יום הולדת שמח אהוד

 

"סיפורינו מתחיל בבוקר יום כיפור שנת 1977, כשאהוד דברת, אז צפר אלמוני בתחילת דרכו, יצא לתצפית בוקר מוקדמת בשדות כפר-קאסם.  מטרתו של אהוד הייתה לצפות בציפורי-שיר, שספטמבר הוא עבורן שיא הנדידה. אף אחד מאיתנו לא יודע כמה מהן נרשמו במחברתו, משום שדווקא כשסיים לכאורה את התצפית וישב על הכיסא המתקפל שלו לרשום את הפרטים ולנוח, קרה דבר מעניין הרבה יותר.

 

לא חלף זמן רב, ואהוד קלט לפתע מאות נקודות מסתחררות במעגלים גבוה בשמיים שמעליו. תכול עיניים ודק-גזרה, כפי שתואר על ידי עיתונאי מספר שנים מאוחר יותר, הניח אהוד את מכסה הטרמוס ששימש כוס קפה, מעך את פילטר הסיגריה, שפשף את עיניו וחזר להביט לשמיים. הנקודות לא נעלמו - הן עדיין שם, וכעת הן 'גלשו' דרומה!"

 

אסף מירוז, מתוך הכתבה "סקר נדידת הסתיו חוזר…" אוג' 2014.

 

גילוי ציר נדידת הסתיו "עוקף ים תיכון מזרחי" הוא ללא ספק מההישגים הגדולים של אהוד. אבל ברזומה שלו יש עוד הרבה.

בנוסף למינים החדשים לישראל שאהוד גילה (שרשיר הכף, שחף אטלנטי, עקב מכנסיים, טבלן לבן-לחיים, יסעור פרסי ונוספים…), הוא שקד על סקרי קינון, היה הראשון "לשבור את הראש" עם השחפים הגדולים (לבני הראש), בלילות הוא עקב אחר הגידול באוכלוסיית ינשופי העצים במרכז הארץ ועוד ועוד ועוד…

אבל ההישג הכי חשוב של הצפר אהוד דברת הוא טיפוח, חינוך והכשרת הדורות הבאים. צפרים מקצועיים. חלקם בעלי שם עולמי!  

 

עיטי חורש מתעוררים לעוד יום של נדידה דרומה - סתיו 2014

 

 

 

אהוד דברת - מחלוצי הצפרות המקצועית בישראל - חוגג יום הולדת 80!

 

ברכות וחוויות...

 

 

 

התמונה מצולמת בנסיעה משותפת בעמק מנהג שאהוד היה עושה כל שנה - לסרוק את ברכות עמק בית שאן בחודשי החורף

קובי מירום

 

 

 

הדורם


 

אהוד הלך לסרוק את מטע התמרים ואת תעלת הביוב. אני בדקתי שדה אספסת קטן - היום מעבר הגבול נמצא שם. אז השדות של אילות הגיעו עד לשם בלבד ומשם… מדבר.

מיד לאחר שראיתי אותה רצתי לקרוא לאהוד - זה שדה קטן, היא לא תלך לשום מקום. אני מצביע, אהוד מסתכל עליה, מסתכל עלי, בודק בספר ואז שוב מסתכל עלי. בהתחלה הוא לא אומר כלום, רק סינן "פשששש…" ואז הוא בא אלי קרוב, לוחץ לי את היד ואומר: "עשית את זה".

גיבתון צווארון, נקבה.

בגיל 17 אני מוצא מין חדש לישראל - הייתי בעננים - אהוד הרים אותי לשם.

 

לאהוד היקר,

יוסי לשם הוא נשיא הצפרות בישראל ואתה יצקת את היסודות לצפרות העילית. ביחד עם אמיר בן דב, ירון בזר, רמי מזרחי, עוז חורין, דן אלון, עזרא חדד ועוד חברים - זכינו להיות הצוות הראשון. היינו הראשונים שלמדו ממך איך לבצע סקרי נדידת דורסים בכפר קאסם, למדנו לנהל סקרי קינון כמו למשל בנחל שילה - ביצענו ניתור אוכלוסיות מקננות ועקבנו אחר מספר גדול של מינים. בחודשי החורף קבענו סטטוסים של עופות חורפים.

רוב העבודה התבצעה בגוש דן אבל עם הזמן, וככל שהצוות גדל, כך התפרשנו על אזורים נרחבים יותר. וכל זה בעידודך והמקצועיות שלך - שעוררה בנו את הצורך להבין לעומק את הסטטוס של ציפורי ישראל. כל זה מתרחש במחצית השנייה של שנות ה- 70 והראשונה של שנות ה- 80.

במהרה זה הפך למסורת - הטובים מחוג הצפרות הירושלמי עוברים לשלב המתקדם - לקבוצה של אהוד ומי שלא מראה נכונות של עבודה וימים ושעות בשדה, מי ש"מפשל" בזיהוי… לא שורד בליגת העל.

 

בינתיים, התחלנו לבדוק בצורה יותר מעמיקה אזורים רחוקים יותר - כמו המסע הראשון שביצעתי עם אהוד, מסע של מספר שבועות אל דרום סיני בספטמבר 79. הייתי אז נער בן 17.

הטיול הזה היה המפנה בחיי: בדרך לסיני לא תכננו לעצור באילת, אבל המצפון ציווה אחרת וכך גילנו את אותו גיבתון צווארון. גילינו שהסתיו באילת טומן בחובו סודות רבים והוא מיוחד במינו - ושונה כל כך מהאביב.

ב- 1980 אתה, יוסי, ריצ'רד פורטר ואבי המנוח אלי שיריחי מימנתם עבורי 6 חודשים באילת, כדי שאקיים את סקר הנדידה הראשון שם - לפני שאני מתגייס לצבא.

אני זוכר איך בכל יום הייתי צריך ללכת עד לצדו השני של קיבוץ אילות, לספור כל עלווית חורף וכל פפיון עצים ובסופו של יום לצלצל אל אהוד ולדווח. למעשה, במשך כל ששת החודשים האלה, הקשר היחידי שלי לעולם היה דרך שיחת הטלפון היומית עם אהוד.

