התפשטה בכל הארץ עם ריבוי העצים והגינון בישובים השונים.

 

בישובי הערבה ובשטחי החקלאות שלהם התרבו מינים אחדים של עופות ממוצא טרופי-אפריקני. כזו היא הטריסטרמית.

היא  נקראת על שמו של החוקר האנגלי טריסטראם אשר גילה אותה, והיא  נקראת על כן על שמו.

ביומנו, משנת 1864, כתב: "כל מבקרי מנזר מר סבא מכירים אותה היטב ומכנים אותה שחרור כתום-כנפיים". הנזירים נהגו להאכילה בצימוקים ואף חצבו למענה חורי-קינון.

                                                                   

 

בראשית המאה ה-20 חיה רוב אוכלוסייתה בארץ בנווה המדבר של עין-גדי. היא כמעט ולא הוכרה אז ממקומות אחרים בתחומי מדינת ישראל. בסוף שנות ה-30 אוכלוסייה זו מנתה, לפי האומדן כ-20 זוגות בלבד.

 

הטריסטרמית ניזונה מפירות של צמחי בר שונים כגון סלוודורה, שיזף, והרנוג השיטים.

עם פיתוח החקלאות בישובי הערבה היא נהנתה מתמרים שבמטעים לכל אורכה. אך בשעה שנזקיה במטעי התמרים הם קלי ערך יחסית, היא גרמה, בשנות ה-60, לנזקים קשים בכרמי עין גדי. במאמץ להגן על היבול הועמדו בכרם, על ידי המדור לשמירה על הטבע, בית ספר שדה והחברה להגנת הטבע, שומרים על מנת להבריחן. אז גם ניצודו פרטים לא מעטים. עם השנים התברר כי הכרם אינו רווחי; הוא ניטש והבעיה נפתרה.

 

הטריסטרמית אוכלת כיום, בין היתר, את פירותיהם של הלנטנה, פיקוס בנגלי וצמחי נוי אחרים ומפיצה את זרעיהם בלשלשת שלה ברחבי שמורת עין גדי (וכמוה אף הבולבול).  

כתוצאה מריבוי מקורת המזון הטריסטרמית התרבתה במידה ניכרת. היא נמשכת גם לשיירי מזון-אדם, ובמצדה, לדוגמה, היא מתקרבת לטווח מגע יד.

במחצית שנות ה-90 אוכלוסייתה הגיעה, לפי האומדן, כדי 2,000 זוגות ויותר. בימי החורף ניתן לראות בעין גדי להקות המונות עשרות ואף מאות פרטים. הן עפות כלהקות זרזירים (הנמנים על אותה משפחה).

 

במקביל היא הרחיבה את תחומי תפוצתה: היא הגיעה לערד ב-1970 ולדימונה ב-1974. בתחילה רק שוטטה וחרפה בתחומים אלה. בהדרגה גם החלה לקנן בהם.

קניה הראשונים נמצאו בערד בשנת 1983. בחורף 2004 היא הגיעה לעין עבדת ולשדה בוקר, שם היא גורמת לנזקים בכרמים. פרטים בודדים נצפו גם בירושלים ובעמק איילון.   

 

 

רק בשנת 1955 התברר כי השרקרק הגמדי דוגר בישראל.

אז אותרה אוכלוסייה קטנה, שמנתה זוגות מעטים בנווה המדבר של יוטבתה.

 

פיתוח החקלאות ביישובי דרום הערבה, ובעיקר הצבת כוורות דבורים להאבקת האבטיחים והמילונים, אותם הרבו לגדל בישובים אלה, והתרבותם של חרקים אחרים בשדות, אפשרו את התרבותו של שרקרק זה.

 

בהדרגה הרחיב את תחומיו אל כל שטחי החקלאות בערבה - עד לעין גדי, לקליה וליריחו. בשנת 2003 הוא נצפה באזורים אחדים בצפון הארץ: בעמק בית שאן, בחופי הכנרת ואף בגעש.

 

 

מאידך, בעקבות הפיכת שטחי חולות בערבה לשדות חקלאיים, הצטמצמה מאד אוכלוסיית האלימון - מין נדיר של עפרוני מדברי.

בשנות ה-50 דגרו עשרות זוגות בחולות הערבה מדקל הדום ועין עַבְרוֹנה, דרך חולות סמר ויוטבתה ועד לחולות שיזף. כיום מצויים לאורך הערבה רק 5 - 10 זוגות. התפשטות שטחי החקלאות לשטחים אלה דחקה את רגליו. הוא נעלם גם מחולות הנגב המערבי בהם היה שכיח.

בשנות ה-70 עדיין הדהדה שירתו היפה והמיוחדת במרחביהם. אפשרי כי התייצבות החולות באזור זה, כתוצאה מהפסקת הרעיה בשטח, היא שגרמה לכך.

 

בשנות ה-80 של המאה ה-20 דגרו כ-80 זוגות של תחמס נובי במליחת סדום, באזור נאות הכיכר.

זו הייתה שריד לאוכלוסייה שקיננה בעבר לאורך הערבה ובקעת הירדן הדרומית. לאחר הגדלת שטחי החקלאות באזורים אלה לא נותרו בשנת 2010 אלא כ-15 זוגות בלבד.  

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות הרעלת עופות בשטחים החקלאיים שינויים ותמורות שינויים ותמורות


 

הגידולים החד-מיניים (מונוקולטוריים) הנרחבים בחקלאות המודרנית, הן בשדות והן במטעים, מאפשרים ריבוי יתר של מזיקים שונים מבין החרקים והמכרסמים.

על מנת להדבירם נוהגים להשתמש בחומרי הדברה שונים. בשנות ה-50 וה-60 השתמשו בחומרי הדברה שרובם נותרו רעילים במשך פרקי זמן ארוכים.

 

רעלים אלה הלכו והצטברו בגופם של החרקים והמכרסמים וגרמו כך להרעלת כל מי שאכל אותם. המושג המקובל לתופעה זו הוא הרעלת משנה. ההרעלות האלה גרמו לנזקים קשים ביותר לעולם החי ובמיוחד לעופות.

 

הדברת החרקים בשדות ובמטעים גרמה לפגיעה קשה בעופות אוכלי חרקים וביניהם בז אדום, שדמית אדומת-כנף, שרקרק ירוק, וכחל שצדו בשטחים הפתוחים וכן גם בחמרייה, בשיחנית גדולה, בחטפית אפורה ובחנקן נובי שהיו שכיחים במשוכות העצים לאורך הפרדסים ובחורשות (אמנם אין עדויות והוכחות ישירות כי הרעלה היא הגורם לפגיעה באוכלוסיותיהם. אלה מסקנות נסיבתיות).

 

בעקבות שינוי בשימוש בסוגי חמרי ההדברה מאז שנות ה-70, ושימוש בחמרי הדברה שאינם גורמים להרעלה משנית, אחדים ממינים אלה הצליחו להתאושש כגון הבז האדום השרקרק והכחל. אחרים, כגון החמריה, חטפית אפורה ושיחנית גדולה נותרו נדירים למדי.

 

מין שהתאושש במידה רבה, מאז 1980, ואוכלוסיותיו שבו לגודלן בדומה לזה שהיה בתקופת טרום ההרעלות, ואולי אף עולות עליהן, הוא השרקרק המצוי.

 

במשך כ-25 שנים זה היה עוף נדיר למדי. כיום מוכרות עשרות מושבות שלו ברחבי הארץ ואחדות מהן מונות עשרות רבות של פרטים. מושבות אלה הן יעד מועדף לצלמים - משום ססגוניותו של השרקרק, גודל אוכלוסיותיו וצפיפות קניו ובעיקר בשל התנהגותו הרגועה.

חרף אלה הצלמים מהווים לעתים מזומנות גורם מטריד ומפריע בלהיטות היתר שלהם אחר ה"פריים" המנצח...

 

השרקרק המצוי גורם לעתים לנזקים קשים במכוורות, ובייחוד בעת נדידת הסתיו, עת חולפת בארץ האוכלוסייה הדרום ומזרח אירופאית. זהו המועד לערך בו יוצא הדור החדש של מְלָכות למעופי כלולות. הפתרון שהוצע לכוורנים הוא להמתין עם שחרור המלכות עד לאחר תום הנדידה, היינו עד למחצית אוקטובר.

 

לעומת השרקרק המצוי, השרקרק הירוק לא הצליח להתאושש ממכת ההרעלות. עד לשנות ה-50 קינן במושבות, שמנו עד עשרות פרטים כל אחת, בעיקר לאורך הירדן בעמקי בית שאן והחולה, אך גם בעמק עכו. כיום הוא מקנן נדיר למדי וניתן לצפות בו בעיקר בעונת הנדידה.

 

לשינויים שחלו בגידולים החקלאיים בשדות הייתה השפעה שלילית ניכרת ביותר על השדמית.

מאות זוגות דגרו בעבר בעמקים בצפון הארץ, מרכזה ולאורך מישור החוף. לפי אחד האומדנים גודלה של אוכלוסייתם כיום אינו אלא כ-10% מגודלה בשנות ה-40.

השדמית מעדיפה לקנן בשדות חרושים וחשופים, כך שיהיה לה, בדומה לדוגרי קרקע אחרים,  מבט בלתי מופרע בעת דגירתה לכל עבר.

בשנת 1953 התחילו לגדל בארץ כותנה. הכנת השדות לזריעה, לקראת הקיץ, התאימה להעדפותיה של השדמית והיא התנחלה בהם עם שובה ממעונות החורף, באפריקה.

 

אולם גידולה המהיר של הכותנה שיבש את מהלך דגירתה. התווספו לכך קילטור השדות שפגע במישרין בקניה והדברת חרקים, שפגעה במקורות מזונה, ובעקיפין גם להרעלתה.

רוב השדמיות נכחדו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. מאז צומצמו שטחי הכותנה, וזה נותן תקווה לשיקום אוכלוסיותיה.

בקיץ 2013 אותרו 3 מושבות: בעמק בית שאן, בדרום הגולן ובעמק החולה. בזו האחרונה קננו בהצלחה כ-30 זוגות ופרחו ממנה 43 אפרוחים. ההצלחה נבעה מפרויקט מיוחד: על מנת לאפשר לשדמיות לקנן ללא הפרעות של עיבוד חקלאי נחכרו כ-20 דונם תמורת פיצוי במימון רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.

 

בעוד שהשדמית היא עוף מקייץ בארץ, הקיווית המצויצת חורפת בשדות.

הפלאח הערבי נהג לומר: "סינת אל קטה (זה שמה בפיהם) - זיד אל ע'טה" , כלומר שנת קיוויות רבות קנה לך מעטה (מעיל) כי זו הולכת להיות שנה קרה.

גם אם היה זה סימן אמין, הוא אינו תקף עוד. הקיווית התמעטה במידה ניכרת בהשוואה למספריה בשנות ה-50 וה-60. אפשרי שגם היא הורעלה בשדות מאכילת זרעים, חגבים ונברנים להם היא אורבת ליד מחילותיהם. אולם אפשרי כי זו תוצאה של התמעטות אוכלוסייתה האירופית כתוצאה מהשינויים האגרוטכניים  שהתרחשו בשדות שם.

 

 

 

השפעה קשה יותר על עופות הבר הייתה להדברת המכרסמים ("עכברי השדה") - נברן, עכבר הבית ומריון מצוי. אלה עשויים לגרום, ואף גרמו, לנזקים קשים בשדות תבואה ואספסת.

הערכה היא כי המכרסמים גורמים לפְחַת של כשליש מכלל התוצרת החקלאית העולמית (!) ובעיקר מיבול הגרעינים השונים.

 

על מנת להדביר מכרסמים אלה פיזרו בשדות, בעיקר בין השנים 1950 ל-1956/57, זרעי חיטה שהוטבלו בתמיסת גופרת התאליום ("צֶלְיוֹ" בשם המסחרי).

הזרעים נצבעו באדום או בירוק זוהר על מנת להזהיר בני אדם מרעילותם. צבעים אלה משכו את עינם של עורבי מזרע וקאקים - שני מינים אלה הם עופות סקרניים ונמשכים לצבעים בולטים. הם אכלו את הזרעים הצבעוניים והורעלו.

 

עד למחצית המאה הקודמת הם חרפו באלפיהם ברחבי הארץ. לפי טריסטראם הקאק אף דגר באזור הר הבית. אין לכך עדויות מאוחרות יותר.

כתוצאה מההרעלה אוכלוסיותיהם החורפות של שני מיני עורב אלה פחתו מאוד והצטמצמו כדי עשרות בלבד. רק מאז שנות ה-80 הן החלו לשוב למספריהם הקודמים.

 

מאז שנות ה-70 גדלו והתפשטו מושבות הקינון של הקאק.

בתקופת המנדט הוכרו 2 מושבות קינון: הגדולה יותר בהר עיבל, ליד שכם, והשנייה במערות בית גוברין.

ב-1976 הם החלו לקנן במחצבות מגדל צדק ובראשית שנות ה-80 גם בתחום נאות קדומים. מאז התפשטו והם מתנחלים לעתים מזומנות בתיבות קינון המיועדות לתנשמות ולבזים (בעמק המעיינות לדוגמה; להלן) ובחורים בקירותיהן של מחצבות נטושות.

 

אוכלוסיותיו החורפות של עורב המזרע נעלמו לחלוטין מנופי הארץ כתוצאה מההרעלות.

