עטלפים זהובים, יונים ורודות ו...

 

מפלצת אחת רעבה...

 

נאום האב

"בני", אמרתי לסער בזמן שנסענו הביתה בסוף יום קיצי, "שני דברים יש לי לומר לך. הראשון: יום אחד כווול זה יהיה שלך" והצבעתי על הנוף שנשקף מחלונות המכונית. על כך נעניתי מיד ב- "פחחחחחח" לגלגני (הוא היה פעם פחות חצוף, הילד, אבל מאז שהוא מגדל זקן ופאות לחיים הוא מרשה לעצמו. הזהרתי אותו שבחזור עלולים לגייס אותו עם הזקן הזה לצבא הטורקי או לפחות לדאעש, אבל הוא התעלם). "והדבר השני הוא, שהטיול הזה לא הולך להיות פיקניק. זה לא טיול של מנוחה, אטרקציות ושאר שטויות. זו נסיעת עבודה! המפלצת רעבה, והעבודה שלנו תהיה להאכיל אותה". על כך זכיתי בפרצוף של קדוש מעונה. לא שהוא אי פעם האמין במפלצות, אבל את המפלצת הזאת הוא, הרי, מכיר מקרוב. בה הוא דווקא מאמין.

 

מרכז הסקרנות

תאריך היעד לחופשה השנתית שלנו נקבע על דרך השלילה - "כאן אי אפשר ושם המשפחה מגיעה, ופה הוא בצפון" וכו' וכו'. חוצמזה, אחרי חודש התרמילאות שלנו בהודו בשנה שעברה, היה ברור שהפעם נצטרך להיות צנועים - שבוע, או אולי טיפה יותר, זה מה יש. תאריך זה בלי ספק חשוב, אבל יש עוד כמה פרטים שוליים, שכדאי לארגן מראש, כמו למשל לבחור יעד, להזמין כרטיסים וכו'. עשרה ימים לפני שום דבר מזה לא נעשה. כלום. בערבים ניקרתי לי על גוגל מפס מחפש רעיון. "שבוע וקצת" לא מתאים לטעמי למדינות גדולות, יבשתיות. זה פרק זמן לאי. אי קטן יחסית. אנחנו מחבבים איים, סער ואני, בייחוד כאלה המתחילים באות "ק" (קפריסין, קורפו, קורסיקה). אז אולי קוס? קאסוס? הצרה היא שקצת מיצינו את מגוון הציפורים הים תיכוני, וזה הרי שיקול כבד. אי אפשר לנסוע למקום שאין בו ציפורים חדשות. הרחבתי את תחומי המפה, מחפש איים רחוקים יותר. הקנריים? כבר הייתי. האזוריים? פחות מדבר אלי (לא מטפח ליסט של ה"ווסטרן פלארקטיק").  מדגסקר? מעולה, אבל גדול מדי לשבוע. פתאום, קצת ימינה ממדגסקר, העין נתקלה במאוריציוס. נוירונים רדומים בקליפת המוח נעורו, ניערו את האבק מזיכרונות עמומים (משהו על הבז ההוא, הנדיר, ועל עטלפים ויונים וג'ראלד דארל ז"ל) ושיגרו אותם למרכז הסקרנות, אשר בתורו פקד על מרכזי המוטוריקה העדינה לשלוח את האצבע המורה לעשות זום אין.

 

מגלומניה

אחרי בחירת היעד הגיע תור עבודת המטה (ספה, בעצם). ראשית, צריך היה לקרוא טריפ ריפורטס כדי להבין מי נגד מי, אילו ציפורים יש ואיפה? די מהר התברר שהמינים האנדמיים מפוזרים על שלושת איי המסקָרן (Mascarene) הראשיים: מאוריציוס, רודריגז וראוניון. בנוסף, יש גם ציפורי ים נחשקות, שגם הן פזורות במקומות שונים, ואשר עבורן, כמובן, הכי טוב להפליג. החלום של שבוע רגוע על אי קטן התפוגג, ובמקומו התנפחה ונסקה תוכנית מגלומנית של דילוג על פני שלושה איים בשמונה ימים, עם טיסות פנים ולו"ז צפוף-צפוף. עכשיו צריך היה להזמין כרטיסי טיסה, טיסות פנים, חדרים, רכבים... פאזל חמשת אלפים, שצריך היה להרכיב ומהר! טו מייק א לונג סטורי שורט, ארבעה לילות במאוריציוס, שניים ברודריגז ואחד בראוניון, תשע טיסות, שתי הפלגות קצרות ושלוש מכוניות שכורות היוו את התשתית הלוגיסטית של הטיול.

 

 

 

מאוריציוס

מאוריציוס שוכן כתשע מאות קילומטר מזרחית למדגסקר והנו האי העיקרי ברפובליקה של מאוריציוס. זהו אי קטן למדי (כשישים וחמישה על ארבעים וחמישה קילומטר), אשר, ככל איי המסקרן, נוצר כתוצאה מהתפרצות געשית תת-ימית. הטופוגרפיה של מאוריציוס מגוונת, וכוללת מישורים נרחבים כמו גם פסגות משוננות, הנראות כשיני כריש. נחלים ונהרות משסעים את ההרים בדרכם אל הים או למאגרים נרחבים, המספקים מים למיליון ורבע תושבי האי.

למתבונן הממוצע מחלון המטוס, האי מאוריציוס נראה כגן עדן ירוק, אולם מאחורי המראה הפסטורלי מסתתר אסון אקולוגי קשה. אסון אשר נגרם על ידי צייד יתר, הרס בתי גידול והכנסת מינים פולשים (חולדת החוף, הנמייה האסייתית הקטנה, קופי מקאק הסרטנים, המיינה ההודית, מיני צומח רבים דוגמת שיטת הנילוס, שיח הלנטנה ועוד). פחות משני אחוז מהיערות הטבעיים של האי עדיין שורדים, בעוד שיתר שטחו מעובד אינטנסיבית (בעיקר קנה סוכר ומטעי פרי).

