שמות ציפורים

את שמותיהם העבריים, קיבלו ציפורי ארץ ישראל ממקורות שונים. שמות של ציפורים רבים שונו או "התגלגלו" במהלך השנים, עד שנמצא שם מתאים המניח את הדעת וכפי שתוכלו להיווכח בהמשך לרוב שמות ציפורים יש פירוש יפה ומעניין, שמתיישב היטב עם תכונותיה של הציפור, ורק מעטים מן השמות הם "סתומים", או חסרי משמעות.

 

במקרא, למשל, נזכרים 36 שמות ובכתבי חז"ל כ-15 נוספים. ארץ ישראל, לשמחתנו הרבה, התברכה במינים רבים ולכן מלאכת מתן השמות לא הייתה משימה קלה כלל וכלל.

הראשון ש"הרים את הכפפה" היה שלום יעקב בן חיים משה אברמוביץ', הלא הוא מנדלי מוכר ספרים.

בהקדמה לספרו "תולדות הטבע" כותב מנדלי: "אני הנה בריתי את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי".

בשנת 1866 הוא קובע שמות כמו תפר, סבכי, גדרון, נחליאלי, פיפיון, עפרוני, ירגזי, גיבתון, חוחית, חרטומן ועוד.

 

 

 

מנדלי מוכר ספרים קבע שמות נהדרים לציפורים רבות, אמנם, אך התקשה מאוד במקרה של מינים רבים אחרים. למרבית דורסי היום, למשל, הוא קבע שם המתחיל בתואר "נשר". "נשר-הצפעוני" הוא החוויאי, "נשר-הדג" הוא העיטם, "נשר-האגם" הוא הזרון ו-"נשר-החתול המצוי" הוא לא אחר מאשר עקב החורף כי "במעופו יצעק 'היאה' בקול רם, הדומה להמיית חתול".

 

גם במקרה של דורסי הלילה, מנדלי מו"ס נצמד לקידומת "ינשוף". "ינשוף-אזני הגמד" הוא השעיר, ו-"ינשוף היער" הוא לילית.

גם השם "דרור" חוזר על עצמו במקרה של מינים לא מעטים: "דרור המגדל" הוא סיס החומות, "דרור הבית" הוא בכלל טסית, "דרור הליל" הוא התחמס, "דרור הערבה" הוא השדמית ו-"דרור הים" הוא שחפית ים.

וגם עורב: "עורב המגדל" הוא קאק, "עורב השלג" - זג, "עורב האלוני" הוא העורבני וה"עורב הספירי" הוא הכחל.

 

 

 

 

והיו שמות ציפורים נוספים, שמנדלי מו"ס הציע, אבל הם לא נקלטו בשפה העברית: "אוכל דבורים" - שרקרק, "עוף הקרח" - שלדג, ""קפוד" - נקר, "שורק המטרי" - חופמי, "פי-חרב" - סייפן, "להבי" - פלמינגו, "בר-אוזא קטן" - קרקיר ועוד…

אנחנו כבר התרגלנו לשמות הציפורים ואין ספק שהשם שרקרק מתאים יותר מ"אוכל דבורים", אבל "להבי"... תודו שזה שם נהדר לפלמינגו.

 

בספרו של ישראל אהרוני "תורת החי" מ-1923 מופיעים כבר שמות המוכרים לנו היום: עקב עיטי, זרון הסוף, כוס, נקר סורי, סיס הרים, בזבוז, פרוש, תפוחית, זרעית, חמרייה, קטה, חוברה, שקנאי ועוד.

אבל גם בתורת החי של אהרוני מופיעים שמות שלא התקבלו: "מלך העיטים" הוא עיט שמש, "קיפוז" הוא השעיר, "הציפור המואביה" היא דרור ירדן, "פרוא" הוא קזרקה, "ארש" הוא הקרקיר, "קיק המים" הוא הקורמורן הגדול ועוד ועוד…

 

ביאליק חידש את השם שלדג ואילו את השמות קיווית ועורבני יש לזקוף לזכותו של יהושוע מרגולין. בספרו של מרגולין, משנת 1948, אפשר עדיין למצוא שמות כמו "אבי הכף" - כפן, "ארך רגליים" - תמירון, "חוטף זבובים" - חטפית ועוד.