 

כאן הבנתי שזהו המקום שלי והייעוד שלי - להקדיש את כל מה שיש לי להבנת נדידת הציפורים באילת. כאן גם עלה רעיון הקמת מרכז הצפרות הבינלאומי באילת, ב- 1984. הליווי המסור של אהוד, הדיווחים היומיומיים ובניית שיטת העבודה הובילו בהמשך לביצוע סקר נדידת הדורסים באילת, סקר שהיה זהה לזה שבכפר קאסם.

 

לא עברו מספר שנים ואז החלטנו לקחת על עצמנו את פרויקט כתיבת "ציפורי ישראל" - פרויקט שנמשך שמונה שנים.

 

 

כפר קאסם - 1982

 

ברשותכם, אני רוצה לציין כמה מההישגים הגדולים של אהוד.

1. אהוד גילה את ציר נדידת הדורסים הבין יבשתית בסתיו ורק על זה, אם אתם שואלים אותי, הוא היה צריך לקבל את פרס ישראל…

2. ייסד את צפרות ליגת העל בישראל.

3. ביצוע סקר נדידה וביולוגיה של יותר ממחצית המינים המקננים בישראל.

4. אהוד הוא חילוץ בתחום הזיהוי וההפרדה הטקסונומית של השחפים הגדולים של ישראל.

5. הוא לקח על עצמו להיות העורך הראשי של "ציפורי ישראל" אשר שוכתב לא פחות מ- 17 פעמים!

6. אהוד גילה את סלעית הבזלות הראשונה בישראל - גילוי שהוביל אותי לבצע מחקר ולזיהוי של ציפור חדשה למדע.

7. אהוד גילה קרוב ל- 20 מינים חדשים לישראל, ביניהם חרטומנית ארוכת-מקור (דוביצ׳ר) ודרורית צהובת-גרון - שניהם הופיעו בישראל השנה, לכבוד יום ההולדת של אהוד.

8. ביחד עם יוסי לשם, ובהמשך עם דן אלון, הושם דגש על ביצוע סקרי נדידה שהובילו, בין השאר, להדפסת עלון העזנייה.

9. את כל אלה, אהוד, עשית באנושיות - תמיד בדרכי נועם וחשיבה הגיונית על כל הפרטים הקטנים. כל אלה הנחו את עבודתך ובהמשך את העבודה שלנו.

בשמי ובשם כל חבורת הצפרים בישראל - תודה.

 

 

בן דב


 

פגישה ראשונה

את אהוד פגשתי לראשונה בחיי בספטמבר 1979 בשפד"ן ז"ל, הסתובבתי בשטח עם צפר ותיק בשם עופר מגד, שהניח זה מכבר את המשקפת לטובת גורו רוחני.

אהוד הגיע לשטח במכונית הרנו המפורסמת שלו עם בחור בשם נועם שני.

אנחנו ,כיאה לצפרים צעירים הגענו באוטובוס, צעדנו ברגל קילומטרים ללא תכלית עד לבריכות החמצון - מהטובות שידעה ישראל.

המבחן המכריע לקבלת מושב ברנו המפורסמת...

בנסיעה בטוחה ואטית התקרבה אלינו הרנו הירוקה, לנו לא היה כמובן מושג על התפנית הממשמשת ובאה - תפנית ללא דרך חזרה. החלון נפתח והשאלה הראשונה הגיחה לעולם: אתם צפרים?

מה כבר יכולנו לענות, כן... צפרים...

ושאלה שניה נזרקה: מה זה שם בברכה מצד ימין?

אמממ.... ביצנית מנומרת?

אתם לא בטוחים? נשאלנו

די בטוחים, השבנו

די, זה לא מספיק... ומה זה? לפי מה זיהיתם? וזה?

וכך לאחר סידרה של שאלות מהירות ומלחיצות ולמורת רוחו של נועם שני, מצפרי הצמרת של ישראל דאז, זכינו להיכנס לרכב המפורסם בישראל - במושב האחורי כמובן.

במסלול של חמש שעות בשפד"ן הלוך וחזור, בסיבובים מעגליים, עברנו את טבילת האש הראשונה ושרדנו, בקושי רב.

 

חודשים לאחר מכן, כשמעת לעת זכינו כל אחד בתורו לכבוש את המושב הקדמי, קידום של ממש, פגשנו באותו שיפדן את רוני לבנה, צלם חובב שנקלע בטעות לטבילת אש משלו וקיבל בבטחה את המושב האחורי.

 

מאז מידי שישי ושבת, למורת רוחם של הורי, הרבה לפני הזריחה, עמדנו בדום מתוח מחוץ לבית ממתינים לביאת המשיח עם הרנו הירוקה.

עברנו את מבחן הכניסה לרכב: סנדוויץ הבאת? מים יש? נו טוב תיכנס, ויצאנו לעוד יום של ספירות וכמובן רישום חובה במחברת.

 

 

 

 

שחפים ארמנים בריקוד רומנטי

 

"חרא של מצב"

 

ספטמבר 1980, ירון בזר, אלי בן זוהר ואני דוהרים עם אהוד ברנו לכיוון השפד"ן לעוד יום של ספירת ברכיות מתישה ומשעממת, ו... רישומים במחברת (עם ציון).

בדרך אהוד מקטר כהרגלו על מזג האוויר, הנהגים שמסביב, הרמזורים האדומים כל אלה ועוד. מגיעים למקום, כל אחד נזרק בנקודה אחרת עם רשימת מטלות ויאללה לעבודה.

לאחר 936 ברכיות מקוטלגות לפי זוויג אלי, ירון ואני נפגשים כמתוכנן בחלק המערבי של בריכות ההחדרה, אגן הספיגה של חריוני גוש דן, שם כצפוי עלינו לספור... עוד ברכיות.

ירון צועד בצעדים בוטחים מערבה, אלי ואני מדדים בקושי בין גלי הסירחון שבוקעים מישבנה של ראשון לציון, לפתע ירון צועק: אני חושב שראיתי חרטומית בנגלית!