במשך כ-20 שנה לא ניתן היה לראותו כלל בארץ. רק מאז חורף 1973/74 הוא  שב לחרוף בצפון הארץ ובמרכזה. מאז מספריו הולכים וגדלים. לעתים קרובות להקותיו מתערבבות בשדות יחד עם עורבי קאק.

 

שינוי חמור יותר, ואולי החמור ביותר, חל באוכלוסיותיהם של העופות הדורסים.

לפי מנדלסון ארץ ישראל היוותה, בתקופת המנדט הבריטי, ומן הסתם גם קודם לכן, גן עדן לעופות הדורסים - ליציבים שבהם ובעיקר לחורפים.

הדברת הנברנים, ומכרסמים אחרים, כמתואר לעיל, פגעה בהם פגיעה קשה ביותר. הם כמעט ונכחדו. הדורסים בני מינים שונים אכלו את המכרסמים המסוממים שהתרוצצו על פני השטח והיה קל לדרסם.

 

 

הרעל מגופם המכרסמים הלך והצטבר בגוף הדורסים, עד שהגיע לסף הקריטי בו גרם את מותם.

כתוצאה מכך נעלמו, או כמעט ונעלמו מנוף הארץ, רוב הדורסים החורפים ובהם: דיה מצויה, דיה אדומה, נץ גדול, נץ מצוי, עקב חורף, עקב עיטי, עיט שמש, עיט ערבות, עיט צפרדעים, עזנייה שחורה, מיני זרונים, כגון זרון שדות, וכן בז הציידים ובז גמדי.    

ב-1965 נאסר השימוש בתאליום סולפאט והומר בחומרים פחות מזיקים לסביבה. אוכלוסיית הדורסים החלו להתאושש.

אלא שאז החלו לגדל בשדות החולה אספסת. גידול זה הועדף בשל בעיות הקרקעיות שנבעו מייבוש החולה. אספסת היא גידול רב שנתי, אותו חורשים רק פעם בשלוש שנים.

זה היה כר מיטבי לריבוי נברנים, ואין להפריז בנזקיהם. על מנת להשמידם רוססו שדות אלה בסוף 1975 באזודרין - רעל מקבוצת הזרחנים האורגניים.

150 פגרי דורסים נאספו אז על ידי פקחי רשות שמורות הטבע ו-60 נוספים, שנמצאו מורעלים, נלקחו לטיפול באוניברסיטת תל אביב והתאוששו. הורעלו אז, בין היתר, 12 עיטי צפרדעים, 13 עקבי חורף, זרונים אחדים וקרוב ל-200 דיות.

 

הרעלה חמורה נוספת התרחשה בסתיו 1997 עת ריססו שדות אספסת בעמק בית שאן ב"מונופז". עשרות דיות ותנשמות מתו אז.

חרף הרעלות אלה אחדות מאוכלוסיותיהם של הדורסים התאוששו במידה זו או אחרת. בשדות עמק החולה והנגב המערבי (וגם במקומות אחרים) ניתן שוב לצפות בעיט צפרדעים, בעיט שמש,בזרון שדות, בזרון תכול ובבז גמדי. גם אוכלוסיותיהם של הנצים, עקבי חורף ועקבים עיטיים השתקמו במידה רבה.

 

 

לפי האומדן כ-500 פרטים של עקב עיטי נצפים בימי החורף בארץ. רבים מאלה הם "יציבים". בשעה שהאוכלוסייה החורפת נמצאת בשדות והייתה חשופה בהם להרעלות, האוכלוסייה היציבה של העקב העיטי הרבתה באותם ימים לשחר אחר טרפה בשטחים ההרריים. (עוד על העקב העיטי בפרק "בחורשים וביערות")

פרט לשני מיני בז (מצוי ואדום) ולחוויאי, העקב העיטי הוא, ככל הנראה, הדוגר השכיח ביותר בין דורסי הארץ. במחצית השנייה של שנות ה-80 אותרו קינונים של כ-300 זוגות: כ-240 באזורים הים תיכוניים וכ-60 באזורים המדבריים.

 

הדיה השחורה היא הבולטת בין הדורסים החורפים שהשתקמו.

בימי המנדט הבריטי נראו עשרות דיות, בימי החורף, כמעט ליד כל מזבלה (והיו אז רבות כאלה ברחבי הארץ). בשנות ה-60 של המאה ה-20 ובראשית שנות ה-70, במשך כ-15 שנה, כמעט ולא נצפו דיות חורפות בארץ. רובן ככולן הורעלו.

הן החלו לשוב ב-1973. תחילה שבו עשרות מעטות רק לאזור חדרה. מאז 1975 גם לעמק החולה ולגוש דן. בחורף 82/1981 הן הגיעו גם לנגב המערבי. מספריהן הלכו וגדלו בהדרגה.

כיום הדיה המצויה היא הדורס השכיח ביותר בימי החורף. במשך היום רובן מתרכזות סביב אתרי הטמנת האשפה ברחבי הארץ, ובעיקר באתר דודאים ובגני הדס שליד באר שבע.

 

עם ערב הן מתקבצות למושבות לינה. בסקר שנערך בסתיו 2013 אותרו בין בקעת החולה לנגב המערבי כתריסר מושבות לינה. הגדולה שבהן היא באשל הנשיא, בו לנות יותר מ-20,000 דיות. אוכלוסייתה הכוללת מונה כ-51,000 פרטים.

 

 

עד לשנות ה-40 וה-50 קננו בארץ עשרות זוגות של דיה מצויה. הם דגרו בצפון הארץ ובהדרגה התפשטו דרומה. בשנות ה-40 נמצא זוג מקנן בפרדס חנה, בשנת 1952 דגרו זוגות אחדים במקווה ישראל. הם נכחדו. ב-1997 עדיין דגרו זוגות מעטים (5-2) בצפון עמק החולה ובמורדות הגולן. בשנים האחרונות לא אותר אף זוג המקנן ברחבי הארץ.

 

והדיות אינן הדורס היחיד מהמקננים בארץ שנפגע בהרעלות.

זוגות מעטים של בז נודד דגרו בעבר בכרמל ובמערב הגליל. האחרון שבהם דגר בכרמל בשנת 1952 (ור' בפרק " התמורות בעולם העופות במשכנות האדם"). כיום מין זה אינו נמנה עם העופות הדוגרים בארץ.

בז צוקים היה מצוי בימיו של טריסטראם לאורך בקע הירדן מים המלח ועד לחרמון. ב-1958 הוא קינן עדיין בצוקי נחל קדש.

ההערכה היא שכיום יש 15 - 20 קינונים של בזי צוקים בארץ.

 

העיט הנצי נדיר מאד כיום בחבל הים-תיכוני וכמעט ונכחד.

לפי נתונים מהעבר דגרו באזור הנדון 70-50 זוגות (!) בכרמל דגרו לפחות שישה זוגות, בנחל עמוד ובנחל כזיב שני זוגות בכל אחד מהם. ניתן היה אז לראותו כמעט בכל וואדי גדול ואף במצוקים קטנים, למשל בגלבוע. אוכלוסייה זו הושמדה בעקבות ההרעלות במשך שנות ה-50.

 

הם נעלמו מהכרמל ומהגליל המערבי עד 1970 לערך. נראה כי צייד חגלות, שאכלו גרגרי חיטה עם חומרי הדברה, בעיקר עם תליום-סולפט, גרמו להרעלת העיט הנצי באופן משני.

כיום מקננים זוגות מעטים במזרח השומרון, בגולן, וכ-13 זוגות בנגב ובמדבר יהודה.

מדי פעם יש ניסיונות ספונטניים לאכלוס מחדש: בנחל נמר ב-1971 ובנחל עמוד נצפה זוג בחיזור ב-2001. ניסיונות אלה כשלו עד כה.

 

ב-2003 הקימה רשות הטבע והגנים גרעיני רבייה לעיטים אלה. עד כה שוחררו לטבע 33 פרטים. אחד מהם זכה לפרסום רב כשניצוד על משדרו בלבנון והחיזבאללה האשימו אותו ב"ריגול ישראלי".

 

 

הדורס היחיד שלא נפגע כלל מההרעלות הוא החיוויאי - הן משום שהוא מקייץ בארץ, עונה בה כמעט ולא מפזרים חומרי הדברה, והן משום שמזונו העיקרי הוא זוחלים, ובעיקר נחשים, וכך הרעל העובר בחוליות השונות של שרשרת המזון כמעט ולא מגיע אליו.

דורס גדול דואה ממעל, בימי הקיץ, יהיה מן הסתם חיוויאי או עקב עיטי.

 

גם העורב השחור (מציפורי השיר) הורעל בשדות. עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 היה שכיח למדי. טריסטראם ציין אותו כעוף הבולט והאופייני ביותר בירושלים.

הוא דגר בצוקים רבים ברחבי הארץ: בנחלי הגליל, בכרמל ובהרי יהודה, במתלולי הכורכר לאורך החוף וגם על עצים גבוהים. חמרי ההדברה כמעט וחיסלו אותו בין שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-70. בסוף שנות ה-60 עדיין נצפו 2 זוגות בכרמל ו-3 זוגות בגליל המערבי.

 

בשנות ה-90 הוא נעלם כמקנן בחבל הים תיכוני.

ב-2013 קננו כ-10 זוגות באזורים המדבריים של הארץ. הוא מתרבה בהם בזכות "תחנות האכלה" - אתרים אליהם מביאה רשות הטבע והגנים פגרים מהצפון, בעיקר עבור הנשרים.

 

ב-1983 החל בקיבוץ שדה אליהו מיזם להשתמש בתנשמות כמדבירים ביולוגיים כנגד המכרסמים, וכך למנוע את פיזור חמרי ההדברה.

זוג תנשמות, המגדל 13-3 גוזלים, עשוי לחסל 5,000-2,000 מכרסמים בשנה וכך הוא מביא תועלת רבה לחקלאי. "מזון" יש להן בכל שדות הארץ.

 

הגורם המגביל את תפוצת התנשמות הוא העדר מקומות קינון מתאימים. התברר כי הן מאמצות עד מהרה תיבות קינון המוצבות בשדות. כיום מוצבות כ-3,000 תיבות כאלה ברחבי הארץ ורבות מהן אכן אוכלסו על ידי תנשמות. בהתאם פחת השימוש בחמרי הדברה. לעתים, כנאמר לעיל קאקים מתנחלים בתיבות קינון אלה.

 

התנשמת פעילה בשעות החשכה. צייד אחר - שכיח ונפוץ של מיני חולייתנים אחדים הוא הבז המצוי. הוא מרבה לאכול זוחלים שונים, ובעיקר חרדונים וזיקיות, אך גם מכרסמים שונים, ובעיקר עכבר בית.

גם הוא מאמץ תיבות קינון ומסייע בהדברת מכרסמים בשדות, אבל חשיבותו פחותה יחסית לתנשמת.

 

 

דומה כי אין כתיאורו של טריסטראם, המתייחס לנחל עמוד, כדי להמחיש עד כמה נפגע עולם העופות של ארץ ישראל מאז מחצית המאה ה-19: "בצוקים פעורות מערות בגבהים שונים, הרחק מדריכת רגל אדם, ובהן מוצאים להם מקלט בטוח מאות נשרים אציליים, כמה פרסים, בזי צוקים ומיני עיט אחדים.

 

אולם שום תיאור במלים לא ייתן לקורא מושג נכון על רבבות יוני הסלע. הן טסו בעננות גדולות הנה והנה בחלל הגיא, והסתחררו בסער ובמשק כנפיים שהטיח בנו משבי רוח... הכותלי גילה את כתפיו שני בטפסו בריצה על הצוקים... ובאותה שעה צרחו מעל ראשינו סיסי הרים וסיסי הגליל".

הוא מוסיף כי לא ניתן להתבונן בשמי ארץ ישראל, בכל אחד מחלקיה, מבלי לראות נשרים אחדים דואים ממעל.

 

טריסטראם מדווח על מושבות רבות של נשרים ברחבי הארץ: בוואדי קלט (נחל פרת) ליד יריחו ובקניונים בממלכת ירדן - לא הרחק מגבולותיה של ארץ ישראל. בכרמל היו שתי מושבות גדולות, ושתי המושבות הגדולות ביותר בימיו היו בצוקי הארבל ובמעלה נחל עמוד.

הוא מספר כי לקול ירייה נסקו בכל אחד מאתרים אלה מאות נשרים. באחד המקרים הוא מנה כך כ-120 פרטים.

 

מנדלסון סיפר כי עוד בימיו היו בכרמל מאות נשרים. אמוץ זהבי מציין כי הכיר ברחבי הכרמל כ-5 מושבות של נשרים: כ-10 זוגות דגרו ב"חוטם" הכרמל, מול מעגן מיכאל, ואילו בפתח נחל אורן - עשרות זוגות.

 

הנשרים התמידו בנחל עמוד עד לשנות ה-70. באותן שנים נשרים קיננו גם בנחל כזיב (כ- 4 זוגות), בנחל בצת, בנחל דישון ובנחל קדש. ימים אלה חלפו.

בשנת 2001 קננו סך הכול 82 זוגות נשרים בצפון. כ-20 זוגות נוספים קננו באזורים המדבריים. בשנת 2013 ירד מספרם של כלל קני הנשרים כדי 35 בלבד: 24 מהם בנגב ובמדבר יהודה ו-11 בלבד בצפון הארץ.

 

סיבות אחדות חברו לפְּחַת שחל במספרם של הנשרים: התמעטות מזון זמין כתוצאה מצמצום עדרי הצאן מאז ימי המנדט. האיסור הווטרינרי על השלכת פגרים בשטח הפתוח מצטרף אף הוא למחסור במזון. יתר על כן - נשרים רבים הורעלו מסטריכנין.

