שירת הברבור של האלימון

שחר אלתרמן 12/06/2014 00:00

 

היינו כבר די שבעים כשנשמעה השריקה הראשונה.

המדבר הספיק לתת לנו בבוקר ההוא יותר ממה שיכולנו לחלום עליו.

 

במשך שעתיים התחרו מעלינו זכרים של צחיחניות ועפרונים חכליליים בשירת חיזור מרהיבה. כל אחד נוסק לשחקים ולוקח סולו בתורו, מסתלסל אי שם, בגבהים בלתי נתפסים.

על הקרקע, בין השיחים הנמוכים שנהנו עדיין מהשיטפונות המפתיעים של האביב הזה, רעו ארבעה צבאים, שלושה פראים וחמש חוברות בלי חשש מאיש.

צווחה חורקנית מנג'סת אי שם מלמעלה, הבהירה שגם רצי מדבר יש פה, ואז חצו את השמיים הקטות, כעשר במספר, במלמול בלתי פוסק. חרדון הצב עמד בפתח מחילתו בעבר המזרחי של הוואדי, ובעבר הימני התחרדן לו כוח מדברי, אדיש לחלוטין לנדירותו.

בשום מקום במדבר הישראלי לא רואים עושר כזה, בטח לא ברגע אחד של חסד.

 

 

 

 

ואז הגיעה השריקה, רחוקה רחוקה. בהתחלה נמוכה מעט משירת הצחיחניות, אבל ארוכה ונחושה יותר.

לאט לאט הלכה וגברה בה הדחיפות, הטון טיפס באוקטבות והצלילים הארוכים הישרים התעגלו לכדי אלתור מתפרץ.

אי שם בקו האופק התפוצץ אל הרקיע זיקוק מטורף בשחור לבן ומיד נחת חזרה. האלימון כאן.

 

קשה להסביר את האלימון. כשהוא מתרוצץ על הקרקע הוא לא נראה מרשים במיוחד. עפרוני גבוה, עם מקור ארוך וקצת מעוקל, והוא חום, בעיקר חום.

מין ציפור מדבר דהויה ורגילה למראה. אבל בעונת החיזור, כשהזכרים לא יודעים את נפשם, הם נותנים את ההופעה הכי טובה בדרום.

כל זכר כזה נעמד בראש שיח או על תלולית גבוהה, פותח בשריקה הולכת וגוברת, ובשיא האקסטזה נוסק לשמים בחדות, פורש כנף שנחשפת לפתע בשחור לבן, נעצר להרף עין באוויר, כמו חושב 'מה עכשיו?', ואז מתהפך במקום, סוגר כנפיים ומתרסק חזרה לקרקע בקפיצת קמיקזה.

 

 

 

כל הזמן הזה, על הקרקע ובאוויר, הוא לא מפסיק לשנייה לשיר במקור פעור. ככה על פני בוקר שלם.

את השירה של האלימון אפשר לשמוע מקילומטרים בשקט של המדבר. פעם היא מילאה את הנגב. היום היא נדחקה לנקודות בודדות. ממצאי סקר קינון נרחב שהתקיים ב-2009-2010 הראו שבארץ יש כנראה פחות מעשרה זוגות.

 

בשנות השמונים של המאה הקודמת נאמדה אוכלוסיית האלימון בכ-150 זוגות: בערבה, מזרח ודרום הנגב ובניצנה.

בתוך 30 שנה נפלה האוכלוסיה והגיעה לסף כליה. בתי הגידול הייחודיים של האלימון - משטחי הלס והחול נמוכי הצמחייה - מתכלים במהירות ובקרוב אנחנו עלולים לאבד את אחד מהיפים והמיוחדים שבעופות ארצנו.

 

 

אבל הבוקר הזה הוא עוד כאן. מולנו. נותן את הופעת חייו. אנחנו בוהים בו מהופנטים, מנסים לספוג את החוויה, ששום צילום, שום סרט, לא יוכלו להעביר במלואה, יודעים שזו עלולה להיות הפעם האחרונה שמחזה כזה ייראה במדבר שלנו. השמש עולה עוד קצת. השירה הולכת ומתרחקת. בקרוב יגיע הקיץ והוואדי היבש ילהט.

 
 
 
 
 
 
 

תגיות

land marks