בארבע מאות שנות התיישבות האדם במאוריציוס נכחדו שם מעל עשרים מיני חולייתנים, מתוכם שלושה-עשר מיני עופות, אשר הידוע ביניהם הוא הדודו. גם המינים ששרדו מצויים כמעט כולם בסכנת הכחדה ועתידם לא מובטח. "משימתכם, שוּד יוּ צ'וּז טוּ אקספט, היא לראות אותם לפני שיהיה מאוחר", אמרה המפלצת, בלי שבאמת התכוונה לבקש את הסכמתנו.

 

Really?

נחתנו במאוריציוס באחת בצהריים, אחרי יותר משלושים שעות של טיסות והמתנות בשדות תעופה  (פרנקפורט, סיישל). בתכנון המקורי היה אמור להיות לנו חצי יום צפרות, אפס התכנון הזה התעלם מכמה עניינים זניחים כמו לוגיסטיקה (ההתארגנות בשדה, קבלת הרכב) וגיאוגרפיה (משך הנסיעה אל המלון והעובדה שמחשיך באי כבר בסביבות שש). לחדרנו הגענו רק בחמש, כשעה לפני החשיכה.

"יוצאים לתצפית", הודעתי לסער, אשר פניו אמרו  "really?!". מבחינתו אפשר היה לסיים את היום כבר עכשיו עם איזו פיצה ומנוחה בחדרנו המאובזר. "לא פיקניק - זוכר?" נסיעה קצרה אל חוף Le Morne בדרום מערב האי הניבה שלושה מהמינים האנדמיים הקלים יחסית: סנונית המסקָרן (Mascarene Martin), המזכירה סנונית סלעים, אולם שייכת לסוג האפריקאי Phedina, סיסית המסקָרן (Mascarene Swiftlet) הקלילה והאלגנטית ולבן-עין המסקָרן (Mascarene White-eye) הזעיר והאפרורי, שלושתם מינים  הקיימים גם על האי ראוניון. רחוק בים, מעבר לשונית, יכולנו לראות מבעד לטלסקופ (כן, בהוראת המפלצת נסחבנו אתו...) להקות גדולות של יסעורים, עולים ויורדים מעל הגלים כמו גלי סינוס, ועופות כהים ישרי-מעוף, אשר הנחתי שהם שחפיות Noddy. השמש שקעה והמפלצת קיללה את השונית, המרחיקה את הציפורים, ואת החושך המוקדם. בפרצוף חמוץ אישרה לנו סוף-סוף מנוחה וארוחת ערב.   

 

 

צוות אווירובטי: סיסית המסקָרן (Mascarene Swiftlet) עם חבר

 

צפרים קקמייקה

הפארק הלאומי Black River Gorge בדרום מערב האי ידוע כאתר עלייה לרגל של צפרים. הסיבה לכך פשוטה, עם קצת מזל אפשר לראות בו את כל המינים האנדמיים של מאוריציוס בבוקר אחד. מילת המפתח פה היא כמובן "מזל", והוא, כידוע, ממזר חמקמק. שעת ההשכמה חושבה ע"פ

הנוסחה המקובלת Twakeup = Tstart_birding - Tdrive - Tprep. התוצאה (05:30) הסתברה כמדויקת. המכונית הקטנה טיפסה לה באומץ את עשרות פיתולי העקלתון במעלה ההר, מקפידה לשמור על השמאל (האנגלים האלה ימ"ש). היה חשוך וגשם דקיק ירד לפרקים. סער הפגין כושר שינה וירטואוזי, אשר נמשך גם תוך כדי עמידה בחנייה הקטנה של הפארק (יש הטוענים שגם בדקות הראשונות של ההליכה).

 

 

משלים שעות שינה.

 

למרות שמדובר בפארק קטן למדי, רשת השבילים בו ענפה וההליכה בהם אורכת זמן רב. טוב, במיוחד אם אתה צפר. הציפור הראשונה שראינו, רק עשרות מטרים משער הכניסה, הייתה זכר מושלם של פודי מאוריציוס (Mauritius Fody) - ציפור שיר קטנה, השייכת למשפחת האורגיים, ואשר אנדמית למאוריציוס בלבד. כמקובל במשפחה זו, גם אצל הפודיז לזכר צבעים עזים (ראש וחזה אדומים מטמטמים, במקרה הזה) בעוד שהנקבות אפרוריות עד מאוד. פודי מאוריציוס מצוי בסכנת הכחדה עקב הרס בתי גידול וטריפת קינים על ידי חולדות. יש על האיים פודי אדום נוסף, ה- Madagascar Red Fody, שהנו מין פולש, ואשר, נפוץ מאוד בגינות ושאר אזורים מופרים.

 

 
 
פודי מאוציוס (Mauritius Fody) זכר
 

השביל בו בחרנו הוא השביל המעגלי של רכס ה- Machabee. משני צידי השביל משתרע יער ירוק עד, ופרט לחצייה של שני ערוצים עמוקים, ההליכה בו קלה. מבחינת הצומח, שני המינים שבלטו לעין, הגויאבה הסינית וה- Ravenala (קרוב משפחה של הבננה בעל צורת דקל) התבררו כמינים פולשים, כלומר גם היער הזה, אחד האחרונים ששרדו, כבר מופר. ממרומי הרכס אפשר היה לפרקים לראות את הקניון העמוק שנתן לפארק את שמו, ואת הים המסתער על השונית ומסמן אותה בפס לבן של קצף.