 

רעל זה פוזר עד למחצית שנות ה-60 של המאה ה-20 כנגד תנים, שמקובל היה לחשוב שהם נשאי הכלבת העיקריים בארץ. (לאחרונה התברר כי תנים כמעט ואינם פונדקאים של נגיפי מחלה זו, להבדיל מכלבים ושועלים שהם הנשאים העיקריים). הסטריכנין אכן גרם למותו של התן או הכלב אך גרם גם להרעלתו ולמותו של מי שאכל מהפגר. בראשית שנות ה-50 נצפו  30-20 נשרים מורעלים במזבלה של באר שבע.

 

מסתבר כי לסטריכנין היה גם שימוש נוסף. בוקרים השתמשו בו, בין היתר, במלחמותיהם זה בזה על שטחי מרעה. ביולי 1998 הורעלו עשרות נשרים בעקבות ניסיון כושל להרעיל זאבים שטרפו בני בקר בגולן.

את הרעל (זרחן אורגני) הטמינו בפגר של פרה. 28 נשרים מתים נמצאו אז, כ- 7% מכלל הנשרים שהיו אז בארץ. סביר כי מתו נשרים נוספים, אך הם לא אותרו. בשנת 2007 התרחשה הרעלה נוספת שקטלה כ-30 נשרים.

 

נשרים אחרים הורעלו מתרדימון - רעל שפוזר על ידי ציידים על מנת להרדים חזירי בר. הם נהגו להשליך את הקרביים של החזירים הרדומים, על חומרי הרעל שבהם, בשדה. הנשרים עטו על הקרביים והורעלו.

 

בעשור האחרון הועברו לטיפול במרפאה לחיות בר גם נשרים שנפגעו מהרעלת עופרת. הם אכלו פגרי חיות שציידים ירו בהן, אך הצליחו להתחמק מידיהם, ומתו מאוחר יותר בשדה עם כדוריות העופרת בגופן. לאחרונה גם הובחנו נשרים שנפגעו מתרופות אנטי-דלקתיות הנמצאות בשימוש ווטרינרי לטיפול בפרסתנים במשק האדם. תרופות כאלה גרמו להכחדת קרוב ל-99% מנשרי תת-היבשת ההודית בעשורים האחרונים.

 

נשרים רבים גם התחשמלו; הם נהגו לנחות על עמודי חשמל ולעתים מזומנות התחשמלו כתוצאה מכך (ואף גרמו לקצר באספקת החשמל). תוצאותיו של סקר הראו כי מדי שנה התחשמלו 20-10 נשרים.

לפי נתון אחר עשרות נשרים התחשמלו באמצע שנות ה-80 רק ברמת הגולן. בשנת 1996 החלה חברת חשמל למגן עמודי מתח גבוה. מאז מוגנו כ-3,000 עמודים ותמותת נשרים כתוצאה מהתחשמלות כמעט ופסקה.

בעקבות שימוש במשדרי GPS לוויניים התברר כי נשרים רבים נקטלים בארצות השכנות. במשך העשור האחרון נמצאו גם לפחות 10 נשרים ירויים. סביר כי רובם, וכנראה כולם נורו מחוץ לגבולות הארץ.

 

החל משנת 1993 הוקמו על ידי רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע גרעיני רבייה לנשרים בכרמל. עד שנת 2013 שוחררו מגרעינים אלה כ-120 נשרים.

ב-2014 החלו 5 זוגות לקנן בכרמל. במקביל התברר, כתוצאה מסימון ומשדור כי הנשרים מגרעיני רבייה אלה מגיעים לגולן ולנגב וכך מסייעים באישוש הנשרים בכל רחבי הארץ.

 

 

גם אוכלוסיית הרחם התמעטה מאד ונפגעה אף יותר מהנשרים. בימי המנדט, ובשנותיה הראשונות של המדינה, אפשר היה לראות רחמים רבים כמעט בכל מזבלה - והיו אז עשרות כאלה ברחבי הארץ. בשנות ה-40 רחמים רבים נהגו להתקבץ אל גדות אגם החולה ודרסו נקבות של צבי הביצה שעלו לחופים להטלת ביציהן.

הרעלה היא אחד מהגורמים להתמעטות הרחמים. אולם רחמים גם התחשמלו, הורעלו מעופרת ובעיקר ניצודו בסודן ובארצות אחרות במזרח אפריקה, ארצות בהן הרחמים חורפים.

בסקר שנערך על ידי רשות הטבע והגנים בסוף שנות ה-80 אותרו כ-130 זוגות דוגרים; כ-90 מהם היו באזורים מדבריים. ב- 2013 האומדן דעך כדי 30-40 זוגות בלבד.

נתונים אלה הם ללא קשר למאות הרחמים החולפים בשמי הארץ בעת נדידת הסתיו והאביב.

 

פחות ברורה הסיבה להכחדת הפרס. מאז ומתמיד זה היה עוף נדיר ברחבי הארץ. אומדן (אופטימי) מציין כי בשנים הראשונות למאה ה-20 קיננו ברחבי הארץ כ-10 זוגות, לרבות הגליל ומזרח שומרון.

בשנות ה-60-50 עדיין אותרו 5 זוגות במדבר יהודה ובנגב. אחד מזוגות אלה קינן במעלה נחל ערוגות ומטיילים רבים זכו לראותו בקלות יחסית.

ב-1981 נצפה, ככל הנראה, הקן האחרון בנחל הרדוף (מתנקז אל נחל צאלים). מאז יש רק תצפיות מעטות בעוף זה. הפרס גם כמעט ונכחד בארצות השכנות, והסיבות אינן ידועות.

 

 


ותמורות ייבוש הביצות וחפירת בריכות הדגים ומאגרים שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים


 

7 גושי ביצות היו בארץ בראשית המאה ה-20.

ביצות אלה השתרעו על פני כ-180,000 דונם. ניקוזן חולל שינוי מהותי בעולם החי, ובעיקר בין עופות המים. שריד דל בלבד נותר לגדולה ולחשובה שבהן - ביצת החולה (ב-1994 החלו לשקם את הקרקעות שנחשפו בעת יבוש ביצות החולה. יבולי שדותיהם הכזיבו. יתר על כן - החומרים האורגניים שהרכיבו אותן התפרקו, זרמו לכנרת, וגרמו לזיהום חמור במימיה. הוחלט אז על פרויקט שיקום שבו יוצפו חלק מהקרקעות הבעייתיות - זהו אגמון החולה-קק"ל, המוכר כיום כאתר צפרות ראשון במעלה).  

עם ייבושן של ביצות החולה, בין השנים 1958-1952, חדלו לקנן בארץ מינים אחדים שזה היה מקום קינונם היחיד, או כמעט היחיד, בארץ כגון: טבלן מצויץ, אנפה אפורה, עיטם לבן-זנב, זרון סוף, ברווז משויש, צולל ביצות, ברודית גמדית, מירומית שחורה, קנית אירופית, ונחליאלי צהוב.

 

אחדים אימצו מקומות קינון חלופיים:

קן ראשון של ברכייה נמצא בארץ באגם החולה, ההולך ומתייבש כתוצאה מעבודות הניקוז, ב-1954.

עם השנים מספר הזוגות המקננים של הברכייה ברחבי הארץ הלך ועלה. ב-1966 נמצאו 11 זוגות בשמורת החולה. בשנת 1967 נמצאה לראשונה משפחת ברכיות בבריכת יער שבמישור החוף.

מספרן המשיך לגדול ובסקר שנערך ב-1990 נמצאו 176 זוגות מקננים. כיום (2013) מקננים מאות זוגות ברחבי הארץ - מהאגמון ועד אגם ירוחם.

מאחר ומהברכייה בוית ברווז הבית, אפשרי כי לברווזים מבויתים שהתפראו חלק בתהליך.

 

 

הברווז המשויש הוא מין בסכנת הכחדה עולמית. אוכלוסיותיו מתמעטות בכל תחומי תפוצתו והסיבה אינה ברורה.

במאה ה-19 זה היה מהשכיחים בברווזים בספרד ובאלג'יר. בארץ הוא קינן רק בביצות החולה.

 

עם ייבושה הוא אימץ את בריכות הדגים שעטרו אותן מצפון וממערב. לאחר שנים אחדות שב לשמורה ובהדרגה התפשט עד לגליל התחתון ולעמק יזרעאל. בסקר שבוצע בשנת 2013 זוהו סך הכול 31 משפחות.

 

 

עשרות זוגות של צולל ביצות קננו בעמק החולה. כולם נעלמו עם הייבוש. בשנות ה-70 זוגות מעטים קיננו בשלוליות שנוצרו בשולי שפד"ן, ליד ראשון לציון. עתה הוא מקנן במאגרים שונים באזור המרכז. בסקר שנערך בשנת 2013 נצפו 12 זוגות בשפלת יהודה. זוג אחד קינן בחולה.

ב-2013 הוחל בפרויקט השבה של צולל זה: 17 פרטים, שגודלו בגן החיות התנכ"י, שוחררו בשמורת החולה.

 

עיטם לבן-זנב הוא עיט גדול, למעשה הגדול בעיטים.

מין זה דגר בעבר בארץ: זוג בעמק החולה וזוג נוסף בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. ב-1957 נרשם הקינון האחרון של מין זה בארץ.

מנדלסון, אבי שמירת טבע בישראל, סבר כי ראוי ואפשר לשקם ולשחזר את אוכלוסיית הדורסים שהורעלה בישראל (ור' גם להלן גם בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים) ובהתאם נבנה כלוב אקלום לעיטם בשמורת החולה.

 

במשך השנים נבנו כלובים נוספים גם באזורים אחרים. הכלוב הראשון אוכלס בשנת 1978 בזוג עיטמים שבקעו בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. בין 1992 ל-2003 שוחררו מכלובי האקלום 26 פרטים - מהם שבקעו בארץ, מהם שיובאו מחו"ל.

לרובם קרו תאונות שונות: הם הורעלו, ניצודו, התחשמלו ונטרפו.

היו מספר ניסיונות קינון, אך רק ב-2001 התרחשה ההטלה הראשונה. הניסיון לא צלח. ב-2011 החלו לקנן שני זוגות: בשמורת החולה בקעו 2 גוזלים, אך נתקפו בטפיל ומתו בהיותם בני 58 יום. הזוג השני, שהתמקם בעמק חפר הורעל.

 

ברכות דגים היוו תחליף הולם לרבים ממיני עופות המים, בעיקר לחורפים שבהם.

תחילתן של בריכות הדגים בארץ ב-1938. שטחן התרחב, בעיקר לאחר קום המדינה, והגיע לשיאו בשנת 1965. הן השתרעו אז על פני כ-61,000 דונם. שטח זה הצטמצם במשך השנים, לכדי כ-29,000 דונם ב-2010.

 

חלק מחופי הבריכות, שנותרו חשופים מכל צמח, שמשו מקומות מנוחה ואכילה מועדפים למיני החופמאים הרבים החולפים והחורפים בארץ.

בחופים אחרים עטר סבך של קנה את הבריכות. אלה היוו תחליף הולם לציפורי הסבך שחיו בביצות. עם הזמן פותחו כימיקלים מדבירי צמחים, וצמחיית הגדות הושמדה למעשה. בהתאם נפגע, וכמעט נעלם, קינונם של דוגרי סבך שהסתגלו למקום חיות זה. כאלה היו, לדוגמה, חרגולן זמירי זמירון וקנית אירופית, שלושתם ציפורים צפוניות בקצה הגבול הדרומי של תחומי קינונם.

 

 

בנוסף לבריכות הדגים נחפרו גם כ-600 מאגרי מים לקליטת מי שיטפונות ומי קולחין.

שטחם של אלה מגיע כדי 75,000 דונם. אחדים ממאגרים אלה משמשים כאתרים חשובים לעופות מים שונים כמו הצחראש הלבן (להלן).

המאגרים משמשים גם כמקום להאכלת השקנאים הנודדים (להלן). אולם גדותיהם של רבים מהם מכוסים ביריעות פלסטיק וכמעט משוללי צמחיית גדות. אלה דלים על כן בעופות גדה ובציפורים הקשורות לסבך הגדות.

 

עושר הדגה בבריכות הדגים וצפיפותה מהווה גורם משמעותי בשינוי אורחות חייהם של מיני עופות אחדים. על אלה נמנה הפרפור. עד לשנות ה-50 הוא היה שכיח רק לאורך מערכת הירדן ואגמיה ולמישור החוף הזדמן רק בימי החורף. כיום הוא מצוי ליד בריכות ובמאגרי המים בעמקים ובמישור החוף במשך כל ימות השנה.

 

ייבוש ימת החולה על ביצותיה השפיע גם על התנהגותו של השקנאי. החולה היוותה "פונדק דרכים" חשוב ביותר עבור השקנאים הנודדים. הם חולפים בשמי הארץ פעמיים בשנה: בדרכם ממעונות קינונם, בעיקר בשפך הדנובה, למעונות החורף באגמי מזרח אפריקה, ובשובם חזרה.

 

רוב הלהקות הנודדות נהגו לנחות באגם בנדידת הסתיו לצורך "תדלוק", דהיינו לאכול דגים, ול"טיפול מנוע", דהיינו לטפל בנוצות ולהכשירן להמשך דרכם הארוכה עד לאגמי מזרח אפריקה.

בדרך כלל היו נוסקים להמשך דרכם כבר למחרת בבוקר. גם כיום השקנאים נוחתים בשמורה או באגמון, אך מאז הייבוש אין בהם כדי לספק את מלוא תצרוכתם בדגים.