 

 

 

 

שמות ציפורים רבים, אם כן, נותרו מסורבלים ו/או לא נוחים לשימוש. בשנת 1958 התכנסה ועדה משותפת לחברה לזואולוגיה ולאקדמיה ללשון עברית ומשתתפי ועדה זו קבוע שמות של ציפורים רבים המוכרים לנו כיום: מרית במקום "ברווז רחב-מקור", "קבן" הוחלף לתמירון, סבראש התקבל מ"הופך-גרון", "יונק דבש" הפך לצופית ועוד.

לוועדה הזאת היה חשוב לקבוע שם משותף עבור מינים בני אותו סוג, ושם שונה לסוגים השונים.

 

כך הפכה "אנפת כסף קטנה", בת הסוג Egretta ללבנית, ואילו אנפת הבקר Bubulcus קיבלה את השם אנפית. הוועדה לא תמיד הצליחה במשימתה זו - כך למשל הקוקיה האירופית והקוקיה המצויצת, שקיבלו שם זהה למרות שהן בנות "סוג" שונה. וגם לאחר סיום עבודת הוועדה, נותרו שמות "שנויים במחלוקת".

בעקבות זאת, ובשל העובדה שבישראל מתגלים כל הזמן מינים חדשים, הוועדה התכנסה שוב - בראשית שנות ה-80 והשלימה את עבודתה:

עיט סלעים הפך לעיט זהוב ושמות חדשים כמו דאה שחורת-כתף, שחיינית, חסידן, ועוד, התקבלו באופן סופי.

 

אז הנה הם לפניכם - שמות הציפורים והעופות בעברית.

 

  דורסי-יום

 

שלך - שמו המקראי שָׁלָּךְ ' כנראה כי משליך את גופו למים מגובה רב, על מנת לדוג דגים (בטופריו ואצבעותיו ה"קוצניות"), כפי שנאמר במסכת חולין "עקב זה השולה דגים מן הים" (ס"ג, 71). במקרא נזכר בפסוק "ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף" (ויקרא יא, 19).

דיה - יש הטוענים כי שמה המקראי "דַּיָּה" ("אך שם נקבצו דיות אישה רעותה" - ישעיה ל"ד,15) - מלשון דיו, כי צבע גופה כצבע הדיו ויש האומרים בשל דאייתה הממושכת, ככוונת השם – "דאה".

אהרוני מציין כי לדיה ארבע שמות נרדפים: דיה (מלשון צבעה כדיו, או דאייתה) , דָּאָה  (בשל דאייתה הממושכת), רַאָה (בשל ראייתה החדה, כמו שנאמר: "דיה שעומדת בבבל רואה נבלה בארץ-ישראל"- חולין ס"ג, 72) ואיה (בשל צעקתה ויבבתה, כהמיית שמה). השם הערבי "חדאא", משמר היטב את שמה התלמודי.

 

חוויאי - שמו העברי נגזר מהשפה הארמית (חיוויא – ארמית = נחש) על כי ניזון הוא בעיקר מנחשים. מנדלי כינהו "נשר-צפעוני" .

נץ - שמו העברי-מקראי סתום ("המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן" - איוב ל"ט, 26), אך ייתכן ומקור השם לפי אהרוני -  מנוצה, דהיינו "בעל הרבה נוצות (לפי דור אולי מקורו מארמית - נצצא, שפירושו – פריחה, פירושו "מקושט", מקורו בקישוט שהושם לבזים והנצים ע"י בזיארים אז וגם היום.

 

 

 

 

 

עקב - שמו העברי הוענק לו ע"י אהרוני - "כי עוקב הוא אחר טרפו מנקודת תצפית גבוהה (מעל רגב אדמה, אבן, או אילן) במשך שעות ארוכות, כדי ללוכדו.

מנדלי כינהו בשם "נֶשֶׁר-הֶחָתוּל" (נשר- שם קיבוצי לעופות-הטרף), כי "בעופו יצעק אהה בקול רם הדומה להמיית חתול".

איה - השם העברי-מקראי ("נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה" - איוב כ"ח, 7) הוא שם קיבוצי "ואת האיה והדיה למינה" (דברים י"ד, 13) - אונקלוס מתרגם "טריפתא", דהיינו "עוף-טורף". נקראת שמה "אַיה" בשל קריאותיה כהמיית שמה "יואיו-יואיו".

אהרוני כינה אותה בשם - "חספס", על שום הנוצות המחוספסות והגסות בפניה כנגד עקיצת דבורים וצרעות.