הלכנו בשביל. בשלב כלשהו סער דיווח שראה "שחף לבן" חולף מעלינו. מה? איפה? מתי? התקף לב! (אין על האי שחפים, רק פתונים לבני-זנב...). בינתיים, עד שנמצא עוד "שחף" כזה, חיפשנו את אחד האנדמיים הידועים של הפארק - דררת מאוריציוס (Echo parakeet). לא חלף זמן רב ואכן מצאנו אותן. בהתחלה שמענו קולות, אחר כך ראינו כמה עפות ולבסוף זכינו לתצפיות טובות על פרטים עומדים. כל החששות שהיו לי לגבי הזיהוי של המין לעומת הדררה המצויה (מין פולש נפוץ על האי) התבדו כבר בשנייה הראשונה. קריאותיהן העמוקות, המוזרות, היו שונות בתכלית והן נראו גדולות, כהות וקצרות-זנב בהשוואה למצויה. סימן זיהוי נוסף הוא המקור השחור כליל של הנקבות.


דררות מאוריציוס הן מין שחזר ממש מסף ההכחדה. בשנות השמונים נותרו בעולם עשרה פרטים בלבד, וגם כיום, אחרי מאמצי שימור והשבה רבים, הן עדיין אחד ממיני התוכיים הנדירים בעולם (רק כשלוש-מאות פרטים). תת-מין אחר של דררה זו נכחד מהאי ראוניון במאה ה-18. בעודנו צופים בהן עברו מעלינו גם דררות מצויות, משוויצות בגזרתן החטובה וזנבותיהן הארוכים. התעלמנו מהן, כפי שרק צפרים יכולים לעשות למינים פולשים ("שיחזרו להודו"). בניגוד אלינו, נראה היה שלדררות מאוריציוס לא היה יחס שלילי למינים פולשים, בייחוד אם המין הפולש הוא עץ גויאבה. במיומנות רבה הן רוקנו את הפרי הצהבהב מתוכנו והשליכו את הקליפה, עדיין בצורתה העגולה, למרגלות העצים. טעמתי בזהירות גויאבה אחת (לא ידעתי אם הן אכילות לבני אדם) וגיליתי שהיא טעימה עד מאוד. "בני", אמרתי לסער, "אם יקרה לי משהו".. "כן כן, אני יודע, כווול זה יהיה שלי" קטע אותי הפרחח, שבינתיים התעורר והיה עסוק בשאלות קיומיות חשובות יותר, כמו למשל "כמה עוד נשאר"?

 

 

דררת מאוריציוס (Echo Parakeet) והגויאבה הסינית

 

"איסוף המינים" התקדם בעצלתיים. התיישבנו לאכול משהו על גזע שוכב, כשלפתע שמענו קריאות מאנפפות רמות מן הסבך. התקדמות זהירה הובילה די מהר לשתי ציפורים כהות, כתומות-מקור ובעלות ציצית פנקיסטית משהו. קולותיהן, צבעיהן וצורתן הכללית הזכירו מאוד את הבולבול השחור של הודו, ואכן  בולבול מאוריציוס (Mauritius Bulbul) והבולבול השחור שייכים לאותה קבוצת מינים, אשר התפתחה, ככל הנראה, מאב משותף. בדמיוני יכולתי לראות קבוצה שלהם נסחפת מעל האוקיינוס במזג אוויר סוער, ומגיעה אל האי לראשונה. אבולוציה בפעולה. מצבו של בולבול מאוריציוס יציב בשנים האחרונות עם אוכלוסייה טבעית של כמה מאות זוגות.

 
 

בולבול מאוריציוס (Mauritius Bulbul)

 

הבוקר גווע כמו התקווה לראות את כל האנדמיים ביום אחד (בלב הרי תמיד ידעתי שזה משהו שקורה לאחרים), מספר המבקרים עלה ופעילות הציפורים דעכה. לנו עדיין חסרו ברשימה המינים החשובים באמת - בז מאוריציוס (Mauritius Kestrel) והיונה הוורודה (Pink Pigeon). כידוע, גם אצל צפרים, כמו אצל החזירים של אורוול, "כולם שווים, אבל יש שווים יותר". התחלנו לחזור, וכפי שתמיד קורה במצבים האלה, החזור נראה ארוך משמעותית מן ההלוך. בדרך הצלחנו לראות סוף-סוף את "השחפים הלבנים" של סער, שלושה פתונים לבני-זנב (White-tailed Tropicbird), אשר חגו להם מעל קניון תלול כמו עפיפונים לבנים ארוכי זנב. למרות שהם היו רחוקים, הקלקתי כמה תמונות, בונה על זה, שעם קרופ אגרסיבי אפשר יהיה לראות משהו. לא שאני דוגל בלהוציא לצפרים את העיניים, אבל אם מוכרחים...

 
 
פתון לבן-זנב (White-tailed Tropicbird)
 

עוד מין אחד שהצלחנו "לאסוף" בדרך חזור היא חטפית גן-העדן של המסקרן (Mascarene Paradise Flycatcher), וזו דווקא ציפור קשה למציאה על מאוריציוס. יש המפרידים את החטפית של מאוריציוס וזו של ראוניון למינים שונים (בית הלל). אנחנו מבית שמאי. בניגוד לקרובותיה באסיה ובאפריקה, החטפית של המסקָרן נעדרת אברות זנב גנדרניות. כנראה החיים על האיים הללו קשים מספיק גם בלי עקרון ההכבדה. רקורד שוט או שניים והן נעלמו יחד עם שלושה רבעים מהיום.

הגענו חזרה לאוטו בשלוש בצהריים, עייפים אך רצוצים. המפלצת לא הפסיקה לקטר על הבז, היונה, לבן-העין הזייתי (Mauritius Olive White-eye) והחנקוק (Mauritius Cuckoo-Shrike), אותו באופן מעצבן במיוחד הצלחנו לשמוע אך לא לראות. "צורה לכם", היא אמרה, "צפרים קקמייקה" ושאר כינויים לא מחמיאים. היא לא נחמדה כשהיא רעבה.   