 

 

מספרם של השקנאים החולפים בשמי עמק החולה, לפי ספירה הנערכת מדי שנה על ידי רשות הטבע והגנים, מגיע כדי 40,000.

 

 

כתוצאה מניקוז הביצות בארץ, כמו גם בדרום מערב תורכיה, חסרים להם כיום מקומות הזנה לאורך ציר נדידתם. הם ניסו, ובתוקף הנסיבות למעשה אולצו, להתפרנס בבריכות הדגים.

צפיפות הדגים בבריכות מאפשרת לשקנאים לדוג בהן ללא מאמץ רב. מן הסתם כתוצאה מכך החלו פרטים רבים, מאז מחצית שנות ה-80,  להתעכב בארץ בעת נדידת הסתיו ולהימנע מלהמשיך בדרכם.

 

מספריהם עלו בהדרגה וב-2012 התעכבו בארץ כ-9,000 שקנאים במשך שבועות אחדים. פרטים אלה משוטטים בכל המדגים ברחבי הארץ בחיפושיהם אחר דגים וגורמים לנזקים.

הדייגים מנסים להגן על בריכותיהם בתילי מתכת, כדי למנוע את נחיתתם ארוכת המסלול, ולהבריחם באמצעים שונים לרבות ירי להפחדה. השקנאים נסים בבהלה ולעתים נתקלים, תוך כדי נסיקתם המבוהלת, בחוטי חשמל ומתחשמלים.  

 

כדי למנוע נזקים למדגה, ולאפשר לשקנאים להמשיך בדרכם, רשות הטבע והגנים מאכלסת כיום דגים מהטלות פראיות בשמורת החולה, ובמאגרים בעמק יזרעאל ובשרון בתקווה שאלה ישביעו את השקנאים ויאפשרו את המשך המסע עם מלאי שומן מספיק.

 

מאז מחצית שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו חלק מהלהקות הנודדות של השקנאים לנסות ולחרוף בארץ. תחילה הם התמקדו באגם הקישון (אגם כפר ברוך) ובעמק עכו. מאז 1976 הם ניסו  לחרוף גם בבריכות הדגים בחוף הכרמל.

במפקד עופות חורף שהתקיים 1988 נמנו כ-2,600 שקנאים. הן הדייגים והן פקחי רשות הטבע והגנים מטרידים שקנאים אלה (המנסים לחרוף!) ומנסים "לשכנע" אותם להמשיך ולנדוד - כמימים ימימה. כתוצאה מפעולות אלה אכן מסתמנת מגמת ירידה ומספרם התייצב סביב 300 לערך.

 

גם אוכלוסיית הקורמורן הגדול הושפעה מבריכות הדגים, אך הגידול הניכר שחל בה (באוכלוסיה) אינו קשור דווקא בהן (בבריכות).

 

הקורמורן מתפרנס רק מדגים. הדייגים בעמק החולה, ראו בו מזיק לבריכותיהם. הם השמידו אותו במשך שנות ה-50 כמעט עד תום.

יחד אתו הושמד גם הקורמורן הגמד, שנהג לחרוף אז בעמק בהמוניו והיה שכיח הרבה יותר מהקורמורן הגדול.

 

לפי נתונים של אנשי המדגה ניצודו בשנים 1957- 1959, שנים בהן טרם יושם החוק להגנת חיית הבר, עשרות קורמורנים גדולים, ואלפי קורמורנים גמדיים.

 

בשנת 1965, השנה הראשונה בה בוצעה ספירת עופות מים החורפים בארץ, נמנו 47 קורמורנים גדולים בלבד. רובם בבקעת כנרות.

במשך כעשור נותרו מספריו של הקורמורן הגדול קבועים לערך ונעו, בהתאם לנתוני המפקדים של עופות החורף, בין 21 ל-63 פרטים.

 

החל ממחצית שנות ה-70 החל גידול משמעותי במספרם. תהליך זה התעצם מאז המחצית השניה של שנות ה-80.

בחורף 1992/93 נמנו כ-16,000 קורמורנים ברחבי הארץ, כ-6,000 מהם בשמורת החולה (מאז חלק ניכר מהקורמורנים האלה עברו ללון בבטיחה, לא הרחק מחופי הכנרת).

 

שיא מספר הקורמורנים היה בשנת 2004 עת נמנו 29,000 פרטים. בינואר 2013 נמנו בכתריסר ריכוזי לינה כ-15,000 קורמורנים. זהו, לערך, מספרם בשנים האחרונות. מושבת לינה ידועה נמצאה עד לא מזמן על גדות נחל חדרה, ליד חפציבה אך היא הצטמצמה והתפזרה לאתרים אחרים.

 

מושבה אחרת, פעילה (בחורף כמובן) ונגישה נמצאת בקרבת שפך נחל שורק ליד העיר ראשון לציון ובה אפשר לצפות באלפי פרטים.

 

הגידול שחל במספרי הקורמורנים החורפים בארץ נבע בשל שינויים במעונות קינונם ברחבי אירופה. הסיבות לכך אינן ברורות. במיוחד גדלה האוכלוסייה בחצי האי קרים ולאורך חופי הים השחור - אזורי המוצא לקורמורנים החורפים בארץ.

 

 

ב-1940 נמצא קן בודד של קורמורן גמדי בביצת החולה. זו הייתה העדות היחידה לקינונו בארץ. עד לשנות ה-50 זה היה חורף שכיח בבריכות עמק החולה.

לפי נתונים של אנשי המדגה ניצודו שם, בין השנים 1957- 1959, כ-12,000 פרטים ממין זה (!).

מאז ייבוש החולה, והצייד האינטנסיבי שהופעל נגדו, עוף זה נמחק למעשה מרשימת עופות הארץ.

 

ב-9.12.1960 נרשם הפרט האחרון. ראוי לציין כי מאז ראשית המאה ה-20, הקורמורן הגמדי התמעט מאד גם בארצות קינונו בדרום-מזרח אירופה.

 

לאחר הפסקה בת יותר מ-20 שנה נצפו ב-1982 6 פרטים חורפים בעמק בית שאן. בסוף 1984 נצפו כ-40 פרטים בשמורת עין אפק שבעמק עכו ובברכות שמסביבן.

 

מאז הצטברו תצפיות נוספות באוכלוסייה חורפת. בשנת 1992 קורמורן זה החל לקנן בעמק המעיינות ולאחר מכן התפשט דרך חופי הכנרת ועד לעמק החולה. הוא מצוי דרך קבע בשמורת עין אפק ובסביבתה הקרובה ואף מקנן לעתים בתחומי השמורה.

כיום מקננים ברחבי צפון הארץ עשרות זוגות. הדייגים בעמק המעיינות מתלוננים על נזקיהם.

 

 

 

בריכות הדגים הן גם, ככל הנראה, הגורם העיקרי לגידול באוכלוסייתה החורפת של החסידה השחורה בארץ, זאת בשעה שברוב ארצות קינונה שבאירופה מדווחים דווקא על ירידה. שלא כחסידה הלבנה, המרבה לאכול חרקים בשדות, מזונה העיקרי של החסידה זו הם דגים. בשנות ה-60 זו הייתה חורפת נדירה. היו שנים בהן לא נצפתה ולו גם חסידה אחת במפקדי עופות המים.

 

במפקד עופות מים חורפים בשנת 1971 נמנו 16 פרטים. מאז חל גידול איטי ומתמיד.

מספרן הגיע בינואר 2003 כדי 1,200 וב-2008 נמנו יותר מ-2,300 פרטים. רובן חורפות בעמק המעיינות אך גם בעמק החולה, בעמק עכו, ובחוף הכרמל.

 

 

תמורות, אם כי בקנה מידה קטן יותר, חלו גם בחסידה הלבנה. עד לסוף שנות ה-50 היא לא חרפה כלל בארץ, זאת בשעה שמאות אלפי פרטים חולפים פעמיים בשנה בשמי הארץ.

הלהקות הנודדות נוחתות לעתים למנוחה קצרה בסתיו, מעט ארוכה יותר בנדידת האביב, וממשיכות בדרכן. פרטים מעטים שהו בעבר בארץ במשך הקיץ. בעשרות השנים האחרונות החלו חסידות לבנות גם לחרוף - בעיקר בבריכות דגים. במפקד עופות מים חורפים בשנת 1965 נמנו 305 חסידות; בשנת 1977 הגיע כבר מספרן ל-4,700. מאז 1998 מספרן ירד והתייצב על כ-300, מבלי שהסיבה לכך ברורה.

 

 

לציון מיוחד ראויה התרבותו של הצחראש הלבן בימי החורף.

זהו ברווז המקנן בין ספרד למונגוליה, באזורים קטנים ורחוקים זה מזה. בראשית המאה ה-20 היה האומדן לגבי אוכלוסייתו העולמית כ-100,000. בסוף המאה מספר זה צנח כדי 10,000 והצחראש הוגדר כמין בסכנת הכחדה עולמית.

 

במחצית שנות ה-60 הוא היה חורף נדיר ביותר. אמנם יש דיווחים ממחצית המאה ה-19 כי דגר בביצות החולה אך מאז לא נצפה כלל בעונת הקינון.

במשך שנים אחדות הוא לא נצפה גם בחורף. במפקד עופות המים ב-1972 נמנו 6 פרטים בלבד. מאז מספרם הלך ועלה. הצחראש חורף בעיקר במאגרי קולחין בעמק יזרעאל ובשפלת יהודה. בראשית שנות ה-2,000 חרפו מאות פרטים וב-2012 נפקדו כ-2,700 פרטים המהווים כ-10% מאוכלוסייתו העולמית המוכרת.

 

מינים אחדים של עופות מים התווספו למינים המקננים בארץ.

זוגות אחדים של שחפית גמדית החלו לקנן בשנת 1953 על שרטון בוץ שנוצר כתוצאה מהעבודות לייבוש החולה.

מין זה, חֶרֶף תפוצתו העולמית הרחבה, והעובדה שהוא חולף בנדודיו בארץ, לא היה מוכר קודם לכן כמקנן.

עם התקדמות פעולות הניקוז, והשינויים שהתחוללו בשטח, הן נעלמו. עד לתחילת שנות ה-70 לא קיננו עוד שחפיות גמדיות בארץ. אז החלו לקנן 6 זוגות בבריכות המלח בעתלית.

מספר הזוגות המקננים בבריכות אלה הלך וגדל במשך השנים. ב-2013 דגרו בהן כ-130 זוגות. במקביל הן החלו, בשנים האחרונות, לקנן גם על סוללות בבריכות מעיין צבי.  ב-2013 אוכלוסייתם הכוללת מנתה כ-200 זוגות.

 

השטח בו נמצאת מושבת הקינון העיקרית שלהן בארץ, בבריכות המלח בעתלית, נמצא בבעלות פרטית. תכניות בניה במקום צצות מדי פעם וקיים חשש להמשך קינונן של שחפיות אלה בארץ.

 

בשנת 1954 החלה אנפת לילה לקנן בעמק המעיינות.

שנים אחדות לאחר מכן (בשנת 1959) נמצאו קניה של לבנית קטנה ושל אנפית סוף על גדות נחל אלכסנדר. הופעתם של שלושת מיני אנפות אלה בארץ קשורה, ככל הנראה, בניקוזה ובייבושה של ימת ע'מיק (ביצות אנטיוכיה), שבדרום מערב טורקיה במשך שנות ה-50 של המאה ה-20.

 

הן, כמו גם מיני עופות מים נדירים אחרים כגון הפורפיריה והנחשון, קננו בהמוניהם בביצות אלה. (סביר כי זו גם הסיבה שהנחשון, שחרף בעיקר בחולה, אך גם בקישון ובירקון, נעלם לחלוטין מנופי הארץ (ר' גם בפרק השפעת הציד על העופות).

 

מזונן העיקרי של אנפת הלילה, לבנית קטנה ואנפית סוף הם דגים. בריכות הדגים היו אפוא, ככל הנראה, הגורם העיקרי שאפשר את התאזרחותן, בחפשן מקום חיות תחליפי לביצות תורכיה.

מינים אלה מקננים, על פי רוב, במושבות מעורבות שבהן מינים אחדים סמוכים זה לזה. לעתים מזומנות גם אנפית הבקר דוגרת לצידן (על אנפית הבקר - להלן בפרק "עופות פולשים"). כל המושבות המעורבות האלה ממקומות בצפון הארץ ובמרכזה. הדרומית שבהן היא בספארי ברמת גן.

 

 

 

מאז 1969 מקנן לעתים יחד עם האנפות גם מגלן חום. קינונו הראשון נמצא בעמק עכו.

כיום זהו מקנן שכיח ואוכלוסייתו מונה אלפי פרטים. באזורים שונים ברחבי הארץ ניתן לראות, לקראת שקיעה, את מעוף המגלנים במבנים דמויי "ראשי החץ".

במפקדי עופות החורף נמנים כ-2,000 פרטים. סביר לחלוטין כי מספרם הכולל רב יותר, שכן הם ניזונים גם ליד הרפתות ובשלוליות קטנות בשדות - מחוץ לתחומי המפקד. רוב המגלנים האלה הם כנראה יציבים בארץ. בנוסף להם חולפים בשמי הארץ פרטים רבים בדרכם לאירופה ובחזרה.

 

 

כ- 15 קני אגמיה בלבד אותרו במשך השנים עד ל-1985. מאז חל גידול ניכר הן במספר הפרטים המקייצים והן במספר הזוגות הדוגרים. האומדן הוא כי ב-1990 דגרו כ-40 זוגות ברחבי הארץ.

