הלהקה

ערד בן דוד 29/12/2015 00:00

 

אחד מהמחזות המופלאים של הטבע מתרחש ממש בימים אלה,

כאשר "ענני זרזירים" צפופים נצפים בשמי הערב.

נחילי הזרזירים מתכווצים ומתפשטים,

משנים מהירות וכיוון בתוך שברירי שנייה!

וחברי הלהקה פועלים יחד בתיאום מושלם

כאילו היה ביניהם קשר טלפתי…

 

 

 

מדוע הזרזירים נאספים ללהקות הענק האלה?

זרזירים, כמו מיני ציפורים ובעלי חיים רבים אחרים, מתלהקים כי הם מבינים "קצת" בסטטיסטיקה.

אם הזרזיר היה נתון להתקפה של נץ, למשל, כאשר הוא מעופף לבדו - ההסתברות שהוא ייתפס שווה לסיכוי של הנץ להצליח (לא כל מאמץ ציד של נץ מסתיים בהצלחה). אבל אם הזרזיר ימצא בין אלף זרזירים אחרים, הסיכוי שהוא ייתפס שווה לסיכוי של הנץ להצליח חלקי 1,000!

האם המבנה הצפוף "מבלבל" את הטורף? אולי, אבל לא בטוח. הזרזירים נאספים ללהקות הענק שלהם כאשר הם עושים את דרכם אל אתרי הלינה, זה קורה בשעות הערב, לקראת אור אחרון. בשעות האלה דורסים רבים מבקשים לעצמם ארוחת ערב חמה לפני שגם הם עצמם הולכים לישון. הדורסים מקפידים להימצא במקום הנכון ובזמן הנכון ובכל ערב, כמעט, הם רושמים לעצמם הצלחה. הם חייבים.

 

 

 

במחקר שבחן את "יחסי הגומלין" (אם אפשר לקרוא לזה כך) בין להקות זרזירים ובזים נודדים - שהם טייסי קרב כישרוניים במיוחד, נמצא שב-90% מההתקפות הבזים מכוונים "פנימה" - אל לב הנחיל. ההצלחה של הבזים עמדה על 23% כשהגיחות המוצלחות ביותר היו "גיחות הפתעה", שבהן הבז צץ במהירות ומשום מקום…

החוקרים מצאו כי זרזירים, המועדים להתקפות של בזים נודדים, נוטים להתכנס למבנים גדולים וצפופים יותר - מה שמוכיח כי מדובר באסטרטגיה שנועדה לצמצם את הסיכויים להיטרף.

 

אם תתבוננו בענן זרזירים, תוכלו להבחין כי מרכז הענן צפוף יותר מהמעטפת. הזרזירים בענן שואפים כל הזמן "לשפר" את מיקומם אל המרכז - שם בטוח יותר, בהשוואה לאותם פרטים שנמצאים בחזית, בצדדים ובמאסף - ושעליהם אותו בז נודד עלול "להינעל".

 

 

אז איך הם עושים את זה?

איך הם מעופפים בצפיפות כה גדולה, משנים כיוון ומהירות כשכל הפרטים מתנהגים כגוף אחד ואינם מתנגשים זה בזה?

בואו נתחיל מזה שבלהקות של ציפורים אין מנהיגים ואין מובילים! גם במקרה של ראש חץ "קלאסי" של אנפות אשר מונהג, כביכול, על ידי פרט אחד ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בלהקה עליזה של אלפי זרזירים.

בנחיל זרזירים, לא משנה מי מייצר את השינוי - כולם מגיבים ו"נוזלים" אתו, ללא קשר לגודל הנחיל. לעתים אנחנו רואים שהנחיל מתפצל לשתי קבוצות - עוד הוכחה שאין כאן מוביל יחיד.

 

בעבר חשבו שבין הפרטים בלהקה יש מהירים יותר אשר נאלצים לתמרן את דרכם בחזרה אל הנחיל המרכזי, במקרים אחרים חשבו, בשיא הרצינות, שהזרזירים מתקשרים זה בכוח המחשבה וכך כל הפרטים יודעים בדיוק מתי לפנות ולאן…

בהדרגה, יותר ויותר מחקרים מדעיים ניסו לפצח את החידה הזאת. חלקם, למשל, הראו כי לזרזירים יש זמן תגובה הקטן ממאה אלפיות השנייה (אפשר לצמצם את הערך הזה לכמה מאיות בודדות של שנייה…) מה שבהחלט יכול להסביר כיצד כל הפרטים בענן מגיבים לשינוי כל כך מהר.

 

 

 

ד"ר Andrea Cavagna וחבריו המלומדים צילמו את זרזירי רומא וניתחו את התמונות. הנה מה שד"ר Cavagna חושב על "המתאם הזרזירי":

 

"להקת הזרזירים מפגינה רמת תיאום מאוד גבוהה, ניתן לראות זאת בבירור בצפייה במופעי הראווה שלהם לפני לינה. השאלה היא כיצד נשמרת רמת התיאום הזו? האם, כמו בריקוד שעשיתם אז בחופשה במלון קלאב מד - כשכולם פשוט עוקבים אחרי המוביל או שמה יש כאן משהו מורכב יותר?