 

 

Plan B

טוב, לא באמת היה פלאן בי, אבל בגדול, המשמעות של ההצלחה החלקית בלבד שלנו עד כה הייתה, שנצטרך להשקיע את שארית היום ואת יום המחר בהשלמות (במקום, נאמר, בהפלגה לחיפוש סערונים נחשקים ופתונים אדומי-זנב). בינתיים, אחרי הפסקת מנוחה ואוכל קצרה, יצאנו לניסיון נואש ומאוחר לחפש בז מאוריציוס ב- Vallée de Ferney במזרח האי.

עמק Ferney הוא אחוזה פרטית, החולשת על שטח נכבד, ואשר עוסקת במגוון תחומים הקשורים בחקלאות, תיירות ושמירת טבע. סביב האחוזה משתרעים שדות קנה סוכר נרחבים, ובמרכזה ישנה חצר עם מנוף ענקי, באמצעותו טוענים את קני הסוכר על המשאיות. מעבר לשדות, על מורדות ההרים, גידרו בעלי האחוזה שטח גדול מיוער למחצה, והוא משמש כשמורת צייד פרטית (של איילים) ובמקביל גם כשמורת טבע למינים מקומיים (הם לא רואים בכך סתירה). זהו אחד המקומות המומלצים לחפש בז מאוריציוס.

 

עטלף הפירות של מאוריציוס (Mauritian Flying Fox)

 

הגענו אל העמק בערב, אחרי שעת הסגירה, אבל ניסינו בכל זאת. נסענו בזהירות דרך שדות קנה סוכר בגובה קומת מגורים עד לגדר השמורה, ועמדנו שם מביטים בעדר האיילים ומקווים שאיזה בז יצוץ לו מתוך היער. את הבז לא ראינו, אבל זכינו במפגן מרשים של עטלפי הפירות של מאוריציוס (Mauritian Flying Fox) - עטלפים עם מוטת כנף של עקב כמעט, ובעלי ראש וחזה זהובים-כתמתמים. בהתחלה בטפטוף ואחר כך בעשרות, החלו היצורים המקסימים הללו לעופף מעל ההרים, חלקם נוחת בצמרות מעלינו. שם, תלויים במהופך ומכונסים בתוך הגלימה, סליחה, הכנפיים, הם נראו כדרקולים קטנים וחמודים. אף שהם נחשבים בסכנת הכחדה, ושמחקרים הראו כי הם ניזונים בעיקר על צומח מקומי, מגדלי הפירות במאוריציוס רואים בהם אויב מר, והרשויות מדללות את אוכלוסייתם. אותנו הם בעיקר הקסימו, ואפילו המפלצת התרככה לרגע והודתה שהם נחמדים, אבל מיד הזכירה ברטינה שהיא לא אוכלת כאלה.

 

Comme Ci Comme ça

 

"מחר קמים מאוחר" אמרתי לסער. "מתי? בתשע? תשע וחצי?", פקח עלי עיניים חשדניות. "אל תגזים! עד תשע תישן בארץ, לא פה. ההפלגה ל-  Île aux Aigrettes ("אי האנפות") יוצאת בתשע וחצי, אבל לא הזמנו מקומות מראש ואני גם לא יודע בדיוק איפה זה, אז נשתדל להיות שם כבר בשמונה וחצי". הצבתי את הנתונים בנוסחה (ראו למעלה) והמסקנה הייתה שאפשר לקום אפילו בשבע. שחיתות!

"אי האנפות" הוא אי אלמוגים קטן, השוכן לא רחוק משדה התעופה הבינלאומי, ליד החוף הדרום-מזרחי של מאוריציוס. מקור השם לא ברור, כי, פרט לאנפיות מנגרובים מזדמנות, אין עליו אנפות. מה שכן יש עליו זה פרויקט השבה של היונה הוורודה, לבן-העין הזייתי והפודי של מאוריציוס. ההפלגה אל האי אורכת רק כמה דקות, והסיורים עליו נמשכים כשעתיים. הכל מנוהל על ידי ה- Mauritius Wildlife Fund (MWF).

כעקרון, אני לא אוהב מקומות כאלה. הביקור בהם תמיד מרגיש יותר כקרקס מאשר תצפית לגיטימית, אבל במאוריציוס, אשר חלק גדול מהאנדמיים שלה הגיעו ממש לסף הכחדה, אי אפשר להיות בררנים מדי. מקור רוב הציפורים הנדירות באי הוא בפרויקטים של השבה לטבע, וכמעט כולן מטובעות. במשרד ה- MWF הציעו לנו לקחת מדריך פרטי (במחיר כפול) ועל ידי כך להימנע מהצורך לרוץ אחרי קבוצה קשקשנית בלי יכולת לצלם. "אם כבר קרקס אז עד הסוף" מלמלתי לעצמי וקיבלתי את ההצעה. הסיור על האי היה בסך הכל חביב. מדריכתנו, מוניקה, עשתה הכל כדי שנראה את מיני המטרה. זה לא היה קשה במיוחד. יש על האי מתקני האכלה לכל שלושת המינים, ועצי קיווי פורחים, המושכים אליהם את לבני העין. המצלמה הקליקה בקצב מהיר ורק התאורה הייתה כמו בשיר... Comme Ci Comme ça, רגע שמש רגע מעונן. למעשה ההישג הצילומי העיקרי של הסיור היה סלפי שלנו עם יונה וורודה שנחתה מאחורינו, על מעקה מרפסת התצפית.