 

חפירת בריכות המלח הן שינוי נוסף שחל בנוף. הן נחפרו בעתלית ב-1924 ובאילת ב-1976.

בריכות אלה הן המקום המועדף על הפלמינגו, שכן במימיהן מצויים שפע של סרטנים ירודים (זימרגל המליחות שמו) המהווים את מזונם העיקרי. לעתים ניתן לצפות בפלמינגו גם במאגרי מים אחרים.   

 

אהרוני, בספרו זיכרונות זואולוג עברי, כתב ב-1940: "עוד לפני שלושים שנה היה השקיטן (כך הוא מכנה את הפלמינגו) מכסה להקות להקות את פני הירדן בתקופת מסע-העופות עד שדמו לשְטיח ְורַדים. הוא היה גם מצוי מאד בכל חוף הים התיכון".

 

במשך כ-40 שנה כמעט ולא היו תצפיות נוספות בפלמינגו. עד ל-1970 היה הפלמינגו חולף וחורף לא שכיח ומקייץ נדיר מאד. ואלה היו, על פי רוב פרטים צעירים ומתבגרים, שצבעם אפרפר.

מאז 1971 הלך ועלה מספר הפלמינגו החורפים במאגרי מים שונים ברחבי הארץ. מסוף שנות ה-70 החלו הפלמינגו לחרוף בעיקר בבריכות המלח בעתלית. בשנים הראשונות חרפו בבריכות אלה כ-15-10 פרטים וביניהם גם בוגרים מעטים במלוא תפארת לבושם. לפי הטבעות - מקורם היה בתורכיה. מספרם ממשיך לעלות: ב- 2008 הגיע כבר ל-80 ובתחילת 2014 נמנו בחוף הכרמל, ובעיקר בעתלית, כ-130 פרטים.

 

 

מראשית שנות ה-80 החלו הפלמינגו לחרוף גם בברכות המלח באילת. מספרם הלך ועלה והגיע כדי 1,500.

מוצאם, לפי טבעות שנמצאו/נצפו על רגליהם בתורכיה, באירן ואף בספרד. במשך האביב והקיץ מספרם פוחת כדי עשרות.

שלוש פעמים הפלמינגו אף החלו לבנות תלוליות קינון. האם היו אלה מחוות ראווה בלבד או ניסיונות קינון ממשיים שהופרעו על ידי מטיילים? בשלב זה אין תשובה מוסמכת.

 

בניגוד למינים שהתרבו בבריכות הדגים ובנופי המים האחרים החופמאים למיניהם, הן החורפים, הן החולפים והן המקננים, התמעטו מאד. בסוף המאה ה-20 ניתן היה לראות בעונות הנדידה, ובעיקר בסתיו, וגם במשך החורף, עשרות ואף מאות חופמאים בני מינים שונים, ובהם חופמים, בעיקר חופמי צווארון, חופיות, וביצניות, בכל בריכה שרוקנה ממימיה. כיום נצפים, על פי רוב, הן בנדידה והן במשך החורף, פרטים מעטים בלבד.

 

את הסיבה להתמעטותם יש לחפש, ככל הנראה, בארצות מוצאם. אפשרי כי הזיהום באגן ימת ארל, שגרם להרעלתה, הוא אחת מהסיבות לפיחות שחל באחדים מהמינים המקננים שם כגון: חופמי אלכסנדרי, ביצנית לבנת-בטן וביצנית לבנת-כנף.

 

 

שני מיני חופמי קננו עוד בשנות ה-60 לאורך חופי הארץ - חופמי גדות וחופמי אלכסנדרי. לא עוד.

חופמי גדות קינן בעבר לאורך חוף הים ליד כל שפכי הנחלים, וכן על שרטונות של חלוקים וסחף בין פיתולי הירדן, בעמק החולה, בבקעת כנרות ועד לשפך הירדן אל ים המלח. לא ברורה הסיבה להעלמו מהירדן.

 

הכחדתו לאורך החוף, כמו הכחדת החופמי האלכסנדרי, קשורה בעיקר בזיהום חופי הים התיכון ב"זפת" - מי נטל של מיכליות הנפט, שרוקנו אל הים בטרם כניסתן לתעלת סואץ, על מנת להקטין את נפח שקיעתם בתעלה. בשנים האחרונות חל אמנם שיפור ניכר במצב זיהום החופים אך החופמים, אולי בשל שימוש רב בחופים לנופש מסוגים שונים, טרם השתקמו.

בשנת 2013 קינן חופמי אלכסנדרי בשני אתרים שונים ורחוקים זה מזה, אך לא על חוף הים.

 

 


ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות בחורשים וביערות שינויים ותמורות שינויים


 

שינוי בולט ביותר, מאז ראשית שנות המאה ה-20, חל "בנוף הירוק" של ארץ ישראל. בסוף ימי השלטון העות'מני כרתו עצי חורש באשר הם, ללא מגבלות, לתעשיית פחמים ול"חטאב" - עצים לאח לחימום הבית. החורש הטבעי בארץ הגיע לאחת מנקודות השפל שלו. פעולות ייעור לא בוצעו כלל (למעט נטיעה בקנה מידה מצומצם של הטמפלרים בכרמל) והיו רק מעט מטעים ופרדסים.

 

אז עקרו גם את הסירה הקוצנית מהבתות לתעשיית סיד וחשפו כך את מדרונות ההרים והגבעות.  אנשים שבאו מנופיהן המיוערים והירוקים של אירופה או ארצות הברית הוכו בהלם מצחיחותו של הנוף.

"מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער חושבני כי זו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערים. זוהי ארץ השיממון ושברון הלב. ארץ ישראל עטוית שק ואפר, שוממה ומכוערת" - כך כתב מארק טוויין בשנת 1867 בספרו "מסע התענוגות לארץ הקודש".

 

42 שנים לאחר מכן, בחודש מארס 1909, (החודש בו מגיעים הפריחה והלבלוב בארץ לשיאם) כתב ח. נ. ביאליק לאשתו: "ההרים החשופים, הערומים מכל עץ ומכל סימן של ירק... היו נראים בעיני כראש איש מוכה פָּרֶח (גזזת) והם עוררו זוועה בלבי. עמדתי משמים. הזאת הארץ, צבי לכל הארצות?..."

 

ושאול טשרניחובסקי שורר: "הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קרח". זו הייתה המציאות ולא רק שורה בשיר.

עובדות אלה באות לידי ביטוי בציורים רבים, פרי מכחולם של נוסעים שתרו את הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19.

 

שמירת החורשים הטבעיים החלה עם ראשית המנדט הבריטי, כבר בשנת 1926. קמה אז מחלקת היעור שהכריזה על כ-450 שמורות יער על פני כ-850,000 דונם. ממשלת המנדט אף נטעה יערות אחדים. ההגנה על החורשים הטבעיים מפני נזקי כריתה, רעיה ושריפה הוגברה עם קום מדינת ישראל והתוצאות נראות בשטח.

 

החורשים הטבעיים משתרעים כיום על פני יותר ממיליון דונם ואליהם מתווספים עוד כ-920,000 דונם של יערות נטועים, רובם ככולם על ידי קרן קיימת לישראל. ביערות הנטועים, כ-240 מיליון עצים. רובם אורן ואיקליפטוס המקור.

 

 

אפשרי כי התפתחות החורש והתפשטותו הם הגורמים להתפשטותו של הגדרון בארץ. טריסטראם מציין כי הוא מצוי בהרים בצפון הארץ, אם כי נדיר למדי. ב-1954 נמצא לראשונה קן שלו בשולי הר מירון.

עד לשנות ה-70 הוא נמצא כבר באזורים אחדים ברחבי הגליל העליון, בכרמל ובצפון הגולן. מאז הרחיב את תפוצתו. הוא  נמצא מקנן בתבור בסוף שנות ה-70 ובשנת 1995 גם בהרי יהודה.

 

הצטופפות החורש והתרוממות נוף עציו שיפרה את מראה הנוף, אך הייתה לכך גם השפעה שלילית על עופות אחדים. כך נפגעה יכולת הציד של העקב עיטי, המתפרנס במדה רבה מזוחלים.

הוא מאתר אותם, ובמיוחד את החרדון המצוי, על פני הקרקע. כאן הוא דורס גם יונקים קטנים כנברנים, גורי שפנים ואף חולדים. שטחי הצייד הטבעיים שלו נפגעו אפוא הן כתוצאה מהתהליך הטבעי של התפתחות החורש, והן כתוצאה מנטיעת היערות.

 

ב-1967  אותרו 31 זוגות עקב עיטי שקננו בהרי יהודה. רובם ככולם במצוקים. בסוף שנות ה-2000 נמצא בתחום זה רק קן אחד מאוכלס. יתר העקבים נעלמו מהאזור.

בנוסף להתפתחות החורש נפגעו שטחי הצייד שלו גם על ידי הייעור וכתוצאה מהתפשטות תחומי הישובים. במקביל עלה מספר העקבים המקננים בשפלת יהודה. בשנים 2008-2006 באזור זה יותר מ-25 זוגות.

 

חל גם שינוי בהרגלי הקינון של העקב העיטי - הוא המיר את הצוקים, מקום קינונו הרגיל בקנים על צמרת עצים.

גם החוויאי צד את הזוחלים, וגם את המכרסמים על פני השטח. במחקר חדש נמצא כי לפחות בשפלת יהודה, המכרסמים מהווים חלק גדול יותר בתפריטו מששיערו קודם לכן.

ואמנם אף הוא התמעט מאד באזורי ההר,  וטריטוריות רבות גם של מין זה, שהוכרו במשך שנים, ניטשו. מאחר והוא  מקנן לרוב על עצים, המעבר שלו אל שדות העיבוד והמרעה היא טבעי יותר.  

 

נטיעת יערות אורן על שטחי בתה בהרים דחקה את רגליהם של פיפיון ההרים ופיפיון צהוב שקיננו בשטחים אלה. אוכלוסיותיו של פיפיון ההרים התמעטו מאד ואחדות אף נעלמו לחלוטין. אפשרי כי גם במקרה זה הצטופפות החורש היא אחת מהסיבות לכך.

 

הפיפיון הצהוב, שקינן בעבר בהרי יהודה, בשומרון ובגליל, בעיקר בשטחי בתה, נעלם לחלוטין מאזורים אלה, כנראה בגלל הייעור. הוא מקנן כיום בעיקר בחרמון. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין גם סלעית הקיץ כמעט ונכחדה מהבתות שבהרים בראשית המאה ה-21. כך גם גבתון אדום-מקור נעלם מהכרמל ופחת בשאר חלקי החבל הים-תיכוני.

 

גיבתון שחור-ראש, אחת מהיפות בציפורי הארץ, היה מקנן מצוי למדי במדרונות הרים דלילי חורש במרכז הארץ וצפונה. לאחר הקינון התקבץ בשדות מעובדים. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 אין עוד תצפיות בקינונו בשפלת יהודה, בשומרון ובכרמל. גם בגליל התמעט מאד. אפשרי כי הורעל מקוטלי חרקים בשדות.

 

יערות האורן אינם מקום-חִיוּת אטרקטיבי למרבית העופות. המזון הזמין בהם לבעלי חיים בכלל ולציפורים בפרט, מועט.

אולם עופות אחדים מצאו יתרון בהתבגרות היערות. וכך בשנת 1988 נמצא לראשונה בארץ קן של הנץ המצוי בארץ, בשולי רמת מנשה. מאז נמצאו עשרות קיניו ברמת מנשה, בכרמל, בשפלת יהודה ובהרי יהודה.

הנץ מעדיף באופן מובהק יערות אורן מבוגרים כמעונות קינון, אף כי את מזונו הוא צד מחוץ להם.

 

יערות האורן, בצפון הארץ, הם מקום חריפתו העיקרי של המלכילון.

גם התפרצויותיו של צלוב המקור בארץ קשורה, ככל הנראה, בהתבגרותם של יערות האורן, אם כי לא בלעדית רק בהם. ציפור זו ניזונה בעיקר מזרעי מחטניים. באוכלוסיותיו האירופיות מתרחשת מדי שנים  אחדות "התפוצצות אוכלוסייה".

 

להקות להקות משוטטת אז במרחב בחיפושיהן אחר מזון. עודפי האוכלוסייה מאירופה זלגו כנראה לארץ - בה נצפו שתי "התפרצויות" של צלוב מקור: בין 1974-1971 ובין 1986-1981. באותן שנים חרפו בארץ עשרות צלובי מקור. בשנים 1972 ו-1973 אף נמצא קינון של זוגות אחדים בכרמל, אזור בו הוא שב ודגר בשנת 1981.    

 

מין נוסף הקשור לנופי עצים הוא  בזבוז אירופי. זהו חורף וחולף מצוי בארץ אולם עד 1977 לא הוכר כמקנן. אז נמצא קן ראשון שלו בגבעת ברנר. מאז התרבה והוא מוכר כמקנן לאורך מישור החוף.  זהו חלק מתהליך רחב היקף.

עד 1800 לערך השתרע תחום קינונו במערב הים התיכון. מאז הרחיב את תחומיו בשיעור ניכר. ב-1960 קינן כבר בדרום שוודיה וברוסיה. סבורים כי הרחבת שטחי החקלאות היא הסיבה להתפשטותו.

