סיפורי שדמיות

בצלאל רינות 24/04/2016 00:00

 

עונת השדמיות החלה, והלהקות הראשונות מגיעות בימים הקרובים אל אתרי הקינון שעוד נותרו להן פה בארץ - בעיקר בשדות המעובדים של עמק החולה, עמק בית-שאן, עמק יזרעאל, דרום רמת-הגולן ואזור שפלת יהודה. מדובר במין השרוי בסכנת הכחדה בישראל, המקנן במושבות קינון של עד כמה עשרות זוגות, מה שמגביר את רגישותו.

כמו כן השדמיות מקננות בישראל בעיקר בשדות חקלאיים מעובדים, אלו פעמים רבות עוברים עיבודים וטיפולים שונים במהלך העונה, מה שעלול לחסל בקלות מושבת קינון שלמה. לכן, נשמח לכל דיווח, כל תצפית, הן בלהקה נודדת, ובמיוחד בהתנהגות קינון, זאת על מנת שנוכל לדאוג כי מושבות הקינון של המין הזה יוכלו לקנן בשקט ולהצליח במשימתן החשובה ביותר - להביא דור חדש של אפרוחי שדמית לעולם.

 

 


 

אנחנו פועלים בשיתוף עם החקלאים, ופה מגיעה הנקודה החשובה ביותר- השיח והשת"פ, והבנה כי מדובר במין חשוב ומועיל לחקלאים ולשטח בכלל (ניזון מחרקים רבים) וכמובן למאזן הטבעי והמגוון הביולוגי. אנו רוצים להמשיך ליהנות ולראות את המין הזה משגשג על אדמתנו.


נשמח לקבל כל הודעה, שאלה, בקשה וידע בנוגע להימצאותן ופעילותן של הציפורים הללו בכל רחבי הארץ.

חשוב ביותר! כשרואים התנהגות קינון, הכוללת התכנסות להקה בשדה, ריקודי חיזור, הזדווגויות וכדומה, יש לשמור מרחק מהאתר ולהסתכל ממרחק בטוח שלא מפריע לשלבי הקינון.

נשמח לשמוע על כל דיווח.


אבנר רינות: 050-6770892

בצלאל רינות: 050-5460734

לירז כברה: 052-370-2127

 

חבר'ה לפקוח עיניים

בתודה, ועונה מוצלחת שתהיה.

 


סיפורי שדמיות      סיפורי שדמיות      סיפורי שדמיות      סיפורי שדמיות      סיפורי שדמיות


 

את השדמית הכרתי לראשונה כילד, כאשר קראתי את ספר הציפורים הראשון שלי "ציפורים בישראל" מאת אליעזר שמאלי.

ספר זה, שלדאבון לבי איננו נמצא עמי היום, היה כתוב בשפה נמלצת, אפילו ארכאית במושגים של היום, אבל אהבתו הגדולה של המחבר לכל עופות השמים הצליחה לעבור אלי, ודי בכך.

בספר עוד היו שמות הציפורים "של פעם" וכך נקראה חכלילית הסלעים בשם "חכליל-הזנב הגיברלטרי"  הקיווית המצויצת - "שרוני מצויץ", והשדמית -"סנונית השדות".

באותה התקופה כבר יצא ספר צבעוני ומרהיב עיניים שאויר בידי וולטר פרגוסון הנערץ, ושם כבר נקראה ציפורנו "שדמית" ואף זכתה לשיר אודותיה, מתורגם מאנגלית.

 

 

 

בשנות השבעים, כאשר הייתי סטודנט, נתבקשתי לעשות תורנות שמירת שדות בקרבת בית שאן - מפחד גניבות חקלאיות של תושבי העיירה הסמוכה שהיו זקוקים מאד להשלמות תפריט מתפוחי האדמה וירקות אחרים שגדלו בשדות הקיבוץ. בסיורי אלה נתקלתי בכמויות יפות של שדמיות בין הגדודיות של תפוחי האדמה.