ראית מה? שם בקנים המערביים צועק ירון ומתחיל לרוץ לכיוון.

אלי ואני מזהירים אותו שזה מסוכן, מדובר בביצה או ליתר דיוק בוצה טובענית, שלא כדאי להסתכן אפילו בשביל מין חדש. אבל לפני שהספקנו לקבל תשובה, ירון נעלם, אבל ממש נעלם.

 

אלי ואני מתחילים לרוץ לכיוונו, גומעים מרחק של כ- 100 מטרים בפחות מ- 6 שניות, עד שלפתע רואים ראש כהה ומעליו מבצבצת יד אוחזת משקפת...

קשה לתאר את אותו רגע מיוחד, ירון שהיה עד כה בחור נחמד מאוד, נראה ממש חרא של בן אדם, ולא סתם - מכף רגל ועד ראש. אלי ואני התווכחנו לשנייה בודדת מי יושיט לו יד לעזרה, כשירון ממלמל לו תוך העלאת בועות מהבילות: המשקפת... המשקפת....

נו טוב, התנדבתי מיד להציל את המשקפת ואלי התנדב להושיט לו יד נקיה.

 

משינו את ירון המבולבל ושמנו את פעמינו חזרה לרנו 4, אוחזים בבטננו הכואבת מצחוק כל הדרך לנקודת המפגש עם הגורו.

קשה להחליט מה היה מצחיק יותר, החרא שהלך איתנו, או המחשבה על הפרצוף של אהוד כשיראה את השרידים של מרבית תושבי ראשון מרוכזים על צפר בודד.

אם רק הייתה לנו אז מצלמה, ניתן היה להנציח את אהוד במיטבו: "אויש מי זה? את מי הבאתם?

מי? מה? הדבר הזה לא נכנס לאוטו שלי. בבקשה תשטפו אותו, מיד".

 

התמונה הבאה הייתה של ירון בתחתוני דוד המלך, לבנים ומדלדלים, אנחנו עם צינור מים קרים, מתיזים בתור, ואהוד בוחן את המצב ונותן הנחיות: "תשטפו בצד ימין, את הרגל, עכשיו את היד, את הראש… פה נשאר גוש, תורידו... עכשיו תייבשו אותו".

הוויכוח הבא היה כמובן כשהתכוננו לנסיעה, מי ישב במושב הקדמי המכובד ומי יאלץ להסתכן ולשבת ליד ירון ותחתוני דוד המלך שלו. מיותר לציין שאת הדרך חזרה עשינו ברכב עם חלונות פתוחים, קופאים מקור ומסוממים מנקטר האלים שליווה אותנו כל הדרך הביתה.

תצפית שכל כך רצינו שתיגמר, צפרות במיטבה.

 

 

 

 

הצפרים עוז חורין ורמי מזרחי - אוגוסט 1984 שפד"ן

 

עוז


 

כמה מילים ליום הולדת 80 של אהוד דברת  או.. "בשיפדן יסדתי את מדינת הצפרים..."

 

בשמו של אהוד דברת נתקלתי לראשונה בדיווחי צפרות באמצע שנות ה- 70. קצת קשה להבין את קצב זחילת המידע בימים ההם, אבל לא היה אינטרנט ובוודאי שלא היה Rare Bird Alert - RBA.

מהדורה מודפסת של ירחון "השרשרת", הייתה יוצאת מידי כמה חודשים וסיפרה' בין היתר, על תצפיות מיוחדות בציפורים שאירעו מספר חודשים קודם לכן. בדיווחים אלו בלט שמו של אהוד דברת, בדרך כלל יחד עם שמו של נעם שני.

אהוד גם פרסם מאמרים ובאחד מהם תיאר את התקבצות בזי הערב בסתיו בשדות כפר קאסם וכך, באחד מימי הסתיו של 1978, עליתי על אופניי ורכבתי מביתי בהוד השרון לשדות כפר קאסם - לחפש בזי ערב. די מהר איתרתי אותם על חוטי החשמל שנמתחו לאורך השדה, ושם גם ראיתי אדם חמוש במשקפת מסתובב בשדות.


דיברנו, החלפנו טלפונים (נייחים כמובן), וכבר למחרת השכם בבוקר התייצבתי בפרדס כץ לנסיעה הראשונה המשותפת שלנו להיכל הקודש של הצפרות באותה התקופה, מאגרי הביוב של השפד"ן, אי שם בחולות ראשון לציון.

אחרי שעברתי בהצלחה את מבחן החטפית האפורה (אהוד רצה לראות עם מי יש לו עסק ובחן אותי אם אני מזהה...) הוא הראה לי בטלסקופ את הברווז שאז עוד לא הבנתי עד כמה הוא נדיר בארץ... שרשיר הכף! או כפי שקראנו לו אז בשמו הלטיני - אנאס קאפנזיס.

וכך הפכו הנסיעות לשפד"ן השכם בבוקר בשבתות, ברנו 6 הירוקה והחבוטה, למסורת. אני שהייתי מגיע מצפון, הייתי מתייצב ראשון ברחוב החלוצים בפרדס כץ, ממתין שאהוד ירד מביתו, אוחז בסל הפלסטיק המפורסם שבתוכו החלה והריבה לארוחת הצהרים ותיק עם משקפת. בדרך כלל התחנה הבאה הייתה בכופר הישוב ברמת גן, שם היינו אוספים את ירון בזר, והתחנה הבאה ברחוב בן גוריון, שאז עוד נקרא רחוב מודיעין, כדי לאסוף את אמיר בן דב. והיו עוד מצטרפים נוספים בהזדמנויות שונות.