 

ציפור אחרת שהפיקה תועלת מהתבגרות היערות, ובמקרה זה חורשות האיקליפטוס, היא הזהבן.  בשנים האחרונות התרחב תחום הדגירה של המין באזורים אחדים ברחבי אירופה כגון בריטניה, שוודיה ופינלנד. בעת הנדידה אפשר לראותו ברוב אזורי הארץ. הוא בולט אז במיוחד על עצי שיטה, שנופם דליל, ברחבי הנגב.

באביב 1980 נצפו 4 נקבות מאכילות גוזלי זהבן בחורשת המייסדים שליד שמורת החולה. מאז מקננים שם זוגות אחדים. זהו המקום היחיד עד כה שנמצא בו קינון זהבן בארץ.

 

 


ריכוזי אשפה והשפעתם על העופות שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות


 

העלייה ברמת החיים גרמה, בין היתר, לריבוי אשפה ופסולת ביתית.

בעלי חיים סתגלניים, שאינם שומרים אמונים לסוג מזון מסוים (אופורטוניסטיים) ניצלו מקור שופע זה והתרבו בשיעור ניכר. כאלה הם לדוגמה התנים וחולדות מהיונקים. אנפית הבקר, עורב אפור ועורב חום-עורף מהעופות היציבים ושחף האגמים ודיה שחורה מהעופות החורפים.

 

העורב האפור התרבה מאד כתוצאה משאריות מזון במזבלות, אך גם משאריות אותן מותירים הנופשים והמטיילים בגנים, בפארקים, במגרשי הספורט ובאתרי פיקניק.

אפשר לראותם ממתינים, ועם תום האירוע פושטים על אתרי הבילוי האלה. לעורב האפור אין  גם מגבלה במקומות קינון. כל עץ גבוה עשוי להתאים לו. כאוכל כל הוא הפך גם ל"טורף" משמעותי של בעלי חיים אחדים.

הוא פוגע בקנים של דוגרי קרקע ואחראי, בין היתר, להתמעטות החגלות. הוא צד גם צבי יבשה צעירים וזיקיות. במקביל לגידול באוכלוסייתו הוא הרחיב גם את תחומיו. הוא הגיע למדבר יהודה והדרים עד למרכז הערבה.

 

ריבוי קינים של העורב האפור אפשר את התרבותה של הקוקייה המצויצת. זו טפילה בארץ בעיקר בקיניו של העורב האפור (באירופה היא טפילה גם במינים אחרים וגם בארץ יש תצפית של טפילות אצל עורבני).

קיניו של העורב האפור משמשים, לעתים קרובות, לאחר פריחת גוזליהם, כמקום קינון לבז עצים ולינשוף עצים.

 

        

 

 

גם העורב חום-העורף, מין מדברי מובהק,  התרבה מאד.

ריבוי מצבורי אשפה ברחבי הנגב והערבה, הן מהישובים ובמיוחד ממחנות צה"ל, אִפשר זאת. הוא התפשט מהאזורים התלולים והמבותרים בנגב אל מישורי הלס של בקעת באר-שבע ולמערב הנגב. בהעדר מקומות קינון מתאימים - זהו מקנן צוקים - הוא מקנן לעתים על עמודי חשמל.

 

בעבר היה תיחום ברור בין תפוצתם  של העורב האפור לזו של עורב חום העורף. כתוצאה מריבויים של שני מינים אלה הם מצטלבים כיום לעתים מזומנות.  בנגב המערבי והצפוני הם חיים זה בצד זה ושניהם צדים את שנונית באר שבע - לטאה איטית ומסורבלת בהשוואה ללטאות אחרות.

 

זוהי לטאה אנדמית לישראל החיה רק במישורי וגבעות הלס של צפון הנגב. (גם אנפית הבקר, שהתרבתה באזור זה פוגעת בה). עורבים אלה מתנכלים גם לקינונם של החוברה המדברית, מיני הקטה ורץ המדבר וטורפים את ביציהם ואת אפרוחיהם.

באוכלוסיותיהן הגדולות של שני מיני העורב יש לראות כמזיקים לכל דבר.

 

ב-1969 נמצא בחורשת המייסדים ליד שמורת החולה, קן של ינשוף עצים.

זו הייתה פעם ראשונה שנמצא בארץ קינון של מין זה. טריסטרם אמנם מציינו כ"מצוי בשפע רב באזור המיוער ממערב לצפת" אולם עד למועד הנקוב לא נמצא קן בארץ. עד לאמצע שנות ה-70 נחשב ינשוף העצים כמקנן נדיר ביותר בצפון הארץ.

 

מאז, מסיבה לא ברורה, אוכלוסייתו המקננת הלכה וגדלה. בסוף שנות ה-80 היא נאמדה, בעמק החולה וסביבותיו, בכ-20 זוגות. ב-1974 החלה דגירתו ברביבים וב-1988 היו שם כ-15 זוגות.

מאוחר יותר הוא התנחל במישור החוף. מאז מחצית שנות ה-90 החל גידול מהיר ביותר של אוכלוסייתו באזור זה והגיעה למאות זוגות רק במישור החוף המרכזי. גם האוכלוסייה החורפת התרבתה מאד וכיום מוכרים אתרי לינה רבים שלו ברחבי הארץ.

במקביל התרבתה מאד גם אוכלוסייתו החורפת ומוכרים אתרי לינה אחדים, המונים לעתים עשרות פרטים.

 

 

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התקבצו עשרות אלפי שחפי אגמים סביב מזבלת חירייה. 50 שנים קודם לכן הם חרפו רק לאורך חוף הים ובמאגרי מים שונים. השחפים נוהגים, מדי פעם, להסתחרר במרומים וכך הם סיכנו את המטוסים הממריאים והנוחתים בנמל התעופה בן-גוריון.

 

ניסיונות שונים להרחיקם היו לשווא. על מנת למנוע סיכון זה הוחלט ב-1998 לסגור את מזבלת חירייה ולהפנות את אשפת גוש דן לאתר דודאים שבצפון הנגב.  

ביצי שחף האגמים נחשבו כמעדן ונאספו ברבבותיהן. נוהג זה  פסק מראשית המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. מאז הוא מתרבה ומתפשט בכול תחומי תפוצתו. שחף האגמים הוא אוכל-כל סתגלן. הגידול במזון הזמין לו במזבלות סייעה להתרבותו. גם להתחממות האקלים היה, ככל הנראה, חלק בכך. בהתאם האוכלוסייה החורפת בארץ גדלה מאד.

 

רוב שחפי האגמים מתרכזים כיום בבריכות דגים במישור החוף ובעמק חרוד. עם ערב הם עפים, במבנים דמויי ראש חץ, למקומות לינתם. אלה ממוקמים לרוב באזורים של מים חמימים: באזור נביעת המעיינות המלוחים והחמים בצפון הכנרת ובים מול תחנות הכוח שלאורך החוף כגון רידינג ואורות רבין.

 

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות השפעת הציד על העופות שינויים


 

מאז מחצית המאה ה- 19 הייתה לציד השפעה על עולם העופות בארץ, אם כי לא כפי שהייתה לו על היונקים.

היען הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. היען שחי במדבריות הארץ נמנה על תת-מין שונה מאלה של אפריקה וחי רק במדבריות המזרח התיכון. עד לימי מלחמת העולם הראשונה (1916) היה שכיח למדי.

 

הפצת הנשק החם לבדואים בימי המלחמה (על ידי לורנס איש ערב) הביא להשמדת היענים (כמו גם של בעלי חיים אחרים שחיו במדבריות המזרח התיכון כגון הראם והפרא).

עד אז רדפו אחר היענים על גבי סוסים עם חניתות.

 

 

 

אין נתונים מדויקים מתי הוכחדו היענים מן הנגב. בשנת 1909 הם נראו עדיין מדרום לביר עסלוג', היא משאבי שדה דהיום. ב"יריד המזרח" הראשון, שהתקיים בשנת 1924, הוצג יען שנלכד במרחק שעתיים הליכה מבאר שבע. באותו זמן לערך (1927) אהרוני כותב כי במדבר הסורי "ראינו נעמיות (כך הוא מכנה את היען) רבות והפעם לא בודדות אלא התהלכו להקות להקות".

 

מאז שנות ה-30 אין אלא שתי תצפיות מקריות ביען הסורי בממלכת ירדן. נותרו ממנו רק פוחלצים מעטים במוזיאונים.  

לרשות הטבע והגנים יש מחשבות להשיב את היען לחיק הטבע. בחי בר ביטבתה מגדלים יענים מאז 1973, אולם שני  ניסיונות לשחררם בטבע לא צלחו עד כה.  

 

עד לראשית המאה ה-20 החוברה המדברית הייתה שכיחה למדי בנגב ובערבה, אך גם בבקעת הירדן, בשפלת יהודה - עד אזור רמלה וחולות מישור החוף הדרומי.

טריסטראם מספר כי באפריל 1864 נראו להקות קטנות בכיכר הירדן. ציד (הן היו יעד מועדף לציידים שהסתייעו בבזי ציידים) ואיסוף ביצים בתקופת המנדט הבריטי פגע מאד באוכלוסיותיה. היא הפכה לנדירה ביותר ונותרה רק ברחבי הנגב. עם קום המדינה אוכלוסייתה החלה לגדול והתפשטה עד לאזור צומת שוקת. ציד פרוע במחצית שנות ה-50, בעיקר על-ידי צרפתים, בוני הכור האטומי בדימונה, גרם לצמצום חד באוכלוסייתה.

 

אוכלוסיה זו, בצפון מערב הנגב, החלה להתאושש אך עורבים, הן האפורים והן חומי-העורף, דורסים את ביציה ואת אפרוחיה וצמצמו את גודל האוכלוסייה. גם הגדלת שטחי החקלאות ורעיית יתר של הבדואים פגעו בה.

רשות הטבע והגנים מבצעת, מאז 1980, ספירות של אוכלוסיית החוברות בריכוזיה הגדולים ביותר בנגב המערבי. גודלה של אוכלוסייה זו נע בין 270 ועד כ-360 פרטים ובפתחת ניצנה מקננים כ-70 זוגות.  

 

במחצית המאה ה-19 התפתח ציד מסוג חדש: להעשיר את האוספים פרטיים והמוזיאונים באירופה.

תודעת שמירת הטבע טרם התפתחה והאספנים חיפשו דווקא מינים "אקזוטיים" ונדירים.

טריסטראם, לדוגמה, שלח את עוזריו לצוד חמישה נשרים בנחל עמוד ואסף ביצים מכל קן אפשרי, לרבות ביצה מקן של עזנייה שחורה בצוקי הארבל (זו העדות היחידה לקינונה בארץ). הוא מסכם וכותב: "שללנו האואולוגי (דהיינו ביצי עופות) היה רב - ארבעה עשר קני נשרים בשלושה ימים".

 

ישראל אהרוני התפרנס במשך 35 שנה ממשלוח פוחלצים, אדרים וביצים של מיני ציפורים נדירות ביותר, שחיו בימיו ברחבי המזרח התיכון, למוזיאונים שונים ברחבי אירופה: "הודעתי לבתי נכות גדולים, שאני מוכן להמציא להם כל מיני חיה ועוף על עורם ועל שלדם". אהרוני גרם, ככל הנראה, להשמדת מושבת המגלן המצויץ במדבר הסורי, שמספר הפרטים בה הגיע לעתים "עד שלוש מאות".

 

מין זה נחשב כיום כנתון בסכנת הכחדה עולמית ומזדמן לעתים נדירות ביותר בארץ. הוא פגע גם במושבות הקינון של הנחשון ובקיניה של הפורפיריה - שני מינים שקיננו בימת אנטיוכיה שבדרום מערב תורכיה. (13 פורפיריות, 31 נחשונים וכתריסר פורפיריות מצויים באוסף שאהרוני הותיר לאוניברסיטה העברית).

 

 

         

 

האב ארנסט שמיץ פעל בארץ בשנים 1922-1908.

הוא ארגן רשת של ציידים והפיץ בין הבדווים והפלאחים כי הוא מעוניין בכל בעל חיים והוא ומוכן לשלם בעין יפה תמורת חיות נדירות. הייתה לו יד בהכחדתה של הקטופה - דורס לילה הדומה לאוח, המתפרנס בעיקר מציד דגים.

סיפור השמדתה של הקטופה מעניין במיוחד: ב-8 בדצמבר 1863 הגיע טריסטראם, במסעו ברחבי ארץ ישראל, לנחל כזיב. הוא צד כאן קטופה וכך הנציח את האירוע ביומנו: "היה לי העונג לצוד קטופה נהדרת…" "עניין מיוחד נודע למציאה זו בשל העובדה שבזה גילינו ממש על חוף הים התיכון עוף אשר קודם לכן לא נמצא מעולם מערבה מדרום הודו …"

 

"אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי עמל של אורניתולוג נלהב". כ-50 שנה לאחר מכן, ב-1913, סיפר האב ארנסט שמיץ: "צייד הקטופות בר המזל ביותר הנו פ' טֶפֶר ... שעלה בידו לצוד שלושה פרטים ... בטבחה, שעל חופי הכנרת".

הוא המשיך וסיפר כי במשך 30 שנה נרכשו בארץ ישראל שבע קטופות. חלפו עוד כ-40 שנה, ובאוקטובר 1950 הזדמן חיים חובל, במסגרת שרות המילואים לטבחה שעל חופי הכנרת.

לנגד עיניו נחת זוג דורסי לילה. לא היה לו מושג במי מדובר. הוא צד פרט אחד (אז טרם נחקק עדין "החוק להגנת חיית הבר"), וכך החל אוסף הפוחלצים הפרטי שלו. (אוסף זה הועבר ב-1998 ואותו דורס לילה, שהיה קטופה, וקיבל את המספר Hovel No 1.