 

 
היונה הוורודה (Pink Pigeon) - "כולם שווים אבל יש שווים יותר"
 
 

סלפי עם יונה ורודה - אולי ההישג הצילומי הגדול של הטיול

 
 

לבן-העין הזיתי (Mauritius Olive White-eye) הנדיר של מאוריציוס ניזון מצוף פרחי הקיווי

 

ריצפרות

מאי האנפות המשכנו ישירות לעמק Ferney. כן, שוב. במשרדי האחוזה הודיעו לנו שבדיוק פספסנו את האכלת הבזים, המתרחשת כל יום בשתים-עשרה בצהריים. כן, כל יום בצהריים הם משליכים כמה עכברים במקום קבוע בשמורה, והבזים מגיעים וחוטפים אותם מן האוויר. קרקס כבר אמרנו? "בשעה הזו תוכלו רק לעשות את הסיור הלא מודרך" אמרו והביעו פסימיות כללית לגבי הסיכוי שלנו למצוא את הבזים בעצמנו. אחר כך נלקחנו בטנדר מיטלטל אל תוך השמורה, קיבלנו הנחיות כלליות ללכת על השביל המעגלי, ושצריך להיות בחזרה למטה, בנקודת האיסוף, בשלוש לכל המאוחר, כלומר בעוד שעה וחצי...

 

התחלנו ללכת, עוברים ליד כלובי אקלום של יונים ורודות. סביב הכלובים שוטטו כמה יונים משוחררות, אחת מהן צעירה. מטרים משם ראינו נמייה אסיאתית קטנה. הנמיות הובאו למאוריציוס כדי להילחם בחולדות. עוד אחד מאותם רעיונות "גאוניים". שעה וחצי היא לא הרבה זמן בשטח גדול שכזה. רק ללכת את השביל לוקח שעה וחצי. אז רצנו אותו. לא רחוק מנקודת ההתחלה, סער מצא בז שעף ונחת על עץ רחוק על ההר. כל כך רחוק שאפילו עם הטלסקופ לא הצלחנו לראות אותו. יש רק דבר אחד יותר מבאס מלא לראות מין כזה והוא לראות אותו גרוע. המשכנו במרוץ ולא ראינו כלום. לרוץ ולחפש ציפורים לא ממש הולך ביחד. גורנישט! לא מצאנו בז והשעה כבר כמעט שלוש. נכשלנו! (את התצפית החטופה מקודם אי אפשר להחשיב על פי בית שמאי). בלית ברירה התחלנו לרדת לכיוון נקודת המפגש, ואז, בחמישה לשלוש ומאה מטר מהסוף (ומן ההתחלה) מצאנו סוף-סוף בז מאוריציוס!

הוא עף כמה עשרות מטרים מאיתנו ונחת בתוך עץ מנגו ענק. התקרבנו בזהירות עד שהיינו ממש מתחתיו. הוא לא ברח. אדיש לגמרי, הביט בנו בשעמום וסובב את הראש לכיוון השני. יכולנו לעבור מתחתיו גם עשר פעמים בלי להבחין. את חצי השעה הבאה העברנו בתצפית קרובה והרבה הרבה קליקים על החמוד הזה - לא גדול בהרבה מבז גמד, עם פספוס עדין יותר משל בז מצוי מלמעלה וניקוד אלגנטי מלמטה. יפיוף בקיצור. אז כעסו עלינו קצת שאיחרנו להסעה. העיקר שהמפלצת הייתה מרוצה.

 
 

בז מאוריציוס (Mauritius Kestrel) - ניצל מהכחדה ברגע האחרון

 

זלזול במשימה

הטיסה שלנו לאי רודריגז ביום המחרת יצאה רק באחת בצהריים. כאן עשינו טעות חמורה, כלומר קמנו מאוחר (מי פחות ומי יותר), אכלנו ארוחת בוקר רגועה על מרפסת החדר, התארגנו בעצלתיים ובאופן כללי מרחנו את הזמן - כל זאת במקום לרוץ ולהספיק עוד כמה שעות צפרות לפני הטיסה. היו, אמנם, נסיבות מקלות כלשהן (עייפות מצטברת וכו'), אבל שום דבר שיצדיק "זלזול מוחלט שכזה במשימה", כדברי המפלצת. "אתם עוד תשלמו על זה בהמשך" אמרה. אמרה וצדקה.

 

רודריגז

רודריגז הוא הקטן מבין שלושת איי המסקָרן המיושבים (אורכו רק כשישה-עשר ק"מ ורוחבו כתשעה). האי שייך לרפובליקה של מאוריציוס ושוכן 560 ק"מ מזרחית לאי הראשי. הטיסה ממאוריציוס לרודריגז אורכת כשעה וחצי ומבוצעת במטוסי מדחף (דומים לאלה שטסים לאילת). כמעט כל הטיסה עוברת מעל האוקיינוס הפתוח ורק לקראת נחיתה ניתן לראות מחלון המטוס את קו הקצף, המסמן את מיקום השונית, ואת לגונות הטורקיז בין השונית והאי. כעשרה איי אלמוגים מוריקים ולבני-חופים פזורים מדרום לרודריגז ומשלימים את התמונה האידילית.

 

 
 

מבט מחלון המטוס: האי רודריגז, לגונות הטורקיז, האי קוקוס המאורך והקצף המסמן את קו השונית.

 

רודריגז הוא מקום נינוח והרבה פחות תיירותי ממאוריציוס. ארבעים-אלף תושביו מתפרנסים מדייג, חקלאות זעירה (גידול בקר, עיזים, ירקות ופירות) וקצת תיירות. כפריו המנומנמים מציעים מעט. בחנויות האפלוליות אפשר למצוא (אם הן פתוחות) מצרכים כמו ביסקוויטים, חטיפים וקולה. לא הרבה מעבר. מסעדות ותחנות דלק הן מצרך נדיר, ונראה כי חיי הלילה היחידים על האי שייכים לעטלפים ( Rodrigues Flying Fox - מין דומה, אך נפרד מזה הקיים במאוריציוס). מעט היער האותנטי, שעדיין שורד על רודריגז, מצוי במקומות הגבוהים. שאר האי סובל מרעיית יתר והתפשטות עצי שיטה פולשים. שני המינים האנדמיים של האי, הפודי של רודריגז (Rodrigues Fody) וקנית רודריגז (Rodrigues Warbler), הגיעו בעבר לסף הכחדה אולם התאוששו. כיום הם שכיחים למדי על האי.