 

עיט - השם העברי-מקראי "עיט" - שם קיבוצי לדורסים ואוכלי-נבלות "וירד העיט על הפגרים" (בראשית ט"ו, 11) . מכאן בא הפועל "עט", לאמור צולל אל הטרף.

רחם - שמו העברי-מקראי סתום ("ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם" – ויקרא יא'). מנדלי מציין עפ"י החכם אבן-עזרא את המסורת בדבר שמו "היות ובא רחם באו רחמים לעולם" (יש אחרים הגורסים כי "עושה רחמים עם חבריו או עם גוזליו בלבד").

 

פרס - שמו העברי מקראי סתום ("לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזנייה" - דברים י"ד, 12), אך פירוש אפשרי העניק לו בודנהיימר, על-שום נוהגו להשליך עצמות שנותרו מסעודות קודמיו (עוזניה, נשר ורחם) אל רגלי המצוקים ולשוברם (פָּרַס = שבר). לאחר ששוברן בולען הוא בשלמותן.  

אגב, שמעון פרס - נשיא מדינת ישראל שינה את שמו מפרסקי לפרס בעקבות התרשמותו העזה מעוף מרשים זה יחד עם פרופ' היינריך מנדלסון המנוח!

אהרוני כינהו בשם - "ער" ופירושו - לבן-מצח, על-שום הניצוי הלבן והדליל המעטר את מצחו.

עזנייה - השם המקראי - "עוזנייה", כפי שמתרגם ראב"ע: "כי מן העוז בא שמה" (כוחה הרב במקורה העצום, באמצעותו יכולה למשוך עגל של פרה). אהרוני מציין סיבה נוספת אפשרית לשמה במשובש "משום שמפילה עזים לתהום" (אגב, אין היא נוהגת כך, אלא הפרס ).

 

נשר - שמו המקראי מופיע רבות בתנ"ך. יש הגורסים כי שמו נגזר מנשירה, דהיינו "כי נשרו נוצות צווארו" והרי נאמר "הרחיבי קרחתך כנשר" (מיכה א', 16). יש הגורסים כי שורש השם הוא נישר כשמו האכדי העתיק. 'מנדלי' מציין כי נקרא "נשר", דווקא מכיוון שהוא משליך נוצותיו.

זרון - השם העברי הוענק לו ע"י אהרוני וגזר את שמו מהשורש "זֵר" - הכוונה לזר נוצות המעטר את צדי-פניו ותפקידו קשור בריכוז גלי קול לפתחי השמע הגדולים, כאפרכסות.

 

בז - יש הגורסים כי שמו העברי - בז ("מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" – ישעיה ח', ג-ד נובע מביזה = שוד, ועל-כן זיהה מנדלי את העוף הזה בשם שקבע - תחמס (תכונה ההולמת דווקא עופות אחרים כשחפים מסוימים וחמסנים ובעניין התחמס - ראה שם).

 

 

דורסי-לילה

 

תנשמת - שמה העברי-מקראי ("ואת התנשמת ואת הקאת" – ויקרא יא', 18), על-שום קולות הנשימה והלחישה "מקפיאות-הדם" ולעיתים גם מנחרת וצורחת. כינויה במשנה "בואת" ("בואת שבעופות תנשמת, בואת בשרצים תנשמת" - חולין ס"ג, 71).

אוח - העברי-מקראי - "אוח" אונומטופאי. דהיינו על שום קריאותיו העמוקות  "בו-בו, או-או" ("ומלאו בתיהם אוחים ושנו שם בנות-יענה" -ישעיה י"ג, 21)

 

ינשוף - השם העברי-מקראי ("ינשוף ועורב ישכנו בה" – ישעיה ל"ד, 11) "ינשוף", נובע מלשון "נשף" - ערב, הוא זמן פעילותו (על-פי 'מנדלי') ויש הגורסים על-שום קריאות הנשיפה האופייניים לו ולדורסי-הלילה בכלל".

שעיר - אהרוני מציין שתי גרסאות לשמו העברי-מקראי, האחד בשל "שעירותו" הרבה והשנייה בשל דרכו ל"רקוד" אשר דימוהו לשעיר-עזים - "ושעירים ירקדו שם" (ישעיה י"ג, 21) ועוד נאמר "ושעיר על רעהו יקרא" (ישעיה ל"ד, 14).

 

כוס - אהרוני מציין כי שמו המקראי "כּוֹס" כצליל המייתו – "כוס-כוס"("ואת הכוס ואת הינשוף ואת התנשמת" - דברים י"ד, 16)  ואילו מנדלי, בהסתמכו על מפרשים שונים, מציין כי - "שמו מלשון –מכוסה, כלומר נעלם ונסתר הוא מעיני הכול או שמא מכוסה בנוצות רבות.