 

עוז חורין - ספטמבר 1983 - אילת

 

הבקרים בשפד"ן הוקדשו לצפ"ש (ציפורי שיר) - היינו נפרשים בשטח וסופרים כל אחד בגזרתו את ציפורי השיר. כמובן שכאשר מישהו היה מאתר ציפור מעניינת, היינו חוזרים כולנו לגזרתו לצפות בה. זכורה לי במיוחד התצפית בבזבוז אדום-מצח, שהצטרף ללהקת בזבוזים אירופים גדולה, שפיזזה בין השיחים. ההמשך כלל בדרך כלל את סריקת שלולית הסיד הגדולה ממערב, ממנה זכורות לי התרוצצויות אפרוחי סיקסק בגילאים שונים.

כאשר גבהה השמש והטמפרטורות עלו, היינו מתחילים בסריקה הארוכה של הסוללות של כל בריכות החמצון, בעיקר בספירת חופמאים, אך גם שפע של ברווזים, שחפים ועוד.

רשימת המינים של אותו היום הייתה נכתבת על דפים משומשים של נייר מחשב רציף של חברת מקורות (כבר אז עסקנו במחזור נייר!) תוך כדי לעיסת כריכי ארוחת הצהרים, בחדר האוכל של עובדי השפד"ן - אליו הורשנו להיכנס.

לקינוח, חזרנו לרכב לסיבוב גדול בחזרה לכביש 4, בכדי להגיע לבריכות החלחול, ומשם זכורה לי תמונת אפרוחי האגמית, בעלי הראש האדום.

תקצר היריעה לתאר מסעות צפרות משופעי חוויות ונדירים רבים יחד, בכל חלקי הארץ. אך אין כל ספק, שמי שהשפיע עלי יותר מכל, לימד והדריך, ועודד את התשוקה שלי לצפרות, הוא מורי אהוד דברת.

 

בזר


 

היכרותי עם אהוד דברת

 

בסוף מרץ 1977 תכנן אהוד נסיעה לשומרון, לחלק ההררי של נחל שילה ועוד כמה שטחים סמוכים. לנסיעה הצטרפו יואל פארן מנייר חדרה ובת דודתי נורית כהן (כיום ארגייל, אשתו של פרנסיס מאז 1979). הייתי אז בן 17 והוריי לא הרשו לי להצטרף בשל סמיכות מועד הסיור ליום האדמה השני, אבל ליוויתי את נורית לנקודת האיסוף שלה. כך ראיתי ושמעתי את אהוד בפעם הראשונה.

נורית חזרה מהסיור מלאה חוויות - הייתה זו תצפית מופלאה במונחי אותם ימים: זוג עיטים נציים וקינם, מספר צוקיות חכליליות (כולל זכרים) וגיבתונים אפורים וכל מה שהיום ידוע שמאפיין את סוף מרץ באזורי ההר.

כצפר מתחיל (מסתיו 1976) רשימת המינים הזו הייתה רצופה ב"לייפרים" עבורי מה שרק העצים את תחושת ההחמצה והעצבים על שלא הצטרפתי לאותו סיור.

 

הצטרפות לתצפיות עם אהוד דברת

 

בשנים 76 - 78 צפיתי בעיקר לבד, או עם אמיר בן דב, אותו הכרתי עוד קודם כששהה בחופשה משפחתית עם הוריו במלון רימונים בצפת ויחד גילינו עניין משותף בציפורים וטבע, וכמובן גם בפגישות של חוג הצפרות של החברה להגנת הטבע בהדרכת אורן חסון ורענן פרומן.

מתי שהוא ב- 1978 חידשתי את היכרותי עם אהוד (לצערי לא מצאתי רישום מדויק ביומן) ואמיר ואני התחלנו להצטרף אליו לתצפיות ברחבי גוש דן. אהוד היה אז בן 41 ולמרות פער הגילים דיבר אלי ואל צפרים צעירים נוספים, שהיו מצטרפים מפעם לפעם, בגובה העיניים.

היחס שלו לצפרות ולצפרים הצעירים היה קשוח. אי אפשר לומר על אהוד שלא העריך את היופי של הציפורים, אבל הוא לא פיתח יחס רומנטי כלפיהן והגישה שלו הייתה יבשה כמעט, על גבול המדעית.

כל אמירה לא מבוססת היטב ולא מגובה בעובדות הייתה מתקבלת בבוז ובתקיפות, דיבורים כלליים ושיחות בטלות לא באו בחשבון, אם כי נושאים כמו פוליטיקה וכלכלה היו בהחלט בתחום הרצוי.

 

שחף בלטי 

 

לאהוד היו דרישות - עמידה מוקפדת בזמנים בנקודות המפגש (מי שאיחר בשתי דקות כבר לא מצא את הרכב של אהוד במקום) ורציפות תצפיות. מי שלא התמיד זכה ליחס צונן. המתמידים היו אהובים עליו במיוחד והפורשים  פרשו גם מתודעתו.

את צורת הרישום היעילה של התצפיות, לפי סדר הופעת המינים במגדיר (ולא לפי הסדר בו נצפו בשטח, או לפי שיטת הכרטיסיות שלמדנו בחברה להגנת הטבע) למדנו ממנו. השטחים האהובים עלינו היו - נחל שילה, שדות הירקון (היכן שכביש 5 ובית הקברות היום), כפר קאסם, שפד"ן ותל ברוך. אבל מפעם לפעם הלכנו לאתרים נוספים כמו מקווה ישראל ועם הזמן הרחבנו את התצפיות גם למטעי בני עטרות והסביבה, לנמל יפו ולכל שטח חקלאי או פתוח אפשרי ברחבי גוש דן.

 

סגנון הדיבור

 

אחד המאפיינים של אהוד הוא סגנון הדיבור - מצד אחד מלא אינטונציה ומלווה בתנועות ידיים ומצד שני תמציתי, קצר ולעניין. שיחות הטלפון אתו היו צריכות להיות ענייניות וקצרות - כל התחלה של שיחה בטלה או שיחת נימוסים הייתה נתקלת בתגובה חותכת וחותרת לסיום השיחה. אהוד התרכך מעט עם השנים אבל זה עדיין אחד המאפיינים של השיחות אתו. למרות זאת אהוד תמיד מגלה עניין באנשים סביבו, בעיקר דואג שהצעירים יכנסו למסלול נורמטיבי ומעשי - צבא, לימודים, עבודה וכיו"ב.