 

סקוטרמן וקיקסטאנד*

ג'ונסון, בעל המלון המשפחתי שלנו ברודריגז, בא לאסוף אותנו משדה התעופה. הרושם הראשוני שהותיר הקראולי הענק, בעל המראה המחוספס והקול הרם, לאו דווקא תאם את אופיו הידידותי וההגון. נסיעה של כמה דקות בטנדר שלו הביאה אותנו אל בית גדול בגוון צהבהב, בנוי בסגנון צרפתי, אשר ניצב בסמוך לחוף הדרום-מערבי של האי. סביב הבית, בגן הגדול, גדלו כמה דקלים, עצי פפאיה, בננה ופירות מקומיים לא מוכרים. מעבר להם, בערוגות לא-ממש-מסודרות, גידלה המשפחה ירקות לשימוש עצמי. אחרי שהראה לנו את חדרנו והקשיב לתוכניותינו ליומיים הקרובים, החל ג'ונסון לארגן עבורנו את כל הנחוץ: ההפלגה לאי קוקוס למחרת וקטנוע ת"ש ("כיוון שאחרת לא נספיק לראות הרבה מהאי"). היה משהו בדבריו. האיים האלה אמנם קטנים, אבל כשאתה מנסה להגיע בהם ממקום למקום אתה מגלה שהדרך אורכת הרבה מעבר לצפוי. מין פטנט שכזה של איים להגדיל את עצמם.  מצד שני - קטנוע??! רישיון אמנם יש, אבל הפעם האחרונה על דו-גלגלי ממונע הייתה בשנת... (תשכחו מזה, אין סיכוי שאכתוב פה. סורי). נסיעת ניסיון קלה על השביל הצר אל ומהבית ו.. "יאללה, שיהיה קטנוע".


את מעט שעות האור שעוד נותר ניצלנו כדי לנסוע על הקטנוע שלנו ל- Mt. Lubin במרכז האי. הכבישים הפתלתלים והעליות היוו אתגר מסוים לרכב המשעשע ולרוכביו המצחיקים לא פחות. סער ניסה למצוא את תנוחת הישיבה האופטימלית, ואגב כך, היה זז פתאום וגורם לנו להיטלטל בפראות, אבא שלו ניסה כמיטב יכולתו לקחת את סיבובי העקלתון בלי להגיע לאמצע הנתיב הנגדי, ואילו הקטנוע, הנאנק תחת משקלנו (עם ציוד הצילום), רק ניסה להגיע בשלום לסוף העליות. אפשר לומר שההצלחה של כולנו באותו אחר צהריים הייתה חלקית.

בחזית הצפרות, לעומת זאת, ההצלחה הייתה מלאה. עצירה בנקודה מיוערת אקראית הניבה, במהירות וללא מאמץ מיוחד, את שני המינים האנדמיים המבוקשים: הפודי והקנית של רודריגז. הפודי היא ללא ספק אחת הציפורים היותר פוטוגניות שפגשתי. המצלמה מאוד אהבה את מופעי הראווה של הזכרים צהובי הבטן וכתומי הפנים, אשר ניצבו מעלינו בכנפיים פרושות והרעישו עולמות.

הקניות, לעומת זאת,הצטיינו בעיקר במוזרותן. ארוכות זנב ומקור, הן נראו כשיחניות צהובות-בטן, אשר נמתחו במכשיר עינויים עד למידות מגוחכות. התנהגותן לא דמתה לזו של הקניות המוכרות, ונראה שהן מעדיפות להימצא גבוה בנוף העצים, משם סקרו אותנו לזמן קצר, בטרם אבדו עניין וחזרו לצוד חרקים.


אור היום החל להתמעט ועטלפי הפירות הגדולים של האי החלו לצאת ממחבואם ולעופף מעלינו, מעט קטנים וגמלוניים בהשוואה לקרוביהם ממאוריציוס. נסענו לאורך מפרצוני החוף הצפוני, המצופים ברצועת מנגרובים, וראה זה פלא - מצאנו מסעדה! מרפי, מנומס כהרגלו, המתין בסבלנות עד שנסיים את המנות שלנו ונעלה על הקטנוע, בטרם שילח בנו ציקלון קטן. רועדים ורטובים בקסדות חסרות המשקף, הצלחנו איכשהו להגיע חזרה למלוננו. אחר כך קוראים לזה "חוויות".       


(*) אם אתם מכירים את זה במקור - יתכן והגיע הזמן לבדיקת קולונוסקופיה, אם אתם מכירים רק מ"הדג-נחש" – יאללה בסדר, יש לכם עוד זמן, ואם לא מכירים בכלל - שאלו את דוד גוגל, דודה wiki או את הקוזין י. טיוב.

 

 
 
הפודי של רודריגז (Rodrigues Fody), משאירים את הילד רגע עם המצלמה וזה מה שהוא עושה.
 
 
קנית רודריגז (Rodrigues Warbler) "המוזרה"

 

אם יש גן עדן

הגשם המשיך לרדת במהלך הלילה והטיל בספק את הסיור שלנו לאי קוקוס (Île aux Cocos), אולם בבוקר העננים התפזרו מעט, וג'ונסון, אחרי שעשה טלפון או שניים, הודיע לנו שמפליגים. אחר כך, הקפיץ אותנו בטנדר לחוף סמוך, שם המתינו כבר הסירות וכמה אנשים.

האי קוקוס הוא אי אלמוגים צר ומאורך, השוכן כשלושה ק"מ מהחוף הדרום-מזרחי של רודריגז, כמה מאות מטרים מקו השונית. אורכו של האי הזעיר כקילומטר ורוחבו כמה עשרות מטרים. אפשר להקיף את חופיו הלבנים בהליכה רגועה של כחצי שעה. מעבר לרצועת החול הצרה, האי השטוח מכוסה בשיחים ועצים נמוכים, המאכלסים מושבת דגירה מעורבת גדולה של שחפיות. אין על האי עצי קוקוס, ככל שיכולנו לראות.