אני זוכר אותן מתרוצצות בין הרגבים, אבל היות וכל נושא הצפרות היה אצלי באותו זמן במצב רדום למדי-לא חקרתי יותר.

לקראת שנות ה- 80 - 90 נעלמו השדמיות לחלוטין מנוף העמק ואנחנו סברנו לתומנו שהחקלאות המודרנית ובמיוחד השימוש בחומרי הדברה חריפים הבריחו את הציפורים משדותינו.

 

כאשר אבנר הגיע לגיל תיכון ושיטוטי הצפרות שלו החלו להיות רציניים - נחשפנו לעובדה שרואים שדמיות בעמק. שמנו לב שהן מגיעות בכל שנה, בערך באותו תאריך, שמספרן בתחילה מגיע לכ- 100 פרטים ויותר והוא מצטמצם בהמשך העונה.

במשך השנים הראשונות למעקב פגשנו בהן מספר פעמים בכל עונה ולא נסינו לנהל מעקב רציף. עם הזמן ביקשנו להתמקצע ולרכוש מידע רב יותר.

כמו כן הבחנו שאין המדובר בסתם צפור. גלינו שמאד קשה להבחין בה מרחוק אבל מקרוב היא נאה מאד, שלא לומר שובת לב. ברגע שנכנסנו למעקב התנהגותי: חיזור, התמקמות במושבה וגידול הצאצאים - גילינו ציפור עם התנהגות מרתקת וגם גילינו כי בית הגידול שלה בעייתי מאוד וכדי לשמור על מה שניתן להגדיר כשכיית חמדה בתחום הצפרות-כדאי להיכנס לתחום של שתוף פעולה עם החקלאים - כדי לשמר את התופעה המופלאה של קינון השדמיות.

 

 

 

 

מכאן ואילך נכנסנו לרוטינה שהלכה והשתכללה מדי שנה: קשר עם החקלאים, ערוב משרד החקלאות, מדריכים חקלאיים, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע. כמובן כדאי להניח מראש שההצלחה לא תמיד מובטחת. למדנו מהשדמיות הרבה דברים ובמיוחד הרבה צניעות מול הטבע והתנהלותו ובמיוחד הידיעה שהבלתי צפוי הוא הצפוי ביותר.

 

לא אלאה אתכם בתיאורים והסברים על מה שראינו בכל התצפיות, אסתפק בתקציר סיפורן של שתי עונות מתוך כ- 10 ויותר שאנו עוקבים אחרי המין הזה. הדוגמאות ממחישות היבטים שונים המאפיינים את המפגשים שבינינו ובין השדמיות.

בעונת 2009 כמדומני, עקבנו אחרי השדמיות ב"שטח הכינוס" הרגיל - אותו מקום שבו ראינו אותן בשלבי ההתארגנות לפני איתור המושבה. והנה מגיע חודש מאי, תחילת הקינון, ואנחנו לא מוצאים מאומה, הציפורים פשוט נעלמו לנו. פה ושם פרט או שנים חולפים ביעף… אבל מושבה - אין.

עד ש… בשבת אחת אחרי הצהרים ראינו שני פרטים בתעופה ישירה: משדה אליהו לכוון צפון מערב - אל שדות עין הנצי"ב.

 

עד לאותה עונה התמקמה המושבה תמיד בסביבות תל סהרון ו"מושבת-בת" ממזרח לבריכות כפר רופין.

לאחר מכן נראו פרטים בצייד - מעל שדה חמניות של עין הנציב-ממש צמוד לכביש 90 מצפון לקיבוץ.

וכך אותרה המושבה שהתמקמה, כך התברר, כעשר דקות הליכה מביתנו. ממש קל"ב.

