באים לחורף

ערד בן דוד 15/11/2016 00:00

ישראל משמשת אתר חריפה עבור מינים רבים של ציפורים.

הגדולים והמרשימים שבהם, כמו עגורים אפורים, עופות דורסים נדירים וברווזים בסכנת הכחדה - זוכים להיות במרכז העניינים. אבל הם לא היחידים...

גם ציפורי שיר רבות מבקשות לבלות איתנו את חודשי החורף, וגם להן יש מה להציע. חשבנו להכיר לכם כמה מהן.

חשוב לדעת! כל התמונות שמופיעות בכתבה צולמו בזמן האחרון וכל המופיעים בהן נמצאים אתנו כאן - ממש בימים אלה.

 

 

 

 

הדוחל שחור-הגרון הוא אחת הציפורים החורפות המעטות בישראל המחזיקה טריטוריה זוגית - כזו המנוהלת על ידי זכר ונקבה. מעניין שמערכת היחסים בין בני הזוג היא אפלטונית לחלוטין. באביב (חודש מרס), כל אחד מהם יצא צפונה - אל אתרי הקינון ושם הם ימצאו לעצמם נחלות ובני זוג חדשים - הפעם למטרת קינון.

בתחום הטריטוריה, הדוחל מרבה לבלות בעמדת תצפית בולטת שממנה הוא מאתר את מזונו: חיפושיות קטנות, פרפרים ועכבישים… ברגע שהדוחל ננעל על המטרה, הוא מסתער עליה במהירות ולעתים אף קוטף את החרק באוויר. לבסוף הוא חוזר אל הנקודה הבולטת, מרעיד את זנבו ומצליף בכנפיו.

נראה שהדוחל נוהג כך על מנת לאותת בפני שכניו הדוחלים שהטריטוריה מאוישת. הרעדת הזנב, דרך אגב, היא שזיכתה את הדוחל בשמו העברי. דחל = רעד.

 

ביום חמישי, ה- 10.11.16 התייצבו הצפרים יהונתן מירב ויגאל סימן טוב על רכס החוף שמצפון לעיר תל אביב (חוף הצוק) לתצפית בנדידת הבוקר האקטיבית של ציפורי השיר. זה קורה בשבועיים הראשונים של נובמבר, בין אור ראשון ועד לכשעתיים-שלוש לאחר הזריחה…

 

ציפורי השיר נודדות בלילה מעל הים וכשהן מגיעות אל קו החוף - עדיין בחסות החשכה, הן עוצרות לנוח. בהמשך, כשהבוקר עולה, הן ממשיכות את דרכן - פנימה אל תוך הארץ.

לעיתים זה קורה בגובה נמוך - ממש מעל הראש של הצפרים הנלהבים, אלפי ועשרות אלפי ציפורי שיר ממינים שונים, ממלאות את שמי הבוקר בקריאות שמחה: "הגענו לחרוף!" קריאות ציפורי השיר הנודדות מסייעות לצפרים לאתר אותן בקלות וגם לדעת את זהותן.

 

הימים האלה, של תחילת נובמבר, עשויים לרמוז כיצד יראה החורף השנה?

בשנה שעברה, למשל, היו אלה הפצחנים שעוררו התרגשות הגדולה. הם נכנסו לארץ במספרים גדולים במיוחד ואנחנו הנחנו כי אנו צפויים ל"שנת פצחנים"... גם השנה הגיעו לישראל פצחנים, הפעם במספרים צנועים יותר.

פרושי ההרים, לעומת זאת, הפתיעו עם מספרים גבוהים ביחס למה שאנחנו מכירים. בבוקר ה- 10 נספרו ברכס הצוק כ- 150 פרושי הרים בנדידה אקטיבית.

פרושי הרים, למי שלא מכיר - הם גם אורחים לא שכיחים וגם יפהפיים אמתיים!

 

 

 

 

תראו את הזכר החתיך הזה... פרושי הרים, כמו ציפורים רבות אחרות, מחליפים נוצות מיד לאחר עונת הקינון כך שעכשיו, בסתיו, אנחנו מקבלים אותם "טריים". אם תסתכלו על הראש השחרחר של הזכר, תוכלו להבחין שהוא "מלוכלך" בג'ינג'י ולבן... הלכלוך הזה מתקבל בגלל נוצות הראש הטריות, שקצותיהן בהירים. במהלך החודשים הקרובים הן (נוצות הראש) ישתפשפו ויתבלו ואז יתקבל ראשו השחור של פרוש ההרים במלוא הדרו.