 

 
 
על האי קוקוס
 

ארבע סירות קטנות, שטוחות תחתית ובעלות סוככים צבעוניים, הפליגו יחדיו. כל אחת נשאה מספר מבקרים, משיט ומלווה מקומי. ההפלגה ארכה כשעה והתרחשה בשיא השפל, דבר שאילץ את המשיטים להפליג כברת דרך במקביל לחוף ולחצות את הלגונה בנתיב מדויק, שסומן על ידי שורת מקלות. כה רדודה הייתה הלגונה, שאפילו כך ניתן היה לשמוע מדי פעם את הסירה מתחככת בקרקעית, והדייגים, שניצבו קילומטר או שניים מהחוף, טבלו רק עד הברך. הסירות הורידו אותנו כמה מאות מטרים מחופי האי, משם הלכנו ברגל, טובלים במים עד הקרסול. כבר ממרחק ניתן היה לראות את שחפיות הפייה הלבנות (White Tern) מרחפות מעל העצים, ואת שני מיני השחפיות החומות, הגדולה והקטנה (Brown Noddy, Lesser Noddy) צדות בלגונה. תכנית היום כללה הליכה עד למבנה קטן, שניצב על האי, התארגנות ויציאה לסיור רגלי מודרך בזמן שהמלווים מכינים ארוחת צהריים. אנחנו ויתרנו על הסיור המודרך ותרנו את האי בעצמנו. מזג האוויר האיר לנו פנים, השמים התבהרו וצבעו את הלגונה בטורקיז מסנוור. שחפיות הפייה הלבנות, העדינות, עפו להן הלוך ושוב מהשונית אל האי, שם נחתו בזוגות על ענפי העצים, ממש כמו באלבומי הציפורים שקיבלתי בילדותי. במקורן הכחול ועיניהן השחורות, הגדולות, נראו יותר כיציר דמיונו של מאייר יפני מאשר ציפור אמיתית.

 

עדינות הרבה פחות, קולניות ולוחמניות - השחפיות החומות היו עסוקות בקינון פעיל. בכסותן הכהה וכיפתן הבהירה נראו כמו נגטיב של השחפיות "הרגילות". כאילו מי שעיצב אותן רצה לעשות "דווקא". פה ושם חלפו לידינו שחפיות כהות, נהנות משני העולמות - הכהה והבהיר, ותמיד ממהרות. היו גם מספר אנפיות מנגרובים, שני חופזים מנומרים וקבוצה של חרמשונים קטנים. ציפורי השיר היחידות על האי היו דרורי בית (סביב המבנה) והפודי האדום, הפולש ממדגסקר. את רשימת המינים הקצרה חתם פתון לבן-זנב אחד, שחלף מעלינו ביעף ונעלם.


ארוחת הצהריים, הסוריאליסטית משהו, הוגשה ליד המבנה כאשר שחפיות פיה מרחפות מטרים ספורים מן השולחנות. נחלקנו על פי הסירות. כל קבוצה והסירים שלה. הכנתי לסער צלחת עם שני התבשילים הבשריים בתוספת שאר ירקות. הוא אכל בתאבון את המנות, אשר התבררו בדיעבד כדג ותמנון (מאכלים אשר היו נדחים על הסף בימים כתיקונם). היה רעב הילד.

הזמן שנותר אחרי הארוחה הוקדש לסיור נוסף, שחייה ושנרקול. אחר כך, עלינו על הסירות והפלגנו חזרה אל רודריגז, מנצלים את הגאות כדי לשוט בנתיב ישיר יותר, ומותירים מאחור את הפלא הזה של לבן וטורקיז ושחפיות.

 

 
 
שחפיות חומות
 
 
שחפית פייה (White Tern)
 
 
 
 
שחפית כהה
 
התשלום

"אין מצב שתעזבו את מאוריציוס בלי לראות פתון אדום-זנב ובלי תצפית ים בכף Malheureux" אמרה המפלצת. "אתם חייבים לי!"

"אבל איך? מתי?" על פניו נראה היה שאין היתכנות. הטיסה בחזרה למאוריציוס תנחת בארבע אחר הצהריים, כלומר שארית היום הזה אבודה. הטיסה לראוניון יוצאת ביום המחרת בעשר בבוקר ואין לנו בכלל רכב ליום הזה. "אתה כבר תמצא איך" ענתה המפלצת. "נתח את הנתונים מחדש ותמצא איפה אתה טועה". כך החלה להתגלגל אחת התוכניות המטורפות ביותר אם לא "ה" של הטיול.

מיד עם הגעתנו חזרה למאוריציוס ניגשנו אל דלפקי השכרת הרכב ועברנו אחד-אחד עד שמצאנו את, מה שככל הנראה היה, הרכב הפנוי היחיד על האי - מכונית אדומה זעירה, חבוטה ומרוטה, שאיש, כנראה, לא רצה. "אנחנו ניקח אותה" אמרתי ללא היסוס, מקווה בלבי שלא תתפרק לנו בנסיעה האחת הזו לקצה הצפוני של האי. נסענו למלון, מתעלמים מהרעש המחריד שהשמיעו הבולמים בכל מהמורה. הצדדים של המאותתים והמגבים היו הפוכים, וסער צחק בכל פעם שאותתי עם הווישרים. אני קיללתי.