שמו התלמודי - "קדיא" (כפי שהשתמר בשמו הערבי – צ'דא) - כי קד קידות בשעת התרגשות וחיזור.

מוסלמים רבים סוברים כי מחקה הוא את תפילתם ולועג למוחמד נביאם (כחרדון) ועל כן נרדף הוא וקרוביו (גם בשל דימויו לשד-לילה מסתורי).

 

 

 

לילית - שמה העברי-מקראי - לילית שמה מלשון - לילה, בשל פעילותה רק בשעות אלו.

"לילית" - היא גם שמה  (הגזור מאותו שורש) של אלת המוות המכונפת בתרבות המסופוטמית (כמובן בשל פרצופה הדומה לשל אדם, קריאותיה המיוחדות  ומסתוריותה) "שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח" (ישעיה ל"ד, 14). לפי מיתולוגיה זו חונקת "לילית" (בדמות ינשוף זה) ילדים ונשים ומפתה גברים ועל-כן נכללה היא בין אימהוֹת השדים בתרבויות שונות.

 

עופות מים וביצה

 

טבלן - שם זה הוענק לו על ידי מנדלי על שום מנהגו לטבול במים בשעת סכנה.

יסעור, סערון ויסעורון - מהשורש סערה, שהרי עופות אלו מצויים בלב-ים ורק בימי סערה הרוחות החזקות מקרבות אותם אל החוף - אז נוכל לצפות בהם.

אהרוני כינהו "נחיר-אבוב" על-שום נחיריו הצינוריים כאבוב דרכם מריח מצוין ופולט את עודפי מלח הים.

 

שקנאי - שמו העברי הוא תלמודאי שנאמר: "שקנאי ובטנאי מקום שנהגו לאכול" (חולין סג, 71).

אהרוני מציין שמו נגזר משקו הגמיש שבתחתית מקורו ואילו מנדלי מציין כי שמו שקנאי בשל שוקיו העבות.

קורמורן - בשפת המדע, נקרא הקורמורן הגדול - "עורב קירח בעל צבע פחם".

מקור השם "קורמורן" הוא בימי הביניים. תחילת "הגלגול" היא עורב ימי - Corvus Marinus. בצרפתית עתיקה - Corvus Marinus = Cormaran ובאנגלית - Cormorant. אהרוני כינהו "קיק המים". על-פי תרגום השבעים זוהה הקורמורן עם השלך המקראי.

 

סולה - שמה העברי בא משמה המדעי Sula שפירושו "טיפשונת" על כי אינה נרגשת בהתקרב אדם לקנה, מכאן גם כינויה בשם "קאת אווילי" על ידי מנדלי.

חסידה - שמה העברי מקראי סתום ("גם חסידה בשמים ידעה מועדיה"- ירמיהו ח', 7) אך בתלמוד פרשו חסידה שעושה חסידות עם חברותיה (חולין ס"ג, 71 ) ויש אמונה עתיקה לפיה נאמר כי החסידה מלשון חסודה על כי גוזליה מכלכלים את הוריהם בערוב ימיהם.

 

אנפה - שם עברי מקראי סתום ("האנפה למינה"- ויקרא יא). בתלמוד פורש שמה "שמתאנפת" (מתקוטטת) עם חברותיה", מה שנכון מאוד במציאות.

כפן - קיבל את שמו העברי בזכות מקורו המיוחד, שצורתו כף שטוחה. הכפן מניע את ראשו מצד לצד ובצורה כזאת "קוצר" את היצורים הזעירים שמהם הוא ניזון מהמים. אהרוני כינה את הכפן בשם - "אבי הכף".

 

מגלן - שמו העברי נגזר מצורת מקורו הכפוף בדומה לכלי החקלאי - מגל.

פלמינגו - שמו העברי התקבל מהשפה הפורטוגזית ופירושו "להבה", על שום הצבע הורוד "עז כשלהבות האש" ומכאן כינויו הקודם על ידי מנדלי - "להבי" ועל ידי בודנהיימר - "שלהבית". שמו התלמודאי "שקיטנא" הודות לשלוותו.

 

 

ברבור - שמו העברי מקראי סתום ("וברבורים אבוסים" -  מלכים א', ה, 2). שמו התלמודאי "תמה" על שום טוהר נוצותיו.