 

ציד שונה היה ציד שלווים.

אלה נודדים בסתיו מעל לים התיכון ומגיעים באפיסת כוחות לחופי דרום הארץ, לצפון סיני ולמצרים.

כבר במצרים הקדומה צדו אותם לצרכים מקומיים. פיתוח השייט המוטורי, החל ב-1885, אפשר לייצא אותם לאירופה.

 

זה היה תמריץ לשיפור שיטות הציד ברשתות. בשנת 1921 הגיע היצוא שלהם כדי 3,024,000 ולפי האומדן מספר זה היווה כמחצית ממספר הניצודים באותה שנה. בין 1887 ל-1940 ייצאו עשרות מיליוני שלווים ומספר דומה שימש למאכל המקומיים.

 

מספריו של השלו דעכו. לאחר מלחמת 6 הימים הוגבל ציד השלווים, ואף נאסר לחלוטין, במשך שנים אחדות, על מנת לאפשר להם להתאושש. לאחר החזרת סיני למצרים התחדש ציד השלווים.

ב-1991 ניצודו בחופי צפון סיני, סך הכול, כ-200,000 פרטים.

 

סביר כי ציד היה אחד מהגורמים המרכזיים לפחת זה. אולם באותן שנים חלו גם תמורות מהותיות בשיטות העיבוד החקלאי בתחומי דגירת השלו באירופה. במקביל חלה התייבשות במחוזות חריפתו במרכז אפריקה.

 

אלה עשויות גם כן להוות סיבה להתמעטותו. כך או אחרת - עוף חולף, שהיה שכיח ביותר בארץ, הפך לנדיר למדי.

במקביל התמעטה מאד אוכלוסיית השליו שדגרה בארץ וכמעט נכחדה.

 

 

 

 

גם את החוחית צדים ברשתות. ציפור זו מבוקשת מאוד בשוק ציפורי המחמד, הן בשל צבעיה ויותר מכך כי מזיווגה עם הכנרית, המיובאת ארצה, נוצר בן כלאיים: בונדוק - "ממזר" בערבית.

החוחית תורמת לבן הכלאיים את נוצותיה הצבעוניות ואילו הקנרי את יכולת סלסולי קולו. מחירו של בונדוק מגיע למאות שקלים ואף יותר.

על מנת לצוד את החוחיות קושרים פרט או שנים לקרקע, לעתים לאחר שפגעו בכנפיה ובכושר המעוף שלה. זו משמיעה קולות מצוקה וחוחיות מהסביבה נמשכות אליה. מעל לפרט הקשור מציבים רשת הנשענת על מקל. כשהחוחיות מתקבצות מושכים בחבל המחובר למקל וזו נופלת על החוחיות.

 

 

עוד בשנות ה-70 וה-80 החוחית הייתה שכיחה בשדות הבור והתקבצה אל הקוצים שבשולי שדות העיבוד באזורים רבים ברחבי הארץ. ניתן היה לראות את להקותיה הגדולות משוטטות בשדות הנטושים. כיום היא התמעטה מאד. ציד הוא אחת מהסיבות להתמעטותה. חיסול "שדות המרעה" שלה היא סיבה נוספת. גם לעורבני, כאמור לעייל, יש כנראה חלק בתהליך.

 

עם קום מדינת ישראל שרר בה משטר של צנע. המזון היה מוגבל. ציד חיות בר, ובעיקר ברווזים בחורף וחוגלות כל ימות השנה, נועד להשלים את "סיר הבשר". רבים הצטרפו אז למועדוני הציידים. באותם ימים היה עדיין בתוקף חוק הציד המנדטורי, אלא שאיש לא הקפיד לאוכפו.

ב-1955 נחקק החוק להגנת חיית הבר - החוק הראשון במדינת ישראל שנועד להגן על החוליה החלשה ביותר בטבע. פרופסור מנדלסון היה הכוח המניע מאחוריו. חוק זה מעניק הגנה לכל היונקים והעופות, למעט אלה המוגדרים בתקנות כמותרים לציד או כמזיקים.

 

מבין העופות מותר לבעלי רישיון צייד לצוד אגמיות, 6 מיני ברווזי בר השכיחים ביותר (ברכייה, מרית, שרשיר, קרקיר, צולל חלודי וצולל מצויץ), זרזיר ויוני בר.  זרעית, בולבול, עורב אפור ועורב הודי הוגדרו כמזיקים ואין צורך ברישיון על מנת לצוד אותם. (הזרעית, אחד ממיני "עפרוני השדה", החורפת בארץ, מוגדרת כמזיק כי היא מרבה לאכול מזון ירוק ועלולה לגרום לנזקים בשדות נובטים של חיטה, תלתן ואספסת כמו גם בגידולי ירקות ככרוב ניצנים. בשנת 2001 החלו להשתמש בקולות מצוקה על מנת להרחיקן).

 

 

בסוף שנות ה-40 חרפו במקורות המים השונים ברחבי הארץ עשרות אלפי ברווזי בר. מספרם התמעט במידה רבה עד לראשית שנות ה-60. המחשבה הייתה כי הצייד האינטנסיבי, שהתנהל באותם ימים, גרם להתמעטות זו - אם במישרין ואם בעקיפין, כגורם רועש ומטריד.

כדי לשמור על המראה של בריכה מלאה בברווזים, ללא ספק אחד ממראות החורף היפים, הוכרזו אזורים אחדים כאסורים לצייד. על מנת לבחון האם אכן שטחים אלה ממלאים את ייעודם, והברווזים החורפים מתרבים, החלו ב-1965 ספירות של עופות מים חורפים. בשנים הראשונות נמנו בספירות אלה כ-550 ברכיות בלבד.

 

הן היו, בגלל גודלן (משקלה של ברכייה כ- 1,100 ג' לעומת שרשיר שמשקלו כ- 420 ג'), יעד הצייד העיקרי. ניתן היה לראות זאת בהתנהגותן. הן היו גם הראשונות שנסו לכול הטרדה שהתרחשה על שפת הבריכה. מאז שהצייד נאסר באזורים מוגדרים (מעגן מיכל, עמק החולה ועמק בית שאן) מספרן של הברכיות עלה בשיעור ניכר, אף כי לא בטוח כי רק בשל הכרזת האזורים האסורים לצייד.

 

הממוצע של מספר הברכיות לשנים 1982-1972 עלה כדי 11,500. מספרן הגיע לשיאו בשנת 2000 עת נספרו כ-23,000 פרטים. במקביל עלה גם מספרן של המריות והגיע ב-2008 לכ-40,000, מספר השרשירים התייצב סביב כ-15,000 ומספר האגמיות הגיע לכדי 40,000 בשנת 2008.

 

 

 

 

חרף החוק להגנת חיית הבר והפיקוח על אכיפתו עדיין קיים ציד בלתי חוקי של מינים מוגנים.

במשך כ-8 שנים, בשנות ה-70, נמצאו ירויים 6 דיות, 5 נשרים, 5 עקבים עיטיים וסך הכלכ 45 עופות דורסים. מאז שנת 2001 מובאים למרפאה של רשות הטבע והגנים והספארי, מדי שנה, בעיקר בעונת הנדידה דרומה, עשרות דורסים ירויים. רובם נמצאים ליד גבול הצפון. סביר שרוב הירי הזה מתבצע מחוץ לגבולות הארץ.

 

חמור במיוחד הוא מצבה של עזניית הנגב. עד לשנות החמישים של המאה ה-20 קיננו כ-30-25 זוגות בערבה ובנגב הדרומי. ניתן היה אז לראות למרחוק את קניה הגדולים שהתנוססו על עצי שיטה.

בשנים 1973 - 1974 עדיין קיננו 11 זוגות. ב-1989 נרשם קינון אחרון של מין זה באזור יוטבתה.

מלבד פרטים משוטטים - עוזניית הנגב נכחדה מהארץ. להשמדתה חברו סיבות אחדות:

- 8 פרטים נמצאו ירויים במהלך שנות החמישים והשישים. הן נורו ככל הנראה בידי חיילים.

- לפחות 7 פרטים הוברחו לגני חיות באירופה במהלך שנות השבעים בניגוד לחוק.

- יתר גורמי ההפרעה אינם ידועים בוודאות והשפעתם על האוכלוסייה משוערת בלבד. כך לדוגמה העזניות נהגו לחרוף בשדות הנגב המערבי. שם הן הורעלו. התחשמלות, מחסור במזון, והפרעות באזורי הקינון הן סיבות אפשריות נוספות.

 

ב-1981 החליטה רשות שמורות הטבע לנסות ולהציל את שרידי העוזניות ששרדו בנגב. נאספו אז ביצים וגוזלים אחדים ונרכשו עוזניות אחדות שהוברחו לחו"ל. למרבית הצער גרעין הרבייה לא הניב את התוצאות המקוות.

 

 


תמורות שינויים ותמורות התפשטויות, התפרצויות ופלישות שינויים ותמורות שינויים


 

מינים אחדים נוספו לרשימת העופות המקננים בארץ, ולאו דווקא בשל השינויים שהתחוללו בנופיה.

עד לשנות ה-50 אנפית הבקר רק חרפה בארץ. תפוצתה המקורית השתרעה על פני מרבית יבשת אפריקה ובתת היבשת ההודית. כריתת יערות, ניקוז-ביצות והכשרת שטחים לעיבוד חקלאי היטיבו את תנאי קיומה. היא התרבתה והרחיבה את תחומי תפוצתה.

 

בראשית המאה ה-20 "צלחו" אנפיות הבקר את האוקיינוס האטלנטי, לעבר צפון יבשת אמריקה הדרומית. ב-1930 הן דגרו בוונצואלה. ב-1952 הגיעו לפלורידה. במקביל הן התפשטו גם מאזורי החריפה שלהן בדרום מזרח אסיה לעבר אוסטרליה, אליה הגיעו ב-1948.

 

בעבר זו הייתה חורפת מצויה בארץ. ב-1955 נצפתה מושבת הקינון הראשונה של אנפיות הבקר בבית יהושע שבשרון. התברר כי תחילתה בראשית שנות ה-50.

מושבה זו מנתה אז כ-300 זוגות ומושבותיה התרבו בהדרגה ברחבי השרון. מאז 1965 הן התמקמו בעמק בית-שאן ומ-1968 גם בעמק עכו. מאוחר יותר התפשטו לדרום מישור החוף, עד לצפון מערב הנגב והגיעו גם לעמק יזרעאל, לבקעת כנרות ולשמורת החולה.

 

האנפית גם גיוונה את טכניקת הצייד שלה: במקום לעקוב רק אחר חיות גדולות (כפילים או תאו באפריקה ופרות וכבשים בארץ), המטרידים את החרקים בעת רעיתם, וחושפים אותם לעיני האנפיות, הן החלו לעקוב אחר טרקטור חורש, או מקצרה, וללקט כל בעל חיים שנחשף תוך כדי כך, לרבות זוחלים ומכרסמים.

 

 

 

תור הצווארון הוא עוף שכיח כיום ברחבי הארץ. להקותיו, המונות עשרות, ואף מאות פרטים, שזורות לעתים קרובות לאורך חוטי חשמל וטלפון. מוצאו של תור זה הוא בדרום מזרח אסיה. הוא הובא על ידי התורכים לאיסטנבול, בה היה שכיח כבר במאה ה-16. ב-1834 זוהה לראשונה בבולגריה. מאז שנות ה-30 התפשט בחלקים ניכרים במערב אירופה.

 

בשנות ה-40 הוא דגר כמעט רק בעמק בית-שאן ובדרום השפלה. ב-1952 הופיעו הראשונים בעמק עכו. מאז התפשט לכל רחבי הארץ. בשנות ה-50 הגיע לערבה. התרחבות השטחים החקלאיים, ומי השתייה שבשוליהם, היא שאפשרה התפשטות זו, שהואצה מאז שנות ה-70.

 

 

בשנים האחרונות נוספו מינים טרופיים אחדים לרשימת העופות המקננים בארץ. יש הסבורים  כי התפשטותם צפונה קשורה בהתחממות הגלובאלית. זאת בנוסף ליצירת תנאי קיום נאותים בישובי הערבה.

תפוצתה המקורית של התורית הזנבנית משתרעת ברחבי אפריקה הטרופית. פרט ראשון ממין זה נלכד בארץ ב-19.12.1961 בנגב המערבי. מאז מחצית שנות ה-70 היא מופיעה בקביעות לאורך הערבה, והצפינה כבר עד לחופי הכינרת.

 

ב-1985 נמצא לראשונה קן שלה עם ביצים. לפי האומדן מקננים כיום עשרות זוגות בין שדות קיבוץ אילות בדרום הערבה ועד לגשר אלנבי. התפשטותה בארץ קשורה כנראה בהרחבת השטחים החקלאיים בעמק הערבה.

החמריה השחורה נצפתה לראשונה בארץ במליחת אילת ב-1987. ציפור זו מקננת בסואנות במזרח ובמרכז אפריקה וכן בחצי האי ערב. מאז התצפית הראשונה מופיעים פרטים בודדים, כמעט מדי אביב, בדרום הערבה ובאילת.

 

העיט השחור הוא מזדמן נדיר מאד מהאזור הטרופי. פרט בודד ניצוד בשנת 1911 בעין-גדי. עד ל-1960 לא נרשמה תצפית נוספת בו ברחבי הארץ. אז, במשך 3 - 4 שנים, נצפו לפחות שני זוגות בגליל. אחד מהם ניסה לקנן בנחל דישון. מאז שנות ה-60 הוא נעלם מהגליל. מדי פעם ישנן תצפיות מעטות במדבר יהודה ובהרי אילת ואפשרי כי אף ניסה לקנן באזורים אלה.  