מאפיין נוסף, בתוך סגנון הדיבור, הוא הגיית שמות החברים במלעיל, משהו שעד היום מעלה חיוך על שפתינו.

 

נהיגה בגוש דן

 

בעת נסיעה עם אהוד הנהג יכול הנוסע ללמוד שיעורים חשובים בנהיגה. אמנם סגנון הנהיגה של אהוד נראה מעט עצבני, עם החלפת הילוכים מהירה וחדה, אבל אהוד נהג זהיר ועם עיניים טובות על הכביש. הוא תמיד ידע כמה רמזורים יש בדרך וכמה זמן המתנה יש בכל רמזור. נזהר מאד מנהגים לא צפויים ופיתח גישה זהירה במיוחד לירידה מכביש ראשי לדרך עפר.

היום פניות כאלה מצויות פחות, אבל בעבר יכולת לפנות שמאלה מכביש ראשי לדרך עפר כאשר למעשה לכל נהג אחר לא הייתה אינדיקציה שזהו צומת. היה צריך להיזהר במצב כזה מרכב שיצא לעקיפה משמאל למרות האיתות שלך שמאלה. מאהוד למדתי שבמקומות אלו עדיף לרדת לשול הימני של הכביש ולהמתין שם עד שכל הרכבים שמאחור יעברו ורק אז לאותת שמאלה ולפנות לדרך העפר שבעבר השני של הכביש.

 

בנסיעות שלנו לא חסרו מצבים מעניינים. זכורה לי היטב נסיעה כזו בה היינו על הכביש המהיר לאשדוד ועקפנו רכב סיטרואן GSA שנסע לאטו בימין הכביש. בזמן העקיפה ראינו שלרכב זה לא היה גלגל קדמי שמאלי, למרות זאת הרכב היה מאוזן להפליא. ידענו שלסיטרואן יש יכולת כזו, אבל להיתקל ברכב 4 גלגלי שנוסע בכביש המהיר על 3 גלגלים בלבד - זה היה משהו שלא ראינו עד אז ומאז!!!

 

תופעות טבע מוזרות

 

זו לא הייתה התופעה המוזרה היחידה בה נתקלנו. אחד הדברים המעניינים שהיינו נתקלים בו באופן קבוע, אפילו ברמת המיקום והתאריך בשנה, היה קיפודים שתקעו ראשיהם בקופסת שימורים או צנצנת ולא יכלו להיחלץ ממנה עד שבאנו לעזרתם.

בדומה להם היו גם חתולים שראשם נכנס לצנצנת ולא יצא משם עד שנתקלנו בהם וחילצנו אותם. נדמה לי שאפילו סוג המזון היה זהה (למיטב זכרוני, צנצנות פלסטיק צהבהבות של "מיונז אמיתי תלמה" היו מלכודות הראש המועדפות על הקיפודים).

 

 

 

התנגשות האסכולות

 

לקראת סוף שנות השבעים התפתחו בארץ מגוון חוגי צפרות: "חוג השרשרת" שהיה כבר ותיק למדי בראשות שלום זו ארץ (שעבד ברשות שמורות הטבע), החוג של החברה להגנת הטבע ואוניברסיטת ת"א בראשות ברוריה גל (שעבדה בחברה להגנת הטבע ובאוניברסיטה), שהיו לו סניפים, מדריכים ומשתתפים גם בדרום והחוג הירושלמי של מנחם אדר ויוסי לשם (אז בחברה להגנת הטבע).

 

רב הצפרים השתייכו לחוג כזה או אחר, אבל היו הצפרים העצמאיים או הבלתי מזדהים - אלו שהלכו עם ובעקבות אהוד דברת. אני לא רוצה להעיר שדים מרבצם, אבל בין הקבוצות הייתה מעין יריבות, כזו שלא הוכרזה רשמית ולא עודדה על ידי החוגים, אבל שררה בין הצפרים הצעירים.

חלק משורשי היריבות היו ביטוי של יריבות אחרת ששרתה בין החברה להגנת הטבע לרשות שמורות הטבע - יריבות על ערכים ועל דרך וניגודים בין גוף ממשלתי שמחויב לקיום רצון הממשלה לבין גוף חברתי בעיקרו (למרות מימון חלקי דרך משרד החינוך).

 

חלק אחר ביריבות נבע מהאופי השונה של החוגים. החוגים היו פתוחים לקהל הרחב ובתוכו נמצאו הרבה חבר'ה לא מחויבים לצפרות... חלקם באו סתם ליהנות מטיול טוב וחלקם באו מטעמים חברתיים. באופן טבעי, הסינון שעברו ההולכים עם אהוד דברת (אלו שעמדו בדרישות המחמירות שלו והסכינו עם האופי שלו) גרם לכך שצפרי אהוד דברת היו רציניים ועקביים ממרבית הולכי החוגים. עם זאת אל לנו לשכוח שגם מהחוגים הפתוחים צמחו לא מעט אנשים רציניים וטובים, בעלי ידע גדול בצפרות - הדורם שיריחי שגדל בחוג הירושלמי הוא אולי הצפר הגדול מכולם (ובעולם), אבל יש רבים אחרים שעובדים כיום בגופי שמירת הטבע ובמוסדות האקדמיים שגדלו בחוגי השרשרת ובחוגי החברה להגנת הטבע. בסופו של דבר כל החוגים תרמו לצמיחת הצפרות ואהבת הטבע והארץ וגם היריבות הזו נשכחה מזמן (אני מקווה מאד שלא עוררתי בדבריי מחלוקת חדשה).

 

בכל אופן אז, בשנות השבעים והשמונים, הייתה נטייה בקרב אנשי החוגים לראות באהוד דברת וצפריו קבוצה אליטיסטית ולא חביבה. לשמחתי כולנו התבגרנו ומזה שנים רבות אהוד ופועלו זוכים להערכה גדולה בקרב כל צפרי ישראל (בעיקר בגלל סקר נדידת הדורסים בסתיו - סקר כפר קאסם).