 

גם הפרושים המצויים הראו נוכחות יפה באותו בוקר - מירב וסימן טוב ספרו שם 12,000 פרטים.

הפרוש המצוי הוא אוכל הזרעים השכיח ביותר באירופה. תפוצתו משתרעת על פני כל היבשת, למעט הטונדרה, ומתפשטת לקדמת אסיה, מרכזה ולצפון אמריקה.

שמו המדעי של הפרוש המצוי - coelebs - "הרווק", התקבל בזכות קארל פון לינה השוודי (בלטינית - לינאוס. זואולוג, מייסד שיטת המיון המודרנית ועוד…) שמצא את עצמו בבוקר חורפי אחד, כשהוא מוקף פרושים מצויים - זכרים בלבד!

האם אצל הפרושים, הזכרים עולים על העצבים של הנקבות? לא רק שהן מתחילות לנדוד מוקדם מהזכרים, הן גם עושות קילומטראז' גדול יותר.

 

 

 

 

נראה כי הזכרים מעדיפים להישאר "קרוב" אל אתרי הקינון גם בחורף. כך, באביב, כשכולם ימהרו בחזרה צפונה - הם לא ישתרכו מאחור... אפשר להבין אותם לא? חייבים להזדרז! לתפוס את הנחלות הטובות ביותר, לזכות בנקבות המוצלחות ביותר, חיים רק פעם אחת...

 

על פי יוסף כיאט, מנהל מרכז הטיבוע הישראלי, 80% מהפרושים החורפים בשפלת יהודה הן נקבות, אבל בצפון (גולן, חרמון) יכול להיות רוב לזכרים או לכל הפחות אחוזים גבוהים יותר מאשר בדרום (שפלה).

דגם הנדידה הזה קיים אצל רוב המינים שהם נודדים קצרי טווח, כלומר - שאינם חוצי-סהרה. מדובר ב"נדידה חלקית" שבה נקבות נוטות לנדוד יותר מאשר זכרים, וצעירים יותר מאשר בוגרים. וזה קורה במינים רבים נוספים: רוב מיני הפרושיים, סבכי שחור-ראש, סלעית חורף, סלעית נזירה וכנראה בעוד מינים שבהם אנחנו לא מבחינים בין הזוויגים, כמו קכלי רונן ואדום החזה.

 

היה לנו עניין איתן לפני כמה חודשים. עם הרמיות…

זה התחיל בגלל מספר פרטים ששוטטו ביולי השנה באגמון החולה. האם הם קיננו אצלנו? כנראה שלא.

"גם אם היינו מפספסים את הקן המיוחד של הרמית - סלסלה משוכללת ומרופדת עם מבואה, אין סיכוי שהיינו מפספסים את הקריאות שלהן…" כתב אז הצפר המצוין שי אגמון מכנפי קק"ל, שמפעיל את תחנת הטיבוע באגמון החולה-קק"ל.

בכל אופן, רוב הרמיות מגיעות אלינו בחורף. הן זעירות, יפות מראה ומלאות שמחת חיים. הן מצויות בעיקר בחישות קנים - שם הן ניזונות בתפרחת הקנה, בפרוקי רגליים זעירים ומשמיעות את קריאתן הגבוהה.

 

 

 

 

 

"אני לא זוכר איך קראו להם…" אמר שי אגמון כשנסענו מעמק החולה. מזדה 3, ציר 90, אגמון, אדלשטיין ואני.

"או! עכשיו נזכרתי! ליפובאנים… ככה קראו להם. הם ברחו מרוסיה במאה ה- 16 או משהו כזה. מה הם ביקשו בסך הכל? להמשיך לדבר רוסית עתיקה, להצטלב בשתי אצבעות ולא בשלוש, להשאיר את הזקן… וכך הם הגיעו לדוברוג'ה - חבל הארץ שבין הים השחור ודלתת הדנובה.

שלא תבין לא נכון", ממשיך שי להנעים את זמננו, "הם הסתדרו שם נהדר! יש להם לפחות 30 מתכונים להכנת קרפיון והם יודעים להכין אלכוהול פנטסטי…

תאר לעצמך שאז, כשחייליו של פיוטר הגדול 'רודפים אחריך', זה יכול להימשך כמה שנים. וכשסוף סוף הם מוצאים אותך, באיזה כפר נסתר בביצה מלאה שפמנונים (שגם אותם הם יודעים לטגן/לאפות/לצלות/לאדות...) - מי בכלל רוצה לעזוב? עדיף להכיר איזה ליפובאנית נחמדה, להקים משפחה אוהבת ולשכוח מכל הבירוקרטיה.