 

מין טרופי נוסף הוא העורב ההודי. מין זה עוקב אחר אניות ולעתים "טרמפיסט" עליהן. בעשרות השנים האחרונות התפשט מתת היבשת ההודית לחופי ערב, מזרח אפריקה ועד לדרום אפריקה. בסוף שנת 1976 נצפו 7 פרטים של עורב זה באילת. באביב 1988 נמצאו 7 זוגות מקננים על עצי אשל באילת וזוג אחד ביוטבתה. אוכלוסייתו התרבתה במהירות.

עורב זה  טורף כל בעל חיים המזדמן בדרכו וגורם על כן נזק לאוכלוסיות הבר של בעלי החיים. בשנת 2000 השמידו פקחי רשות הטבע והגנים כ-1,300 פרטים. מאז האוכלוסייה בתחומי אילת התייצבה ומונה "רק" מאות פרטים.

 

גם דאה שחורת-כתף היא מין טרופי שהתווסף לרשימת המקננים בארץ. עד 1998 עוף זה נצפה 5 פעמים בלבד - כל התצפיות היו באזור אילת. מאז הצטברו תצפיות נוספות. בחורף 2003/4 שהה פרט אחד במשך כ-5 חודשים בעמק בית שאן. באוקטובר 2011 נמצא פעם ראשונה בישראל  קינון של דאה שחורת-כתף. הקן היה בתחומי אגמון החולה-קק"ל. ב-2012 אותרו 5 זוגות שקננו בהצלחה באזורים שונים בצפון הארץ ומרכזה.

 

חצוצרן שחור-מקור הוא מין ממוצא אסיאתי.

כיום מין זה מצוי בצפון הנגב ובמרכזו וכן לאורך הבקע הסורי אפריקאי - מאילת ועד לעמק בית שאן. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוא דגר באזור ים המלח וחרף, לפי ישראל אהרוני, בהמוניו בכרמים ובפרדסים באזור יפו. מאז פסק מלדגור.

 

בין 1940-1933 היה עדיין חורף שכיח אך אז נעלם גם כחורף עד ל-1958. באותה שנה שוטטו להקותיו הגדולות במשך החורף בעמק הערבה ובנגב. באביב אותרה מושבת קינון שלו לאורך כביש 241 (כביש אורים צומת מגן) שבנגב המערבי. מושבה זו מנתה כ-150-100 קנים. עם הזמן היא  נעלמה.

 

בשנת 1965 קיננו חצוצרנים ברביבים, ומשנות ה-70 המוקדמות גם באזור יריחו ולאורך הירדן עד לעמק בית שאן, שם נמצאו קניו בשנת 1971. במשך שנות ה-80 הוא קינן גם בישובים אחדים לאורך עמק הערבה. מאז אוכלוסיותיו הצטמצמו וכיום הוא מקנן בעיקר בין באר שבע לשדה בוקר.

 

סביר כי שלושת המינים שלהלן נוספו לרשימת המקננים בשל האינטנסיביות של התצפיות ברחבי הנגב, יכולת התנועה במרחב, ואולי מעל לכל רמתם של הצפרים כיום.

עפרוני עב-מקור נוסף לרשימת המקננים בארץ ב-1999. אז הוא נמצא מקנן במערב הנגב. אהרוני מזכיר אותו משנות ה-30 כמקנן במדבר הסורי. מאז כמעט ולא נצפה באזור. תפוצתו המוכרת היא בצפון הסהרה. לעתים, בעיקר בשנים גשומות, הוא משוטט במרחב. לאחר חורף 2009/10, שהיה גשום במיוחד, התרחשה "פלישה" של מאות זוגות למרחבי הנגב. מאז מקננים זוגות מעטים, ועד לעשרות זוגות, במרכז הנגב (בעיקר במישר) ובערבה.

 

עפרוני נוסף שנמצא מקנן בנגב בעקבות שפע ממטרים הוא עפרוני שחור-זנב. זהו מין משוטט ובעבר זוהה רק פעמיים בתחומי ישראל. ב-1999 אותרו עשרות ועד מאות זוגות במרכז הערבה. באביב 2010 קננו באותו אזור כ-20 זוגות.

 

בארית קצרת-אצבעות מוכרת כמקננת נדירה למדי בחרמון. מאז שנת 2000 היא נמצאה מקננת בכתמים קטנים בנגב - בהם ירד גשם.

 

 

במקביל למינים שהתווספו לרשימת העופות המקננים בארץ נעלמו מינים אחדים ממוצא צפוני, או כמעט נעלמו מהארץ, ובכל מקרה תחומי תפוצתם הצטמצמו מאד. אפשרי כי נסיגה זו של בעלי חיים שהגיעו בארץ ישראל לגבול תפוצתם הצפוני התרחשה (ומתרחשת?) בגלל ההתחממות הגלובאלית והתמדברותה.

אפשרות זו מתייחסת ללטאה הירוקה מהזוחלים, לסנאי ולנברן המים מהיונקים וכן לחרגולן, לזמירון, לקנית האירופית ולגיבתון שחור-ראש מהעופות.

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות אינטרודוקציה


 

יבוא (אינטרודוקציה) הוא מקור נוסף לשינויים בעולם העופות הישראלי.

הדוגמה הבולטת והמוכרת ביותר היא הצוצלת. תפוצתה המקורית השתרעה מאפריקה ועד להודו. כיום נשמעת המייתה בכל רחבי הארץ. הצוצלת מקובלת בארצות האיסלאם כעוף כלוב שכיח. המוסלמים מחבבים את המייתה, המעודדת לדעתם לתפילה. הם הביאוה על כן למסגדיהם מאפריקה.  

 

דיווחים מסוף המאה ה-19 מציינים צוצלות במקומות מעטים בלבד בארץ, כגון בהר הבית ובמסגד הגדול בעכו. בראשית המאה ה-20 מציינים את מציאותה במסגדי רמלה ויפו. מסע התפשטותה החל כנראה מאתרים אלה. ראשוני הצוצלות נראו בפתח-תקווה ובשכונת בורוכוב בשנת 1938, המייתן נשמעה לראשונה ברמתיים ב-1945.

 

 

ב-1957 תפוצתה השתרעה כבר על פני רוב מישור החוף. בסוף שנות ה-50 הגיעה הצוצלת לעמק חרוד, ב-1961 לעמק בית-שאן (נווה איתן), ב-1964 לגשר ובשנים 1967-1965 לבקעת כנרות (דגניה ואפיקים).

 

במקביל היא התפשטה גם דרומה. ב-1969 הגיעה לשדה-בוקר. כשנה אחר כך אף ליישובי עמק הערבה ולאילת. יש הגורסים כי התפשטותה, שקצבה גבר מאז סוף שנות ה-50, קשורה בהרעלת הנצים, אויביהן העיקריים.

תפוצת הצוצלת הייתה מוגבלת בתחילה בעיקר לתחומי יישובים (היא מרבה לקנן על כרכובי בתים, על אדני חלונות, בעציצים וכד'). בהדרגה חרגה גם אל שטחים פתוחים, בהם היא מתחרה בתור המצוי ויתכן כי דוחקת את רגליו.

 

בשמי הארץ מעופפים כיום עוד כ-10 מינים פולשניים שהובאו ביד האדם במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. כולם ממוצא טרופי. אחדים מאלה מתרבים ומתפשטים ומהווים כבר חלק בלתי נפרד מהאוויפאונה בארץ. הדררה היא אחד מאלה.

 

 

הדררות בולטות כיום, במראן ובקולותיהן, ברוב אזורי הארץ.

הן יובאו, ככל הנראה, כעופות מחמד ואחדות הצליחו להימלט מהשביה. תצפית ראשונה הייתה ב-1962 (בחורשת טל). מאז סוף שנות ה-60 הן נראות דרך קבע במישור החוף המרכזי. בהדרגה הגיעו לעמקי הצפון ולאחר מכן גם לבאר-שבע, לעין-גדי ולאילת. כיום מצויים ברחבי הארץ אלפי פרטים. מאות עשויים להתקבץ אל מושבות הלינה כגון זו הקיימת מזה שנים אחדות בגבול הספארי והפארק הלאומי שברמת גן.

 

הדררה מוכרת באזורים שונים ברחבי העולם כמין פולשני מאז סוף שנות ה-2,000. חרף מוצאה הטרופי היא הסתגלה לקור האירופי ובהולנד יש מעל ל-10,000 פרטים. היא מצויה גם בערים אחדות ברחבי ארצות הברית. המקור לכול הדררות האלה הם פרטים שברחו משבייה.

הדררה גורמת לנזקים בגידולים חקלאיים כגון: חמניות, תמרים ופקנים, אך גם בגידולים  אחרים. היא מרבה לאכול את פרחי האלמוגן ובעצים מועדפים עליהן (כנראה שופעי צוף יותר מאחרים) הן מחסלות למעשה את הפריחה. הן נצפו גם כשהן קוטמות תפרחות של גדילן ושולפות את הזרעים מתוכן - בין אם על הקוץ עצמו או כשהן נושאות את הקרקפת לענף של עץ המשמש להן כסדן.

 

מין תוכי נוסף מקנן כיום ברחבי הארץ: תוכי הנזירי (הנקרא גם דררה אפורת-לחיים).

תוכי זה ברח מהצפארי. תצפיות בו החלו ב-1988, בעיקר בגני יהושע, ברמת אביב ובהוד השרון. משם התפשט ברחבי גוש דן. הוא שוחרר גם, ביזמה פרטית, בהוד השרון. ב-2013 נצפו להקותיו באזור ראש העין.

שלא כמיני תוכי אחרים המקננים בחורים ובנקרות עצים, מין זה בונה קנים גדולים, לעתים זה בשכנות לזה.  

 

המאינה ההודית היא ציפור נוספת שמקורה בצפארי. כיום היא שכיחה מאד ומתבלטת בקולותיה ובתנועתה חסרת החשש על הדשאים בגינות, בפארקים עירוניים ובשטחים פתוחים. במבט ראשון היא מזכירה שחרור אך היא בת למשפחת הזרזירים.

ציפור זו יובאה לאזורים אחדים ברחבי העולם לסייע במלחמה ביולוגית. היא מרבה לאכול חרקים אך גם יונקים קטנים, אפרוחים של דוגרי קרקע ואף חומסת קנים של ציפורים אחרות. היא גם מתחרה על מקום הקינון עם דוגרי חורים אחרים.  

המאינה התרבתה מאד בכל חבלי העולם אליהם יובאה ונחשבת כיום בכל אחד ואחד מאזורים אלה כאחד מהפולשים המזיקים ביותר לעולם החי המקומי. מנתוני ספירת ציפורי הבר בחצרות בשנת 2014 מסתבר כי מספריה הולכים ועולים בכל אזורי הארץ..

 

 

גם מאינה בורמזית היא מפליטי הצפארי. ואף היא מתפשטת בארץ - בינתיים בעיקר בתל אביב ובסביבתה אך נצפו כבר פרטים בחוף הכרמל.

 

בשנת 1983 נצפה לראשונה בארץ כסוף מקור הודי. זוהי ציפור שיר קטנה המקובלת במדינות ערב והמפרץ הפרסי, וגם בארץ, כציפור מחמד.

באותה תקופה לערך ברחו פרטים אחדים מכלוב במושב בבקעת הירדן. ייתכן כי הפרטים הנראים בארץ הם צאצאיהם. הוא  מקנן באתרים שונים לאורך הבקע הסורי-אפריקני, בין אילת לחופי הכנרת. ישנן גם תצפיות מעטות מהעמק ומהשרון. תפוצתו המקורית של כסוף המקור, בן למשפחת האסטרלידים, משתרעת מדרום ערב לעבר הודו. אפשרי גם כי התפשט ספונטנית מערב בעקבות ההתחממות האקלים.

 

בכלכלה מרבים לדבר על הכפר הגלובאלי. מסתבר כי תהליך דומה מתרחש גם בעולם החי.

 

ולסיום הערה אישית: הייתי מעדיף לשמור על ייחודה של ארץ ישראל, על החי והצומח שלה, ללא פחת וללא תוספות של מינים פולשניים. כנראה שאחרנו את המועד גם לזה וגם לזה. חבל.

 

 

 


שינויים ותמורות שינויים ותמורות תודות שינויים ותמורות שינויים ותמורות שונויים ותמורות


 

תודות: תודתי לידידי פרופסור יורם יום-טוב על הערותיו המועילות לכתב היד.

 

תודה מיוחדת לאוהד הצופה שהעיר והאיר בקפדנות, ובעיקר על הוספת נתונים עדכניים שונים.

 

תודה לפרופסור אמוץ זהבי על שהעיר את עיניי בתצפיותיו הרבות משנות ה-40 וה-50 וליגאל סלע על עדכוניו משנות ה-50 ועד לשנות ה-70.

 

תודה ליואב פרלמן ולאיתי שני על עדכוניהם החשובים לגבי התצפיות החדשות ברחבי הנגב.

 

תודה לעמיצור בולדו על מידע באשר לכלובי האקלום לדורסים.

 

תודה לאנשי רשות הטבע והגנים שסייעו לי בתוצאות סקריהם ובמיוחד ליפעת ארצי.

 

ותודה לשלומית ליפשיץ שיזמה את שכתובו של מאמר זה שהיה מונח במגירה שנים ארוכות.