בדידות מזהרת

נועם וייס 30/05/2018 00:00

הנוצות החדשות מסודרות. עם המקור עברתי עליהן אחת אחת, אחרי שכל השברים בהן תוקנו. עוד מקלחת מים קלה, ניעור וחצי, השתכשכות נוספת בחול ושוב סירוק של הנוצות, מה עוד נותר להכין שלא עשיתי?

 

הגרון מלא שומן שמכביד על התעופה ועכשיו גם על הנשימה. לא חשבתי שאפשר לאכול כל כך הרבה ובכל זאת, עוד זחל ועוד דובדבן אחרון שנותר על העץ, במיוחד בשבילי. למזלי הוא התחיל כבר את תהליך הריקבון והתמלא באלכוהול משכר, לקראת הרגע שלו אני מחכה, שממנו אני חוששת. ההורים כבר עזבו וגם רוב אחי לקן וליער ואני יודעת שעוד רגע גם אני לא אוכל כבר לעצור את זה. חייבת לצאת לדרך. היה לי טוב כאן. הריח הנעים של היער, הפירות הכי טעימים בעולם שרק אמא יודעת היכן למצוא, הירגזי העירני שתמיד מודיע מראש כשהנץ המסוכן מתקרב והקיכלי האפור הזקן והחכם שיודע היכן עדיף להשאיר את האוכל הטוב לסנאים ולא לקחת סיכון מיותר. זה הבית שלי ומעולם לא היה לי אחר. אבל הערב מתקרב ואני יודעת שהלילה זה הלילה שלי. מאה פעמים עליתי גבוה גבוה לשמיים כדי להרגיש את הרוח על הנוצות, כמו שהסנונית סיפרה לי. זה מטיס אותך בעצמה שמי שלא היה שם, לא יבין.

 

ההתרגשות בוערת, ושורפת את הפחד. השמש כבר איננה. בפעם הבאה אראה אותה במקום אחר לגמרי. הרגליים הדקיקות שלי, מתנתקות מהאדמה הטובה הזאת, מי יודע אם אחזור. הרוח שורקת על הנוצות המסורקות, המוכנות והכוכבים מובילים אותי ישר דרומה. אור כחול קטן וזוהר, מסמן לי בעין את הבית שנמצא עכשיו מאחורי. עכשיו נותר רק לא לעצור. את הדרך אני יודעת אך לא ברור לי כיצד. גוש השומן החונק שבגרון, כאילו נעלם. הריאות מלאות אוויר נקי וקר, עם טעם מתוק ששמור רק לגבהים האלו. אף מחשבה לא עוצרת אצלי בראש. רק האושר ששוטף אותי בזהירות.

אני בטוחה שהכול יהיה נהדר ואין לי מושג מדוע. אומרים שככה זה להיות מאוהב. הקיץ עוד רחוק מאוד אבל אני מרגישה את זה כבר עכשיו. הזנב רועד מרוח טובה ואני נעלמת לי לבדי אל קצה העולם. השמיים הם הבית החדש שלי עד הבוקר והם מרגישים טוב וחם.

 

 

סבכי שחור-כיפה.         צילום: אפי פירסט

 

התרמיל קצת מכביד עלי, אבל שום דבר כבר לא יכול לעצור אותי. העלייה הזאת, הסלעים המחודדים, לא נועדו לכול אחד. על מה הם חשבו לעצמם בוועדה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע? להעביר שביל כאן? על שפת תהום? כנראה חשבו בדיוק עלי.

במקצועיות שאף אחד אינו מכיר, אני מדלג במעלה, מרחף מעל סדקים עמוקים ומכאובים, כמו שאף אחד לא יכול. הלילה היורד דווקא נותן לי בטחון. אני לא צריך לראות את השביל כדי לדעת היכן הוא עובר. כדי לדעת בדיוק היכן אני נמצא. סורק במשקפת שאין פקח של רשות הטבע והגנים, כי בשמורה אסור ללכת בלילה. מסתתר מעט בזמן התצפית. לא לבלוט. מי אני לעומת המדבר הגדול, השקט, הבוטח? אני רק חולף בו, ספק נוגע. רק כשכבר אחרי חצות, ארד כמה מטרים מהשביל ואמצא קפל קרקע מוגן ואצנח בשינה, כאילו אל תוך שמיכה מדברית דוקרת וחמימה. אני בבית. בבית שלי.

 

אור הבוקר העולה מסנוור. אני ער כבר לא מעט זמן, מחכה לו. האם אפגוש עוד הלך כמוני על השביל? חלמתי שנערה אדומת שיער גלשה הלילה במדרון המרוחק של הר ברך, בכיוון שלי. שקטה, בוטחת, בוחנת, מתקדמת מהר. לא דורכת על שיחים ובטח לא על חיפושיות. משקל התרמיל כאילו לא לוחץ עליה, חצי מרחפת. לי התרמיל עוד קצת כבד. על השיח לידי נחתה ציפור קטנה. סבכי שחור-כיפה, נקבה, עטורה בכיפה חומה אדמדמה. איזה שם אידיוטי זה סבכי שחור-כיפה כשרק לזכרים יש כיפה שחורה.

 

נכתב לזכרו של אדם יקר, שאותו לא הכרתי. אבל את משפחתו החמה הכרתי ואת דרכו.

 
land marks