 

אנקדוטות מתצפיות עם אהוד (או שיש להן קשר חזק לאהוד)

 

איפה הפרופסור שלך?

באחד מימי ספירת החורף של עופות המים, אי שם בשנות השמונים, הלכנו, אהוד, עוז חורין ואני לתצפית ביובים ומאגרים זניחים באזור חורשים, מצפון לכפר קאסם.

כהרגלנו בקודש התפצלנו לכיסוי השטח ואני לבדי נתקלתי בצייד מזוקן שהיה לבוש קצת מוזר - כאילו נחת כאן מהרי שוויץ או אוסטריה, עם מכנסיים תפוחים נעוצים במגפי עור וז'קט משובץ או משהו כזה שהלך על גדת בריכת הביוב לקראתי. הוא היה מצויד ברובה ציד כמובן.

כידוע, ביום הספירה, הציד אסור ולכן פניתי אליו ושאלתי אם הוא מודע לכך שהוא עובר על החוק. הטיפוס השיב בעברית במבטא צרפתי מודגש וצחק עלי - שזה בכלל לא מזיז לו. הוא התחיל לדבר על עופות ציד ואז הוא שאל במבטאו הצרפתי: "איפה החטורמן?" (כך במקור). היו שם חרטומיות אחדות, אבל לא היה אף "חטורמן" אחד לרפואה ואולי טוב שכך כי הצייד היה יורה בו. ואז שואל אותי שאלה נוספת במבטא כבד: "איפה הפרופסור שלך?" הסתובבתי לאחור וראיתי את אהוד במרחק מה מתקרב אלינו. גם אהוד "זכה" להחליף כמה מילים עם הצייד הזה ותוך זמן קצר נפרדנו מהצייד לשלום.

מאז לאהוד ולי הפך המפגש המוזר לבדיחה פרטית שהרבינו למחזר בהזדמנויות מתאימות: "איפה החטורמן? איפה הפרופסור שלך?" למרבית ילידי הארץ זה אולי לא ברור, אבל משמעות המילה "פרופסור" בצרפתית היא

"מורה". הצייד המוזר זיהה מיד שאהוד הוא המורה שלי וצדק.

 

האלבטרוס הראשון

 

סיפור האלבטרוס הביישן מאילת הוא סיפור מעט מורכב וצופן בחובו מספר סיפורים מעניינים. מי שגילה אותו היה צפר אנגלי קשיש בשם גורדון ריינר. אותו גורדון כבר היה בקשר עם אמיר בן דב ואהוד וגם ציפר איתם קודם לכן (גם לי יצא לפגוש אותו לפני התצפית באלבטרוס) ולכן כאשר ראה את האלבטרוס מיהר לדווח על כך לאמיר, ששירת אז בשדה התעופה הצבאי בבקעת הירח, מערבית לאילת (בשטח שהוחזר למצרים במסגרת הסכמי השלום זמן לא רב לאחר מכן).

אמיר וגורדון העבירו לאהוד את פרטי התצפית ותיאור הציפור בשיחת טלפון.

 

משמאל לימין - הדורם שיריחי, ירון בזר ועוז חורין

1983 - אילת

 

לאהוד לא היה מגדיר מתאים והוא הלך מיד לרכוש את מגדיר עופות הים הראשון שהגיע במקרה באותו זמן לארץ ונקרא בשם היומרני שהיה משותף אז לכל כך הרבה מגדירים אחרים - "מגדיר לעופות הים של בריטניה והעולם".

בעודו בחנות, עלעל במגדיר ומצא מיד את האיור שהציג בצורה ברורה, אם כי לא מודגשת כסימן זיהוי, את אחד הסימנים שהוזכרו גם בתיאור הטלפוני - כתם שחור קטן בין הגוף לבסיס הכנף. כך זוהה האלבטרוס הביישן הראשון והיחיד שנראה אי פעם בארצנו.

 

הצבא והאלבטרוס

 

כאמור, הצבא כבר הוכיח את תרומתו לצפרות בכך שסיפק לאמיר בן דב את הפלטפורמה הנוחה לגיחה מהירה לאילת וגם את קו הטלפון כדי לתאר את המציאה לאהוד. אבל הצבא לא פועל בצורה זהה בכל המקרים. באותו זמן הייתי עדיין חייל בסדיר. הייתי ג'ובניק בבסיס מרחב מרכז של הגדנ"ע - בסיס

שהיה משותף לחיל הים מזירת ים סוף (הפיקוד של יחידת חיל הים באילת וסיני) ולתזמורת הצבאית ושכן ליד מוזיאון הארץ ברמת אביב. מה כבר יש לחייל לעשות שם? ובכן, שמירות. וכמובן באותו יום ושבוע גורלי הייתי תורן ולא יכולתי לעזוב את הבסיס. כל תחנוניי למפקד אז לא הועילו ופספסתי את האלבטרוס

- פקשוש לחיים.

אבל חוץ ממני היו עוד חיילים - לא לפלפים כמוני - הדורם למשל. הוא היה חייל טרי ממני ובדיוק סיים את הטירונות ונשלח לקורס מ"כים של הצנחנים. כששמע על האלבטרוס לא היסס ויצא מהקורס ללא רשות וכיוון פעמיו דרומה.

 

האלבטרוס החם

 

הדורם הגיע לאילת והאלבטרוס כבר לא נראה בים. האלבטרוס הגיע בכוחות אחרונים לבריכות המלח הסמוכות לחוף הצפוני ושם נחת ולא קם עוד. הדורם שם פעמיו לבריכות המלח ושם פגש ברון פרומקין שנשא את האלבטרוס התשוש בידיו. למעשה רון רצה לעזור לאלבטרוס התשוש ולכן אסף אותו, אלא שכבר היו אלו רגעיו האחרונים של היצור המסכן וכשהדורם פגש את השניים האלבטרוס היה למעשה מת. אי אפשר לעשות איקס על ציפור מתה וכששאלתי את הדורם אם הצליח לראות את האלבטרוס הוא ענה שהאלבטרוס "היה עדיין חם" - זה היה

כואב מדי להודות בפספוס ההיסטורי - ביטוי שהפך מאז למטבע לשון בפי כל מי שצפה בציפור מעניינת אך מתה...