המושבה התמקמה בשדה חרוש, כ- 200 מטרים ממזרח לכביש ולידה ממש, דרך עפר ששימשה אז את תושבי בית שאן להליכות: מבית שאן עד למושבי ביכורה. במשך כל עונת הקינון לא שמו הצועדים לב לדרמה שהתחוללה ממש לידם.

אבל בכך לא תם הסיפור.

 

 

 

 

לילה אחד אני מקבל טלפון בשעה מאוחר בלילה. על הקו - אבנר.

לדבריו הוא חלם שלמחרת בבוקר הגד"ש של הקיבוץ מתחיל לחרוש את שטח המושבה.

מה עושים?

"אבא, מחר בחמש בבוקר אתה מגיע לשטח ועוצר את הטרקטור", הייתה התשובה הפסקנית ששמעתי.

קמתי בחמש בבוקר, יצאתי אל השטח וכבר מרחוק זיהיתי את ענן האבק ואת ה"ג'ון דיר" הגדול של הגד"ש.

הסברתי לו במה מדובר, ולאחר שיחה עם מרכז הענף סוכם כי השטח ייחרש עד לדרך - וממזרח לה יישארו השדמיות לקנן, והחריש יתבצע זמן רב לאחר תום הקינון.

וכך היה.

 

באותה שנה צפינו הרבה בחיים שהתנהלו במושבה, במיוחד בהאכלות וטיפול בצאצאים. התרגשנו ושמחנו כאשר פגשנו את כל החבורה, בוגרים וצעירים, בבריכות הדגים בהתארגנות לנדידה לקראת הסתיו.

 

בשנת 2014 כבר היינו מאורגנים יותר. המגדלים עודכנו, תצפיתנים גויסו אבל היה שוב קושי גדול לאתר את המושבה.

אתר הקינון הראשון היה שדה תירס של טירת צבי, ממערב לבריכות-שדה שזה עתה נזרע. משום מה, ולשמחתנו,האתר ננטש עוד בתחילת העונה. אבל המיקום החלופי לא נמצא במשך זמן רב.

לבסוף דווח לנו על שדמיות שנראו ממערב לכביש 90 - צמוד לנחל בזק, שהוא גם קוו התפר עם הרשות, מגודר וממוקש.

גם הפעם הן לא התמקמו צמוד לכביש אלא בחלקה אחת מערבה, על שדה חרוש, בין חלקת עגבניות לחלקת בננות אשר ניטעה בצפיפות.

דיברנו עם המגדל,שהיה אמור לאסוף את העגבניות בעיצומה של עונת הקינון.

סיכמנו אתו שאין כניסה לשטח המושבה! לא לעובדים ולא לכלים חקלאיים.

שיתוף הפעולה היה מלא, אבל אנחנו יצאנו לשטח, כדי לשמור שלא קורים דברים לא צפויים עם המושבה.

 

 

מיקומה של המושבה היה אידיאלי אבל היו גם סכנות: מדרום למושבה הייתה טריטוריה של חנקן גדול, מושבת קינון של בזים אדומים נמצאת בגלבוע - כ- 2 קילומטרים מצפון מערב, בשטח היו תנים שנראו מידי פעם ומשפחה של צבאים: זוג הורים ועופר, אשר לנה בלילות בתוך הבננות. לא פעם הם נצפו בשעות הבוקר על אזור המושבה, כולל בהנקה.

 

הדאגה העיקרית הייתה מהבזים, כולל בזים מצויים שגם חיפשו את מזלם בשטח.

בכל הזדמנות בה חדרו הבזים לתחום המושבה, עלו כל הבוגרים לאוויר והניסו אותם בתקיפות. וזה בלבד היה מחזה נאה.

 

השעות שבלינו שם וצפינו היו מהתצפיות היפות והמרגשות שהיו לנו.

העונה נסתיימה בהצלחה ודור חדש של שדמיות נצפה שוב בבריכות-יחד עם הבוגרים ,שהיו מאושרים מאד,מן הסתם.

וגם אנחנו.

 

 

 
 
 
 

כתבות

land marks