ברווז - השם העברי הוא שילוב של בר (בן) אווז, על שום דמיונו לאווז ובשל גודלו הקטן.

 

מרית - כמו הכפן, המגלן והחרמשון, גם המרית זכתה בשמה בזכות המקור המיוחד שלה. בעברית מרית היא "יאה" או "שפכטל" - שמזכירים בצורתם את מקורו של הברווז הזה. כינויו העברי הקודם = "ברווז רחב-מקור".

שרשיר - שמו העברי הוענק לו על ידי אהרוני "כי דומה בשמו להברות שבשירו".

 

מרגון - שמו העברי התקבל משמו המדעי הסתום, אך מכוון לצולל ואילו אהרוני כינהו בשמו הקודם "מגרון", כי שיניו ארוכות ומופנות לאחור כמגרה".

 

תרנגולאים

 

חוגלה - השם המקראי מוזכר פעמיים בהקשרים שונים: חגלה היתה אחת מבנותיו של צלפחד וגם שמה של עיר. אבל פירוש השם סתום.

אהרוני מזהה את החגלה בשם התלמודאי "שיכלי" - אחד ממיני השליו.

קורא - שמו העברי מקראי, הוענק לו כנראה בשל קריאותיו האופייניות ("קורא דגר ולא ילד" – ירמיה, יז', 11).

 

עגוראים

 

עגור - שמו העברי מקראי סתום ("כסיס עגור כן אצפצף"- ישעיה לח', 14). שמו התלמודאי "כרוכיא" של שום קריאותיו "קרו-קרו".

חובה - שמה העברי תלמודאי, נקרא כך על-שום נוהגה לרבוץ בשעת סכנה על הארץ כחבויה. אהרוני כינה אותה "תסמרנה" על כי מסמרת היא את נוצותיה בעת כלולותיה.

 

חוברה - מקור שמה העברי הוא שמה בערבית (שכנראה גזור ומשובש מהשם התלמודאי "חובה").

אהרוני כינה אותה דווקא בשם "חוגה" - "כי בבוא עונת הכלולות הזכר נוהג להתעלס כשהוא חג כשיכור ועושה העוויות משונות כמתחלחל ורועד".

רלית - קיבלה את שמה העברי מהשם המדעי Rallus Aquaticus שפירושו "רלית המים". מנדלי כינה אותה בשם "רגלי", בשל רגליה ואצבעותיה הארוכות.

 

ברודית - שמה העברי גזור מהשורש "ברוד", כלומר - מנוקד, תכונה המאפיינת את הברודיות.

מלכישליו - אהרוני העניק לו גם את השם "נחרן" ו-"חרק" על שום נחרותיו הקולניות האופייניות.

מנדלי תרגם את השם העברי מגרמנית ופירושו - "מלך השליו" בזכות מנהגו להצטרף ללהקות שלווים הדומים לו אך קטנים ממנו, והוא נראה כמו מלכם.

 

 

 

 

סופית - שמה העברי נגזר מבית-גידולה - אזורי סוּף (וקנים). אהרוני כינה אותה בשם "תרנגולת המים".

אגמית - שמה עברי הוענק לה על ידי שלונסקי על שום בית גידולה העיקרי באגמים. שמה התלמודי "תרנגולא דאגמא" ו-"מרדא",  ואילו מנדלי העניק לה את השם "שכווי שחור".

 

חופמאים

 

סייפן - למקור הסייפן צורת חרב, "סיף" ובזכותו בחר אהרוני את שמו. מנדלי כינהו בשם "פי-החרב".

תמירון - חופמאי "תמיר", גבוה, בצורה יוצאת דופן בזכות רגליו הארוכות. אהרוני כינה אותו בשם "ארוך-רגליים"

 

סיקסק - קיבל את שמו בזכות קריאותיו התכופות: "סיק-סק".

אהרוני העניק לו את השם המיוחד - "שרוני מזויין" מכיוון שהוא "חמוש" בדורבנות (המצויים במפרקי כנפיו) שמשמשים אותו כנגד פולשים. בנוסף, הסיקסק היה שכיח בעבר בעיקר באזור השרון ומשם התפשט ליתר חלקי הארץ.

 

קיווית - שמה העברי הוענק לה על ידי שלונסקי ומקורו משמה הגרמני "קיביץ" - שם אונומטופאי המזכיר את קריאותיה החדות. אהרוני העניק לה את השם "טיט-בוז" כהברות קריאותיה.