 

 

 

 

 

עובר אורח סקרן ושלושת הטלסקופים

 

בקיץ 1982 ירדנו פעמיים לאילת - במאי וביולי - כדי לראות את המינים המיוחדים שנודדים מאוחר או מגיעים לאילת מעומק ים סוף (חמסנים זנבתנים וכיו"ב, שחף כהה, שחפיות מיוחדות - שוניות, בנגליות, צהובות-מקור, רסן, כהה ופיתון ים סוף).

 

כאמור, צפינו בים מהחוף הצפוני באילת - אהוד, עוז ואני. עשינו אתנחתא קלה וישבנו במרחק מה מהטלסקופים שלנו. הטלסקופ של אהוד מונמך בחצובתו לתצפית בישיבה, של עוז ושלי על חצובות פתוחות לתצפית בעמידה.

עוז הוא צפר בגובה ממוצע ואני גבוה מהממוצע באותה תקופה, כך שהטלסקופ של עוז התאים לאדם ממוצע אבל היה מכוון לשום מקום. שלי היה גם גבוה ובנוסף העינית שלו הייתה עינית עלית (מסתכלים בה מלמעלה).

 

אנחנו רגילים להפרעות מהציבור - לא חסרים סקרנים שמבקשים להציץ אף הם בטלסקופ. בדרך כלל היו מבקשים מאיתנו, אבל הפעם עבר במקום עובר אורח שלא טרח לפנות אלינו כלל. ראשית ניגש לטלסקופ של עוז, כי זה היה בפוזיציה הכי נוחה עבורו, אבל כאמור הטלסקופ לא היה מכוון על משהו והברנש מיהר לעבור לטלסקופ של אהוד. הטלסקופ היה נמוך מדי וגם כאשר הוא התכופף לעברו היה רחוק מדי מן העינית, כך שלא הצליח לראות דבר.

בייאושו פנה לטלסקופ שלי וניתר מספר פעמים במקום כדי לנסות להגיע לעינית, אבל שוב לא הצליח לראות כלום והסתלק בבושת פנים מן המקום. אהוד, עוז ואני צפינו במחזה המשעשע בהנאה רבה.

 

הסלעית השחורה (אז חשבנו שהיא שחורה)

 

בסתיו 1982 אהוד עושה זאת שוב. אותה שנה (עונת 82/83) הייתה שנה מיוחדת באוסף של נדירים מיוחדים - כל אחד מיוחד ממשנהו והיו הרבה כאלה. תארו לכם שנה אחת בהם אתם מוסיפים לרשימת חייכם למעלה מעשרה מינים חדשים ונדירים ביותר. תצפית רדפה תצפית: שקנאי מסולסל שהגיע לאילת הוריד אותנו לשם וגרם לנו לראות ברווז קרח, קיכלי שחור גרון ו... כן, סלעית שחורה. שוב, בזמן שאנחנו כבר לא שם, אהוד מוצא סלעית שחורה. הפעם, בניגוד למקרה הדרורית, היא נשארה. ירדנו פעם נוספת באוטובוס חצות והלכנו ברגל לשדות הצפוניים בשעה 5 בבוקר. בין הבאים היו אלון בר, רמי מזרחי, עוז חורין, יואב גולן, אני ועוד... זמן רב יחסית לאחר מכן הצטרף אלינו הדורם. במדים ועם נשק - היישר מקורס מ"כים.

 

קורס מ"כים ומדוע אהוד ער בשעה כזו?

אז כמו שחשבתם, זו סיבה טובה לסיפור בפני עצמו. קודם כל, מה פתאום קורס מ"כים, הרי הדורם היה בקורס כזה באזור כרמיאל שנה קודם. ובכן - האלבטרוס גרם לסילוק הדורם מקורס המ"כים הראשון שהיה בו. הדורם ביקש וקיבל הזדמנות נוספת שנה מאוחר יותר וירד לקורס בירוחם.

אהוד חזר בערב מאילת והודיע לכל הצפרים על הסלעית שמצא. להדורם אי אפשר להודיע - הוא אי שם וכאמור, עדיין לא שמענו על טלפון נייד לכל חייל.

אבל הדורם זה מין מיוחד של צפר, עם חושים על חושיים. באותו לילה היה תורן בחמ"ל ומה יש לידו בחמ"ל? ניחשתם, טלפון. השעה כבר מאוחרת, מעט אחרי חצות, אבל הדורם לא איש שיירתע מפרט קטן שכזה והוא מחייג לאהוד בביתו.

לפי כל העדויות הטלפון צלצל זמן רב לפני שאהוד ענה בקול מנומנם. מאחר ואהוד ענה הדורם מיהר לשאול אותו: "מה אהוד, אתה לא ישן בשעה כזאת?" אהוד לא רצה לספר להדורם על המציאה, מחשש שזה יבצע נפקדות נוספת ומהתוצאות הלא נעימות שיהיו למעשה שכזה וניסה להרוויח זמן. הדורם הרגיש שאהוד מסתיר משהו והתחיל ללחוץ. אהוד נשבר וגילה.

אז איך הדורם הצליח להגיע תוך שעות בודדות לסלעית? הפעם סיפר למפקדו (העיר אותו משנתו) שצריף הטיבוע שלו באילת עלה באש ושהוא חייב לרדת מהר ולבדוק את המצב. המפקד הנוכחי היה ידידותי יותר, אולי גם היה מודע ליכולת של הדורם להיעלם בלי רשות, אבל אולי פשוט מיהר לחזור לישון ונתן לו אישור לרדת ליום לאילת מבלי לרדת לעומק העניין.

 

 

אז זהו, שאין סוף לסיפורים, אבל אני חייב לסיים. יום אחד, כשאצא לפנסיה, אם עדיין אזכור משהו, אולי אשב לכתוב עוד זיכרונות נעימים (אולי "זיכרונות צפר עברי"?).