ובחורף… כשקר וצריך לצאת לדוג, הם מחממים את כפות הרגליים הקפואות בגרביים מיוחדים היישר מהטבע - קינים של רמיות..."

 

 

 

גם החורפי הוא טיפוס קטנטן ותזזיתי.

הזכרים מצטיינים בכיפה וסנטר שחורים וכך קל להבחין בינם ובין אוכלי זרעים צהבהבים אחרים המצויים בימים אלה בשטח, כמו ירקון ובזבוז אירופי.

מדובר באקרובט מוכשר, הוא נתלה במהופך (בדומה לירגזי) על אצטרובלים ובעזרת מקורו החרוטי, הוא שולף את הזרעים. בארץ החורפי ניזון בעיקר בזרעים של ברוש. בחורפים מסוימים החורפי מגיע אלינו במספרים יפים ובאחרים הוא אינו מצוי כלל - הכל בהתאם לתנאים השוררים באירופה. נראה מה התכניות שלהם לחורף הקרוב.

 

 

 

 

אחת מציפורי השיר הנאות ביותר שמבלות אתנו את חודשי החורף היא ללא ספק כחול החזה.

הוא מחבב נופים לחים עם צמחייה צפופה: ביצות, נחלים, שולי בריכות דגים, תעלות ניקוז ועוד… כחולי החזה מבלים בעיקר על הקרקע: לעתים קרובות הם יוצאים לריצה מהירה על רגליהם הארוכות ואז נעצרים, בבת אחת. כעת הם הם מקשיבים לסביבתם וזוקרים את זנבם באופן "הדראולי משהו"... מאופק.

 

במקרים רבים, התצפית בכחולי חזה מתרחשת לאחר שכבר החרדנו אותו ממקומו. אז, בשעת התעופה דווקא הזנב הוא זה ש"תופס" את העין: בסיס הזנב אדום-חלודי והשפה שחרחרה. לעתים קרובות הוא גם משמיע "פרררררט!" המזכיר "נפיחה קלילה", גם כן - מיד לאחר שהוחרד ממקומו.

יש הסבורים כי דגל שוודיה התקבל בזכות הסינר הכחול והנקודה הכתומה המקשטים את חזם של הזכרים. אז, במאה ה-17 וה- 18, הצלב שבמרכז הדגל היה כתום יותר. נראה כי עם השנים הוא דהה…

 

 

 

 

אדום החזה, גם הוא לא פראייר בכל הקשור לגנדרנות ובמקרה שלו נעשה צדק מגדרי והנקבות נאות בדיוק כמו הזכרים. אדומי החזה הם חורפים מצויים בישראל, אפילו בקרבת משכנות האדם - בפארקים וגינות פרטיות המציעות דרגות צעירות של חרקים עסיסיים ומקומות מסתור פה ושם.

ברוב שעות היום קשה להבחין באדומי החזה משום שהם מקפידים להסתתר באפלת הצמחייה. בשעות הערב, לעומת זאת, הם נזכרים להכריז על הטריטוריה שלהם - אז הם נעמדים על ענף בולט ומתחילים לירות תקתוקים מתכתיים לכל עבר: "טיק!!!" נוקשה בבודדת או בצרור: "טיק-טיק-טיק!"

 

אדומי החזה הם טיפוסים דיסקרטיים, אמנם, אבל עם סטטיסטיקה קשה להילחם… הסיכוי שאדום-חזה שחורף בימים אלה בישראל יחזור אלינו בחורף הבא הוא 42% בלבד. נציין כי אדומי חזה לא רבים, מבלים בישראל גם בחודשי הקיץ אבל עד כה לא נמצאה הוכחה לכך שהם מקננים אצלנו.

 

 

ואם אתם חושבים שאחוזי השרידות של אדומי החזה "מעליבים", שימו לב לנתונים של עלווית החורף:

הסיכוי שפרט בוגר יזכה לשנה הבאה עומד על 30% ובמקרה של פרט צעיר (בשנתו הראשונה) הסיכוי הוא 22% בלבד!