האקדמיה ללשון קבעה את שמותיהם של החופית, הביצנית והחופמי - בהתאם למקום חיותם האופייני. השם "חופזי" הוא שילוב של השם חופמי ופז (זהב).

עופות כמו חרטומית, חרטומן (אהרוני כינהו חרטמון), חרטומנית, חרמשית  ו-חרמשון, קיבלו את שמם בזכות צורת מקורם המיוחדת.

 

כרוון - שמו העברי נגזר משמו הערבי, ואין לא משמעות של ממש.

שדמית - שמה העברי הוענק לה  מהמילה "שדמה" - שדה תבואה, שם מקננות השדמיות. אהרוני כינה אותה "סנונית הערבה".

 

 

 

חמסן - שמו העברי הוענק לו, ובצדק, בשל תכונתו האופיינית לשדוד מזון מעופות ים אחרים.

 

שחף - השם עברי מקראי סתום. מנדלי מציין על פי אחד המפרשים כי שחף נגזר משחוף, כלומר - רזה ודק גו.

אך יש גורסים שמקור השם מארמית ו"שחוף" פירושו גלישה (מהירה).

מרומית - שמה העברי על שם "מי-מרום" - היא ביצת החולה, שם קיננה לפני הייבוש. אהרוני כינה אותה "בטנאי" בזכות בטנה הלבנה ואילו בודנהיימר כינה אותה בשם "סנונית ביצות".

 

יונאים

 

יונה - שמה העברי מקראי סתום ("הנך רעייתי עינייך יונים" – שה"ש ד', 2).

תור - השם העברי מקראי נגזר, כפי הנראה, מקריאותיו הטרטרניות כשמו (קול התור נשמע בארצנו" -  שה"ש ב', 12).

 

צוצלת - אהרוני העניק לה את השם "תור הצוצלת", על-שום קריאותיה המצלצלות ואילו מרגולין כינה אותה בעבר "תור העיר".

קטה - קיבלה את שמה העברי מהשם הערבי. השם אונומטופאי - נובע מקריאותיה האופייניות "קט-קט".

מנדלי כינה אותה בשם "שליו יהודה" (בעבר היו מיני קטות נפוצות באזור יהודה וכיום  נדירות באזור דרום שפלת יהודה).

 

תחמסאים

 

תחמס - אלתרמן כינהו בשם הציורי "חולבית" על שום האמונה העתיקה כי עוף זה נוהג לחלוב במקורו את פטמות העזים והכבשים (פירוש שמו המדעי - "חולב עיזים"). מנדלי כינה אותו "דרור הליל"  ואהרוני "סיס הליל".

 

סיסאים

 

סיס - השם העברי מקראי סתום, אך יש הגורסים כי צליל שמו  כקריאותיו הצווחניות "סי-סיס".

 

כחלאים

 

כחל - שמו העברי, שהעניק לו שלונסקי, הולם אותו היטב. אהרוני כינהו בשם "עורב ספירי (כצבע אבן הספיר) ואילו מנדלי כינהו בשם "דרור מדי" (מדי - היא פרס, איראן).

שרקרק - שמו העברי נגזר מקריאותיו השרקניות.

 

שלדג - ביאליק חידש את שמו הנאה משמו הקודם "שולה דגים".

פרפור - שמו העברי הוענק לו על שום מנהגו לרפרף כפרפר באוויר לפני צלילתו אל הדג.

 

דוכיפת (הציפור הלאומית של ישראל) - השם העברי סתום ומקורו במקרא: (ואת הדוכיפת"- ויקרא יא', 19). חז"ל (בחולין סג', 71) גרסו כי נקראת כך כי "הודה כפות", כלומר - "כרבולתה כפותה לראשה" (רש"י). במשנה מכונה גם "תרנגולא ברא" ואילו בגמרא מכונה גם  בשם "נגד טורא" דהיינו "מבקעת הרים" - על שום האגדה בתלמוד כי מחביאה בקינה את השמיר שבאמצעותו בוקעו אבנים לבניית בית המקדש.

 

 

 

תוכאים

 

דררה - ישראל אהרוני הוא זה אשר העניק לדררה את שמה. מקור השם בערבית ואין לו משמעות מיוחדת. מנדלי כינה אותה בשם "הובני"

 

נקראים

 

סבראש - מנדלי כינה אותו בשם "הופכי-גרון", כי "בהפתיע אותו אוייב יהפוך גרונו ויעשה כל מיני עוויות מוזרות כדי כדי להטיל אימה על אויבו (אפילו לוחש כנחש) ומכאן שמו העברי.

