סיס חומות

גבעתיים

אין עוד ציפור שמבלה כל כך הרבה זמן באוויר, כמו הסיס.

סיסי חומות מבלים בכל שנה תשעה חודשים באוויר!

רק בעונת הקינון הם "נוחתים" על מצע מוצק: או בתוך הקן שלהם או שהם נצמדים אל שטח מאונך, כמו קיר. סיס החומות ישן בגובה ממוצע של 2,500 קילומטרים ובמהירות של 9 מטרים בשניה - כלומר במהירות של 32 קילומטרים בשעה. כשהוא מתעורר, המהירות הזאת גוברת - זה הזמן להשתעשע עם החבר'ה, ולצוד חרקים.

 

סיסי חומות מגיעים למהירות מדהימה של 112 קילומטרים בשעה (31 מטר בשניה!) בטיסה ישרה ואופקית - מבלי להתאמץ כלל. בשנה אחת הם יעופפו מרחק השווה ערך ל-200,000 קילומטרים(!) שזה כמו להקיף את כדור הארץ 5 פעמים, סתם בשביל הכיף.

 

בעונת הקינון, כאשר הסיסים עסוקים בהבאת מזון רב ככל האפשר אל הגוזלים הרעבים בקן, הם מעופפים מרחק השווה ל-900 קילומטרים ביום. שזה כמו לעוף ממטולה לאילת ובחזרה…

הזנב הממוזלג, הכנפיים הארוכות והצרות שצורתן חרמש, מאפשרות לסיסים לבצע תמרונים ופניות חדות, אשר מסייעות להם ללכוד את מזונם - חרקים.

מצד שני, הסיסים מהווים חלק "לא קטן" בתפריטם של בזי עצים, אז כנראה שגם לבז העצים יש מה להציע בכל הקשור לכישורי תעופה.

אייר - טוביה קורץ

הסיסים הם ציפורים חברתיות.

הם מקננים במושבות - בכותל המערבי, למשל, יש מושבה שמונה כמאה קינים. הם ישנים יחד וכמובן - צדים יחד. בזמן שהם מתלהקים ומשתעשעים באוויר, הם נוהגים להשמיע צווחות גיל חביבות, שנועדו למשוך עוד ועוד סיסים אל המסיבה.

ככל שיותר סיסים יהיו בלהקה, כך הם גם ימצאו מזון רב יותר, והרווח הוא של כולם. חוצמזה, סיסים לא ממש זקוקים לסיבה כדי לארגן מסיבה.

 

בחודשי הקיץ הסיסים מצויים כמעט בכל אירופה, אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

התלות בחרקים היא הסיבה שבגללה הסיסים נודדים.

חרקים אוהבים טמפרטורות נעימות (ומעלה) ואילו בחורף הם מורידים פרופיל והפעילות שלהם מצומצמת מאוד - במיוחד כשמדובר על אזורים באירופה ובאסיה, שם החורף יכול להיות מאוד לא נעים. לכן הסיסים נודדים לאזורים טרופיים של אפריקה - מדרום לסהרה.

 

קיימים שני תתי-מינים של סיסי חומות:

Apus apus apus - מקנן במערב וצפון אירופה, וחורף במזרח אפריקה - למשל בטנזניה, אוגנדה וזאיר (קונגו).

Apus apus pekinensis - מקנן מאירן, מזרחה דרך ההימלאיה לסין וחורף בנמיביה ובבוצואנה.

 

סיסי החומות מנהלים מערכת זוגית ארוכת טווח והם שמחים מאוד לפגוש, בכל אביב, את בן זוגם ואם אפשר אז גם לקנן בדיוק באותו מקום שבו קיננו בשנה שעברה.

אבל אם אחד מבני הזוג נעלם, מסיבה כזאת או אחרת, פרט אחר ימלא את מקומו, ובמהירות! כי הזמן דוחק וצריך לקנן.

פעם, כשבני האדם גרו במערות, אז גם הסיסים קיננו בכוכים וחגווי סלע. היום, כשבני האגם חיים בבתים ובביניינים, גם הסיסים הצטרפו ושדרגו את מקום הקינון.

 

אבל בשנים האחרונות בני האדם "בונים טוב יותר", משתמשים בחומרי גלם מוצלחים יותר והבנייה המודרנית לא מציעה את אותם חללים, ארגזי רוח וחורים שהיו מצויים כל כך פעם - בביניינים הישנים.

בני האדם שמו לב שיש כאן חבר "מקופח", שצמצום במקומות הקינון מאיים עליו (קצת…) ולכן במקומות רבים, וגם בישראל, בני האדם מציבים עבור הסיסים תבות קינון, ואלה מאמצים אותן בשמחה רבה, ובצווחות גיל.

 

 

 צילם - אבי בלומן

 

מצלמות נוספות