נדמיין את אימא אווזה, או יותר חשוב לסיפורנו - את עדת האפרוחים שצועדת אחריה. כל אפרוח מסתכל קדימה אל עבר אמו ואם נבחן את וקטור ההתקדמות שלו (המהירות והכיוון) הוא יהיה כמעט זהה לזה של אמו, מלבד סטיות קטנות שנובעות מטעויות.

 

 

 

 

אם נחפש את עקבות האווזונים בסוף הצעדה, נמצא אותן תמיד בתוך עקבות האם. תיאום כזה מכונה תיאום top-down, מכיוון שיש מוביל אחד בראש וה"הוראות" עוברות ממנו למטה, לשאר הקבוצה.

 

"ריקוד הזרזירים" דומה יותר לג'אם סשן (מופע אלתורים) ללא מנצח: רגע אחד מובילה הגיטרה ופתאום, מבלי שמישהו מהשומעים ישים לב לנקודת המעבר, התופים הם המובילים. אין סדר קבוע, ונוצר מצב שבו המוביל הבא יכול להיות הסקסופון, או חזרה לגיטרה. כך מתנהגת להקת זרזירים, כל זרזיר מושפע מהזרזירים המקיפים אותו ולא מאיזשהו מוביל.

אם היינו יכולים להסתכל על עקבות הזרזירים בשמיים, הם לא היו על אותו המסלול ואם נסתכל על הוקטור של פרט מסוים, הוא יהיה מתואם רק עם הזרזירים הקרובים אליו.

המראות המרהיבים שאנחנו רואים מתואמים למעשה על ידי כל פרט ופרט בלהקה ולא על ידי מעקב אחר פרט מוביל אחד. לכן תיאום זה נקרא תיאום bottom-up.

זהו תיאום שדורש תשומת לב מאוד גבוהה לסובב, הבנה של הסימנים הכי קטנים כדי להימנע מהתנגשות וככל הנראה גם חברתיות מאוד מפותחת.

 

איך הזרזירים יודעים לאיזה פרט להגיב ומתי? אין ספק כי לפאזל הזה חסרים עדיין כמה חלקים.

יכול להיות שזו דרך לשמור ולפתח את החברתיות החשובה, גם בתחומים אחרים של החיים, לוחמה סטטיסטית בעופות דורסים כבר אמרנו ואולי... הם פשוט אוהבים לעוף, בדיוק כמו הנגנים שמתכנסים כל יום שלישי לג'אם סשן בפאב האהוב עליהם…"

 

(תודה לרון אפרת ואנאל אנגל מהמעבדה לאקולוגיה של תנועה באוניברסיטה העברית - שתרגמו את ההסבר של ד"ר Cavagna ופירשו את מסקנותניו לשפה "קלילה" יותר).

 

 

אחד המחקרים האחרונים קובע כי הפרט הבודד נמצא בתיאום הדוק עם שבעת הפרטים הקרובים אליו ביותר. בנוסף, נמצא כי צורת הענן (ולא הגודל שלו) משפיעה על מספר השכנים שמהם הפרט מקבל את המידע.

נראה כי המספר 7 הוא אופטימלי ללהקות האופייניות לזרזירים. על מה אנחנו מדברים פה?

 

מי לא מכיר את המשחק "טלפון שבור", כאשר אדם אחד מעביר הודעה לאדם אחר, שמעביר את ההודעה לאדם אחר וכן הלאה וכן הלאה… אצל בני האדם, ההודעה הולכת ומטשטשת במהירות גדולה… זה מה שהופך את המשחק למהנה כל כך.

אבל אצל זרזירים, מעט מאוד מהמידע הולך לאיבוד - את זה כבר הבינו החוקרים שעקבו אחר זרזירי רומא.

 

 

 

אבל כעת החוקרים די בטוחים שהזרזיר "משחק" בטלפון שבור עם שבעת הפרטים הקרובים אליו כאשר המידע המתקבל מגיע מכל שבעת הפרטים יחד!

כעת, אם ננסה לצייר לעצמנו כיצד המידע הזה מתקדם בתוך מבנה תלת-ממדי, וניקח בחשבון זמן תגובה בן כמה מאיות שנייה בודדות - נבין כי המידע הזה עובר בקפיצות (בדומה לסיגנל עצבי), במהירות וביעילות.

"המתאם הזרזירי", אם כן, הוא בעל אופי מתגבר - זרזיר שנמצא בצד אחד של המבנה מקבל אינפורמציה ויכול להגיב בצורה מידית לשינויים שמבוצעים על ידי שאר הזרזירים. זהו רווח גדול כאשר יש בז נודד בסביבה...

 

 

land marks