מצמצת, פספסת.

 

ישנן נדירות ממנה… אך אין נדירות כמותה

 

מאז ומעולם הדרומס (Dromas ardeola) ייצג בעיני את המסתורין והאקראיות שבצפרות. בכל פעם שביקרתי בחוף הצפוני של אילת, ויותר מכך, בכל פעם שעזבתי את החוף הצפוני ניקרה במוחי המחשבה שאולי בדיוק פספסתי את הדרומס... אולי היום היה היום והנה, חמש דקות מוקדם או מאוחר מדי ופספסתי. החשש הזה מבוסס גם על עובדות ולא רק על הפרעה נפשית. כל התצפיות הקודמות בדרומסים בישראל היו חטופות - פרטים בודדים שנחתו על החוף לדקות ספורות (אחד חריג בחוף מעגן מיכאל נשאר יותר משעה) ונעלמו כלא היו. רבים וטובים ניסו לחפשם שוב ונכשלו.

 

ביום חמישי האחרון לקחתי חופש מהעבודה במרכז הצפרות אילת (נשמע הזוי, לקחת חופש מצפרות באילת, אבל גם ללכת לבנק ולסופר צריך מתישהו...). לאחר הסידורים, בהחלטה ספונטנית, נסעתי לחוף הצפוני לתצפית קצרה. תצפית ביסעור לא מזוהה מהשבוע האחרון חיזקו את התחושה הקבועה ש "משהו גדול יכול להגיע", המלווה ביקור בחוף הצפוני של אילת. למען האמת, התחושה הזו מייצרת בדרך כלל אכזבה עמומה נוכח נדירות הנדירים.

כמו במרבית הימים, גם הפעם החוף לא סיפק מין חדש למערב הפלארקטי. רחוק מכך, כך חשבתי לעצמי. לאחר חצי שעה של סריקה מאומצת שלא הניבה יותר מכמה שחפיות ים רחוקות מאוד ו-4 חמסנים רחוקים אף הם, הבנתי את המסר והתחלתי להתקפל. כשהגעתי לאוטו, כמו בכל פעם, העפתי מבט אחרון במשקפת לכיוון הים. "אולי יבוא משהו". לא. כלום לא בא. נכנסתי לרכב, הכנסתי מפתח לסויץ', ובאותו רגע 3 עופות גדולים, שחורים לבנים, חצו את שדה הראיה שלי ופרצו לתודעתי בסערה שבריר שניה מאוחר יותר. דרומסים!

 

 

החוף הצפוני 10.5.18      צילום: נועם וייס

 

קפצתי החוצה מהרכב בדיוק כששלושת הדרומסים החלו להתרחק דרומה. הספקתי לצלם תמונה לתיעוד, ותוך כדי מעקב ובידיים רועדות מאדרנלין שלחתי הודעת RBA והתקשרתי לנועם (שהיה בפארק הצפרות) כדי שיגיע לראות:

 

אני (בקול רועד, לפני שנועם הספיק להגיד שלום) : "שלושה שלצדפים בחוף הצפוני!!!"

נועם: "אוקי אוקי, כבר ראינו כאלה השנה, הכל בסדר"

אני: "אה… לא, לא שלצדפים, התכוונתי לדרומסים!"

נועם: "אני בדרך".

 

עדיין רועד, המשכתי לחפש את הציפורים, לאחר דקה מתוחה איתרתי אותם, עפים לאורך החוף, קוראים זה לזה ומחפשים מקום לנחיתה בין הדייגים/נופשים. בסופו של דבר, ולאחר לא מעט היסוס, נחתו הדרומסים על קו המים במרחק של כמאה מטרים ממני. נועם, פרנק, איתי הרלינג, ואוהד הספיקו להגיע לחוף ולצפות בדרומסים לפני שהולך רגל שלא הבין את שפת הגוף שלנו, הבריח אותם. כל מי שהיה ברדיוס של יותר מ-15 דקות נסיעה, נותר חסר סיכוי.

 

בשבילי, הרגעים האלה הופכים את כל העיסוק המשוגע הזה שנקרא צפרות למרתק וממכר. אני אמשיך להגיע לחוף הצפוני, לא לראות כלום, להתאכזב, להישרף בשמש, ללכת, אבל תמיד עם מבט אחרון לים! האם אזכה לראות את הדרומס בישראל פעם נוספת? אין לדעת ,מה שבטוח, את היום הזה לא אשכח בקרוב.

 

רע

 


 

היו נשארים, אם רק היה אפשר.      צילום: נועם וייס

 

לסיפור הזה יש גם צד פחות מלבב. האם אנו מספיק טובים עבור הדרומסים? למה הם מגיעים אלינו? ומדוע הם לא נשארים כאן יותר מכמה דקות? קשה שלא לחוש אכזבה מדפוס ההתנהגות שלהם כאן. אכזבה בעיקר מעצמנו, שאין לנו חוף בים האדום שמסוגל לשמור על הציפורים המיוחדות האלו ללא הפרעה למשך יותר מכמה דקות. אני לא מאמין שההגעה שלהם לכאן היא מקרית, ודי ברור שזה קורה הרבה יותר ממה שאנו רואים. הם באים, בודקים אם טוב אצלנו ומחליטים מהר מאוד שלא.

 

חלק גדול מבתי הגידול הימיים באילת שמורים היטב בשמורות, שילוט, פקחים והרבה מודעות  שנבנתה בשנים של עבודה. אבל מה עם החוף? רצועת הכרית – סלעים ואלמוגים שנחשפים כשהים בשפל נמצאים חסרי הגנה מול מאות מתרחצים והחופים עצמם - נלקחו לתיירות, נמלים או גלגלי תיל של הצבא והמצב בירדן השכנה אינו טוב יותר.

עקבנו אחר הדרומסים לאורך כמה הדקות שהם היו כאן. הולך רגל החרידם פעמיים, ודייג עם חכה פעם אחד, עורבים הודים הטרידו אותם על החוף ולאחר נחיתה קצרה על החוף הירדני, הם התרוממו שוב בין גדרות התיל הסבוכות. במעופם דרומה, דרך הטלסקופ, ניכר שהם חיפשו אתר נחיתה נוסף - עפו דרומה ואז צפונה לאורך החופים, אך לשווא. המתרחצים והתשתיות לא הותירו לכך סיכוי.

עד שנמצא חוף שאולי נצליח לשמור עבור הטבע (קצא"א ??), הטבע יבוא אלינו רק לביקורים קצרים.

 

נועם

 

 

 

דרומס בחוף הצפוני של אילת - תצפית שישית בישראל 10.5.18      צילום: Frank Moffatt

 

כתבות

תגיות

land marks