יופי זמני בערבה

נועם וייס 09/04/2017 00:00

לטבע יש את היכולת להשאיר אותך לעתים המום לגמרי בלי לעורר כל דרמה. כשאני לפעמים עומד, וסורק את החופיות הרצות לאורך גדות בריכות המלח הצפוניות של אילת בטלסקופ, כשעין אחת כבר בקושי רואה, ואני מרים את המבט אל הרי אדום, זה תופס אותי...

הצבע הזה של ההרים רגע לפני שהשמש נעלמת במערב, אין לזה שום תחליף בעולם. היופי מרטיט את הנשימה לרגע וממלא ברוגע ואז, מול קרני שמש אחרונות, פלמינגו עף וחושף כנף אדומה עזה, על רקע האדום העתיק של ההרים וזה קורה שוב. הטבע הולך עד הסוף, גם עם הצבע. בלי כל בושה או תחושת ענווה, הפלמינגו, כאילו בדרך אגב, שולח עוד חץ של זעזוע ישר אל הלב. אדום נקי, שלוח כמו מקור של אנפה שאין לנפש הגנה מפניו.

 

 

 

 

עד מתי נוכל לחוות את הטבע כך? אם לא נעשה משהו חריג, אז לא עוד המון. בריכות המלח של אילת בסכנה. תכנית להקמת שכונה חדשה באתר בו נמצא היום מפעל המלח, שמפעיל את הבריכות האלו, מאיימת לחרב את המקום ולהפוך אותו לסוללות עפר יבשות עם שרידי אצות דהויות שיספרו, אולי בריחן, את מה שהיה כאן קודם. גם בריכות המלח של פארק הצפרות בסכנה ואנחנו מקווים שהפתרון ימצא בהקדם.

הפלמינגו, הזקוק לסרטניות של המים המלוחים, ימשיכו כנראה לאפריקה אל אגמי הגעש המלוחים של אתיופיה. החופמי האלכסנדרי שמקנן בישראל, כמעט רק פה, יחפש חופים רגועים יותר והציפורים הנודדות יעשו את מה שהן עושות הכי טוב וימשיכו הלאה, בתעופה אין סופית, ביום ובלילה, עד שימצאו מקום בו היופי עוד לא כבה.

 

 

 

 

עוד מקום מהסוג הזה הוא השדות העגולים של קיבוץ יטבתה. למרות שהשדות אינם מדבר והשפעתם עליו היא בעייתית מאוד - התאספו כאן במשך השנים יופי מסוג אחר והמון ציפורים נודדות. אל השדות הירוקים כל כך, על רקע אותו האדום העתיק והחול הזהוב, מגיעים בכל אביב אלפי נחליאלים צהובים - כאלו עם כיפה שחורה וכאלו עם כחלחלה ולפעמים גם צהובה... הם מגיעים מאסיה. איתם גיבתוני גנים, פיפיונים ממינים שונים שמה שהם יודעים לעשות הכי טוב זה לשרוק, כל אחד בסגנונו המיוחד, תורים מצויים שכבר לא כל כך מצויים יותר ועוד המון יופי ושלווה. גם השדות של יטבתה לא יהיו איתנו עוד המון. שדה סולרי יחליף את הירוק בנצנוץ מתכתי ושיחי חוחובה נטולי כריזמה כנראה לא יהיו תחליף כלשהו לנחליאלים.

 

 

 

אז מה עוד נותר לנו לעשות? אלו לא שמורות טבע. בריכות המלח הן מפעל תעשייתי לייצור מלח שיושב על אדמה יקרה מדי. מסתבר שיוקר המגורים יותר חשוב מיופי החיים, לפחות כאן. והשדות, הן מכשיר ליצירת כסף והעשבים המקסימים האלו שהציפורים כל כך אוהבות לא יהיו כאן יותר. לפחות לא כמו פעם.

 

מחבקי עצים עוד לא הצילו את העולם. גם לא יפי נפש ומי שמעדיף יופי, שמחה ואהבה על פני חור של גרוש. וגם אם לשמירת טבע יש לובי חזק, מה נגיד? זה לא השטח שלנו. זה מפעל וזה שדה והאדמה הפכה משאב פרוץ לכול. שלי או שלך. לכלי ייצור ותו לא. והיופי? עדיף שנשתוק. עוד יחשבו אותנו משוגעים.

במרכז הצפרות אילת לא מתכוונים לוותר. נחפש פתרון מתחת לכל אבן מדברית יבשה. אם לא עבורנו, אז לפחות למען הציפורים.

 

נועם

 

כתבות

land marks