 


 

 

 

 כמובן שה"איש" הוא אהוד. מחברת מחוג הצפרות (ירושלים) - 1980.

נועם קירשנבאום

 

 

 

 

דן


 

ב- 1982 כשהתחלתי להתעניין בציפורים אח שלי סיפר לי שיש איש אחד באזור תל אביב, אהוד דברת שמו, ששווה לצאת אתו לצפר כי אפשר ללמוד ממנו המון.

 

אינני זוכר כבר איך הגעתי אליו, כי גרתי אז בכלל בצפון ואהוד במרכז ויוצאים מוקדם בבוקר מהבית של אהוד... אבל הגעתי.

החוויה הראשונה של כל מי שצפה עם אהוד הייתה כמובן הרנו 6 הירוקה המפורסמת, אני לא זוכר עם כבר אז היה חורים ברצפה של האוטו אבל בהמשך היו גם היו.

זה היה אחד הסמלים או אולי אפשר להגיד הדגלים של אהוד. הרנו הירוקה עם החורים ברצפה.

 

ברגע זה הפכתי לחלק מקהילה שאהוד היה המנהיג שלה. שיחת טלפון יומית לבדוק מה קורה בארץ (כי לא היו אז ווטסאפים ואינטרנט) שיחות על תצפיות מעניינות בקיצור, במילים של היום היינו קוראים לזה מנטור. אבל זה היה הרבה יותר מזה, אהוד יצר קהילה של צפרות, שעד היום רבים מהם עדיין בתחום ומהווים נדבך חשוב בצפרות הישראלית.

אחר כך ב- 1983 הצטרפתי לסקר כפר קאסם ההצטרפות הזאת עלתה לי בעוד 12 סתווים של סקרים בהתחלה כמתנדב כמו כולם ואחר כך כמנהל גם עוד הרבה סקרים קדימה.

וגם כמובן היה ריטואל קבוע: נפגשים בשכ"ק (שדות כפר קאסם) ואז אהוד מכריז בוא דן אתה היום בזיתים עולים על הרנו הירוקה עושים הפסקה במכולת השאלום (עם הא) בכפר קאסם קונים פיתה עם פסטרמה ומלפפון חמוץ ועוד אחת למשך היום ונוסעים מזרחה.

את החוויות האלו לעולם לא אשכח והימים החוויות האלו השפיעו על חיי בצורה כל כך משמעותי ועל כך אני מודה לאהוד עד היום.


 

 

 

 
 
אהוד דברת העניק לשחף הכוזרי את שמו בעברית בגלל מרחב התפוצה של המין (שטחי קינון)
שם, פעם, נמצאה ממלכת הכוזרים
 
 
דודו

 

אהוד בגבורות

 

אהוד, הכרתי אותך בתחילת שנות ה- 80 בעמדת שכ"ק המיתולוגית שאליה הגעתי אחרי פרסום במקומון.

לא הייתי צפר ( ואני לא יודע עד כמה אני צפר עכשיו)  אלא רק אוהב טבע שרוצה להבין את נושא הנדידה לעומק.

כבר באותו בוקר התחברתי לצפרות דרכך אחרי ששמעתי את הסבריך ואיך בכלל התגלגל ענין סקר הנדידה באזור.

המשכתי לבוא בבקרים אחרי לילות עבודה ואתה לימדת אותי את סודות הנדידה וזיהוי הדורסים הנודדים בהרבה סבלנות וידע, די מהר שלחת אותי להתמקצע בעזרת צפרים מנוסים בעמדות אחרות.

 

בהמשך הזמן הבנתי שאתה למעשה מקדיש את חייך לציפורים ומאוד התרשמתי מדרך החיים הזו של המחויבות והרצינות הטוטלית שלך.

הצטרפתי אליך לא מעט פעמים לימי תצפיות, מהשפד"ן בסקרי השחפים שאתה ממשיך לנהל בימים אלו וזוכר את ה"הנה - cachinnas" הראשון שלי אתך... אז שחשבתי שאתה מקלל מישהו כשאמרת את שמו המדעי של השחף הכוזרי.

גם נסיעותינו בשבתות הראשונות של ינואר לספירת דורסים חורפים באזור הנגב המערבי זכורות לי היטב, ואת הדיה האדומה שגילית על ממטרה, אם אני זוכר נכון בשדות גבולות... זו הייתה הדיה האדומה הראשונה והיחידה שראיתי.

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי בזכותך להקה של מאות קטות על הקרקע ובמעופים שהקסימו אותי לחלוטין וגם את "כעסך האוהב" על חבר'ה שלא מקדישים מספיק זמן לצפרות ומתעסקים בדברים אחרים והרבה פחות חשובים כמו החיים, וכל זה לצד מסירותך ודאגתך (אהבתך?) לצפרים ובמיוחד לצעירים שהיו סביבך.

אתה יכול להיות גאה מאוד בדרכך בעולם הצפרות בישראל, למעשה העלית אותה בכמה דרגות לעומת הצפרות הישראלית שהייתה קודם זמנך.

אבל הדבר החשוב ביותר בעיני הוא דורות הצפרים הרציניים ביותר שחינכת ושימשת להם דוגמה אישית באישיותך הכובשת ובמחויבותך לצפרות ולציפורים.

 

אהוד, אני יודע שלא תאהב את מה שאגיד עכשיו אבל אגיד אותם בכל זאת: בעיני אתה אדם משכמו ומעלה ואני מעריץ אותך ואת פועלך.

אני ובעצם כולנו, מאחלים לך הרבה בריאות לאורך ימים.

 

 

 
 
עמדת אפק - ראש השנה 2017
 
יום הולדת שמח אהוד, כולנו מאחלים לך הרבה בריאות והרבה ציפורים
 

 

תודה רבה לכל הכותבים ובמיוחד לעוז חורין ואמיר בן דב על העזרה בהכנת הכתבה.

 

 
 
 
land marks