למרות זאת, נראה שעלוויות החורף יודעות לדאוג לעצמן: פרטים רבים זוכים להגיע לגיל מופלג של שלוש וארבע שנים. השיאנית, דרך אגב, הגיעה לגיל של 7 שנים, שבעה חודשים ו- 26 ימים.

טורפים רבים, בירוא יערות, חתולי בית והתנגשות בחלונות… על כול אלה עלווית החורף "מצפצפת" עם אוכלוסייה בריאה שנעה בין 200 ל- 700 מיליון פרטים והמגמה… חיובית!

 

במבט חטוף הוא נראה כמו עוד LBB (ציפור קטנה וחומה) משעממת למדי המזכירה דרור, מבלי להעליב…

בחינה קצת יותר מעמיקה מגלה ראש וחזה תכלכלים, פספוס בולט ומקור דקיק וקטן - של אוכל חרקים. זהו הסתרי המצוי.

גם הסתרי, כמו אדום החזה, נוהג להתייצב על דוכן הנואמים בשעת הדמדומים כדי להשמיע את הקריאה המיוחדת שלו… אלא אם כן מישהו, או משהו, מפריעים לו ואז הוא ממהר להיעלם.

הסתרי חורף בעיקר בצפון הארץ ומרכזה והוא ישמח למעט "גובה". בישובי הגולן, למשל, הסתרי מצוי באמת - אפילו בגינות הבתים. גם הרי ירושלים מתאימים לו מאוד.

רוב הסיכויים שלא תפגשו אותו, למרות שהוא שם... מעט מאוד צלמים מצליחים לתפוס אותו בעדשת המצלמה וגם צפרים מנוסים, נוטים להתרגש כשהם נתקלים בביישן הזה.

 

 

 

 

בעונת החורף, חישות הקנים במישור החוף הן מקום בטוח למפגש עם זמירון.

כל שעליכם לעשות הוא למצוא ביצה עם חישת קנים ותיקה ולהמתין בסבלנות. חפשו פס גבה לבן בוהק, מנוגד לפס-עין שחור, כיפה חומה כהה, לחי אפורה ופס שפם שחור ודק. פס השפם הזה הוא שהקנה לו את שמו הערבי, המדעי ("שחור זקן") והאנגלי "סבכי משופם" (Moustached Warbler).

בנוסף להיותו חורף נפוץ למדי, הזמירון הוא גם מקנן נדיר בישראל - בעמקי הצפון, כנראה.

 

 

 

 

אירוע משמח במיוחד התרחש בחודש מרס 2013 כשמספר זוגות נצפו שרים ומפגינים התנהגות טריטוריאלית באגמון הסופרלנד בראשון לציון. בהמשך, בחודש מאי, הם נצפו מאכילים פרחונים.

האם הזמירונים מקננים באגמון הסופרלנד באופן קבוע? לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שהם נמצאים שם עכשיו.

 

ישנם עוד מינים רבים החורפים בישראל וברור שלא נוכל להתייחס כאן לכולם. זאת הייתה רק טעימה, ממש על קצה המזלג.

אז בואו נסיים עם המלך הבלתי מעורער! פצצת אנרגיה שמשקלה 5.5. גרם והיא ארוזה בתוך מלכילון האורנים, שאורך גופו הממוצע 9 סנטימטרים.

המלכילון קיבל את שמו בזכות הכתר הנאה שעל ראשו - פס אורך זהוב רחב (כתום אצל הזכרים וצהוב אצל הנקבות) התחום בשני פסים שחורים.

 

"הבעיה" הגדולה עם המלכילון הזעיר הוא חוסר המנוחה המאפיין אותו - לכן קשה לעקוב אחריו עם משקפת, שלא לדבר על לצלם אותו.

החורף הזה התחיל ברגל ימין עם 13 פרטים שראה הצפר ליאור כסלו ביער ביריה. באותה תצפית (10.11.16) הוא מצא גם עלווית צהובת-גבות, גיבתון צהוב, פצחנים, פרושי הרים ו… סתרי מצוי. כבר אמרנו שכולם מתלהבים לפגוש אותו, וזה לא משנה אם אתה צפר טירון או תותח מנוסה כמו כסלו.

המלכילון, אם כן, הוא טיפוס חמקמק - אתם אולי לא רואים אותו, אבל אתם בטוח שומעים את הקריאה הדקיקה שלו: "אני כאן, מעל הראש שלכם, תתאמצו!"