 

ציפורי שיר

 

עפרוני, עפרונן - שמם נגזר מצבע גופם השולט כעפר.

צחיחנית - קיבלה את שמה העברי בזכות מקום-חיותה היבש וה"צחיח". אהרוני כינה אותה "עפרוני מקרין", על שום ציציות שחורות המעטרות את ראשה כקרניים.

 

אלימון - שמו העברי נגזר משמו המדעי. אלימון היה דמות במיתולוגיה היוונית.

חוגה - מקור השם העברי בתלמוד - "חוגא", כפי הנראה בזכות מעופה המעגלי כשהיא חגה באוויר. אהרוני כינה אותה "עפרוני עצים".

 

סנונית - מקור השם סנונית בתלמוד ולמרות שאין לו משמעות, הוא משמר גם היטב את השם האכדי העתיק "סנוניתו".

כוכית - בונה את קינה בכוכים בחוף. מנדלי כינה אותה "דרור החוף", שלונסקי בשם "חופנית" אהרוני כינה אותה בשם "סנונית חופים", ואילו מירום בשם סנונית גדות.

 

נחליאלי - מקנן בנחלים (באירופה) ומכאן שמו העברי. מנדלי כינה אותו בשם ציורי "זנב-נוע" על שום הניעו תכופות זנבו הארוך.

 

 

 

 

 

פפיון - שמו העברי הוענק לו על ידי מנדלי: "בקלות ובשלווה בטוחה פועה ומפפה (בקריאותיו) הפיפיון.

 

בולבול - אהרוני העניק לו את השם "בילביל" ובהמשך עדכן את השם לבולבול המוכר לנו היום. שמו נגזר, כפי הנראה, מהשם הערבי שפירושו "זמיר" - בזכות שירתו הנהדרת. הקן של הבולבול "מבולבל" משהוא, כיוון שהוא מרפד דווקא את חלקו החיצוני ולא פנים הקן, אך לא מכאן שמו. יש הגורסים כי שמו התקבל בזכות השם המדעי - bulb שפירושו תת-שת ואצל הבולבול הוא צהוב ובולט.

 

חנקן - אהרוני קרא לו חנקן בגלל מנהגו לשפד (לחנוק) את טרפו על גדרות ושיחים קוצניים.

סתרי - שמו העברי הוענק לו על שום היותו נחבא ומסתתר היטב בבית-גידולו.

חרגולן - שירתו מצרצרת וצרודה כשל החרגול ומכאן שמו העברי.

 

קנית - נקראת כך בזכות מקום חיותה - חישות קנים, בהם היא גם מקננת. מנדלי כינה אותה בשם "ציפור הסוף".

שיחנית - פעילה ומסתתרת היטב בשיחים. אהרוני כינה אותה בשם "שטוח-מקור" בגלל מצחה השטוח.

 

פשוש - מקור השם העברי בתלמוד: "פשושא" (תרין פשושין מתכתשן - ויקרא רבה כ"ב), שם נרדף למשהו זעיר.

תפר - מין זה נוהג לתפור את קנו, העשוי מעלי דגנים, בקורי עכביש.

 

 

 

סבכי - קיבל את שמו בזכות מקום מחבואו - הסבך. הסבכי קיבל את שמו ממנדלי מו"ס.אהרוני שינה את השם ל-"עשבונית", אבל בהמך הושב לו שמו, ההולם אותו היטב.

חטפית - מנדלי העניק לה את השם "חוטף הזבובים" ומכאן שונה השם לחטפית. אהרוני זיהה את השם התלמודי "חטיפתא", עם הסיס.

 

מלכילון - פירוש שמו "מלך קטן" בשל כתרו המיוחד שעל ראשו.

דוחל - שמו העברי בא מהשורש "דחל", כלומר - פחד. הדוחל מרטיט את זנבו "בדחילו". הוא מזכיר גם דחליל בנוהגו לעמוד במקומות בולטים, שהרי הוא נחשב לאחד מהטריטוריאליים ביותר בקרב ציפורי-השיר בכל עונות השנה.

 

סלעית וצוקית קיבלו את שמן בזכות מקום חיותן - סלעים ומצוקים. אדום חזה ו-כחול-חזה בזכות לבושם הייחודי.

חכלילית - הצבע החכלילי הוא אדום - כמו זנבה הנאה של החכלילית.

 

זמיר - שמו העברי הוענק לו בזכות זמרתו המורכבת והנהדרת בעונת הכלולות.

אירניה - שמה עברי התקבל בזכות אשור תפוצתה העיקרי - בהרי איראן .

 

קיכלי - מקור השם העברי בתלמוד: "ארבעה מיני שליו הן ואלו הן שיכלי וקיכלי ופסיוני ושליו" - יומא עה', 32. ואין לא פירוש של ממש.

ירגזי - מנדלי העניק לירגזי את שמו: "כי הוא נרגן, עז נפש ורגזן".

 

רמית - שמה העברי ניתן לה בזכות שמה המדעי Remiz ולא בזכות קריאותיה הרמות. אהרוני כינה אותה בשם "כיסון" בזכות הקן המיוחד שלה, שנראה ככיס מופשל ותלוי עם פתח בצד. גם הסיטה נקראת בשמה המדעי Sitta. אהרוני כינה אותה בשם המיוחד "דבקן", על כי נראה כי דבוקה למצוק בו פעילה.

 

גדרון - כי נוהג הוא לעמוד על גדרות ומשוכות. גם הגיבתון קיבל את שמו ממנדלי שהתרשם מה"רכס" שעל מקורו: "על חכו כמו גב וגבנונית קשה".

בזבוז - שמו האונומטופאי נובע מקולו שנשמע כמו בזבוז...

 

והנה ציפור חיננית עם שם בעל משמעות נהדרת. החוחית מוצאת את מזונה בקוצים ובחוחים, מה היא שולפת את מזונה בעזרת מקורה הארוך. מנדלי כינה אותה "חורפי חוחי" ואילו אהרוני כינה אותה גם בשם "זקוקית" כיוון שיש כאלה שאוזקים אותה בכלוב כדי לקרוא את העתיד.

ירקון - שמו העברי הוענק לו על ידי אהרוני בשל צבע גופו הירקרק. בתלמוד הירקון נקרא "צרדא" בגלל שירתו הצרודה האופיינית. החורפי, לעומת זאת, נקרא על שם העונה שבה הוא נראה בארץ - חודשי החורף.

 

אהרוני קרא לפרוש בשמו המיוחד כי הוא נוהג לפרוש מהנקבה (בנדידה. גם פירוש שמו המדעי של הפרוש - רווק) ומכאן גם השם הקודם הנאה הנוסף שהעניק לו אהרוני "גף", ופרש: "כי בגפו יבוא ובגפו ייצא". אהרוני דאג למצוא שם גם עבור הפצחן - בעל המקור המגושם, שנועד לפצוח אגוזים. מנדלי כינהו בשם "פלחן".

 

חצוצרן - שמו העברי ניתן לו בזכות שירתו החצוצרנית. אהרוני כינה אותו בשם לא פחות חביב - "ורדית חיוורת".

דרור - מקור השם במקרא: "גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה" - תהילים פד', 4. בתלמוד נאמר נקראה שמה דרור "כי דרה בבית כמו בשדה" ויש הגורסים מלשון חופש, שהרי נאמר שאינה מקבלת מרות. שמה התלמודי הנוסף "אנקור" מלשון נקירה.

 

 

בארית - מקום קינונה המועדף של הבארית - בארות. אהרוני כינה אותה בשם "ציפור הבורות".

זרזיר - מקור השם בתלמוד: "לא לחינם הלך זרזיר אל העורב אלא מפני שהוא בן מינו" - חולין סה', 71. ואין לא שום משמעות.

 

טריסטרמית - שמה העברי הוענק לה על-שם  הנרי בייקר טריסטרם - מחוקריה החשובים של  ארץ-הקודש במאה ה-19. טריסטראם פגש בה במנזר מר-סבא, שם כינוה הנזירים "שחרור כתום-כנפיים". בודנהיימר כינה אותה בשם "זרזיר ים-המלח".

 

עורב - מקור השם במקרא: "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" – שה"ש ה', 11. אהרוני גרס כי שמו בא לו בשל צבעו השחור כערב.

זג - שמו העברי שהעניק לו אהרוני גזור משמו הערבי הסתום - "זאע".

 

 

 


 

 

"לקסיקון שמות החולייתנים", 2001 , הוצאת ,טבע הדברים

"אנציקלופדית החי והצומח של ארץ-ישראל", 1986, הוצאת משרד הבטחון

 
land marks