עכשיו נותר לפתור את עניין הזמנים. הצבתי בנוסחה וחישבתי לאחור: "אם צריך להיות בשדה בתשע, צריך לצאת בשבע וחצי מכף Malheureux. אור מספיק לתצפית יש בשש וחצי בערך, כלומר תהיה לנו שעה. כדי להגיע בשש וחצי לקצה הצפוני של האי צריך לצאת בחמש, וכדי לצאת בחמש צריך לקום בארבע וארבעים. זה הפתרון. מ.ש.ל". סער שמע את התכנית והביט בי בספקנות, אשר לא ברור אם כוונה לתכנית עצמה או לשפיותי. וטרן של הרבה השכמות ותכניות סיזיפיות, אפילו בשבילו זה היה שיא חדש. "אתה בטוח שזה שווה את זה?" שאל. "לא יודע, אבל זה מה שהמפלצת רוצה. תתכונן ליומיים מאוד עמוסים". הוא לא התווכח. ידע שאין טעם.

 

הדרך הלוך התנהלה כמתוכנן. הכבישים היו ריקים, אך החשיכה ועשרות הכיכרות שבדרך האטו את הנסיעה. ארבעים וכמה קילומטר בשעה ועשרים - זה כנראה הכי מהר שאפשר להתנייע במאוריציוס. הגענו לחוף שליד הכנסייה המפורסמת, אדומת הגג, בשש ועשרים. קבוצה של צלמי נוף הקדימה אותנו שם. לך תבין אנשים. התמקמנו על החוף והוצאנו את הטלסקופ. מעבר לשונית, במרחק שלושה קילומטר בערך, הזדקר האי המצוקי Gunner’s Quoin, המאכלס מושבת דגירה גדולה של פתונים אדומי-זנב. ישבנו לנו על החוף וצפינו בהם, כלומר בנקודות הלבנות הזעירות שעופפו מעל האי. הם היו לבנים לגמרי וגוצים משהו. ניסינו לראות את אברות הזנב האדומות הדקות, אך לשווא, המרחק פשוט היה גדול מדי.

פה ושם עופפו מעל האי גם פתונים לבני-זנב. את זנבם הרחב יותר והלבן דווקא אפשר היה לזהות. בים שמעבר לשונית עופפו להקות גדולות של יסעורים. הצלחנו לזהות רק יתדי-זנב. אם היו ביניהם סערונים אקזוטיים - הם היו רחוקים מדי לזיהוי. על המזח הסמוך החלו להאסף כמה דייגים. אילו היה לנו זמן היינו יכולים לשכור סירה לכמה שעות ולהתקרב אל הציפורים. אבל לא היה.

ברבע לשמונה (איחור של רבע שעה), התחלנו את הדרך חזרה לשדה התעופה. התנועה בשעה הזו כבר הייתה משמעותית, ומצאנו את עצמנו תקועים בפקקים. צריך היה גם לתדלק ולהחזיר את הרכב השכור, פרטים קטנים שנשמטו מתכנון הזמנים המקורי. הגענו לדלפק חצי שעה לפני ההמראה. הצ'ק אין כבר נסגר מזמן והעלייה למטוס החלה. איכשהו, בכל זאת, העלו אותנו, רגע לפני שסגרו את הדלתות. "היה שווה" אתם שואלים? למה לשאול שאלות מעצבנות?    

 
 
 

האי המצוקי Gunner’s Quoin ושני פתונים אדומי-זנב (Red-tailed Tropicbird) כפי שנצפו

ראוניון

במרחק כמאתיים קילומטר דרום-מערבית למאוריציוס, האי ראוניון הוא הגדול בין איי המסקָרן (מעט גדול ממאוריציוס). האי שייך לצרפת, ומתנהל כך, לרבות השפה, המטבע והנהיגה בצד הנכון של הכביש. ראוניון מפורסם בשני הרי הגעש שלו: Piton des Neiges שאיננו פעיל, מתנשא לגובה 3,070 מ' והגבוה ביותר באוקינוס ההודי ו- Piton de la Fournaise הפעיל מאוד, שמתנשא לגובה 2,631 מ' והתפרץ לאחרונה ב- 2017. בניגוד למאוריציוס, ולמרות שגם כאן חלק ניכר מהמינים האנדמיים נכחד מאז התיישבות האדם, הטבע של ראוניון שמור הרבה יותר, בייחוד באזורים הגבוהים.

מבחינת ציפורים, יש על האי ארבעה מינים אנדמיים מלאים של ציפורי שיר, דורס אחד אנדמי (הזרון של ראוניון) ועוד מספר אנדמיים אזוריים, אותם הוא חולק עם מאוריציוס. שני מינים של סערונים: ה Reunion Petrel הנדיר וה- Barau’s Petrel מקננים על האי. האחרון הוא המין המקנן בגובה הרב ביותר מבין היסעוראים - מעל  2,500 מ'. פרט לציפורים, ראוניון ידוע גם בפלורה העשירה שלו ובמגוון היצורים הימיים שלחופיו. לרוע המזל, זה הוא גם המקום בעל הסיכון הגבוה ביותר בעולם להתקפות כרישים, והרחצה ברבים מחופיו אסורה.

 
 

 

ראוניון מחלון המטוס

עשרים ותשע שעות - חלק א'

ה"קפיצה" שלנו לראוניון תוכננה מראש להיות קצרה ואינטנסיבית - רק  עשרים ותשע שעות. התכנית הייתה לעשות תצפית ים באחר-הצהריים של יום ההגעה ולנסות לראות את ארבעת ציפורי השיר האנדמיות ואת הזרון בבוקר שלאחריו. לצורך כך אספנו בשדה התעופה רכב (עם הגה ומאותתים בצד הנכון!) ויצאנו מיד לכיוון החוף הדרום מערבי, מקום שבו ה- Barau’s Petrels אמורים להתקרב לחוף בשעות הערב, ואף לחצות אותו בדרכם לקניהם, גבוה על הרי הגעש. בניגוד לכבישים של מאוריציוס, כביש החוף היה כביש מהיר של ממש והנסיעה עליו זרמה. כל כך זרמה, שקשה היה למצוא מקום לעצור ולצפות בעשרות הפתונים לבני-הזנב, אשר עופפו מעל כל קניון שהכביש חצה. המשכנו בנסיעה והגענו ל- L'Etang-Salé les Bains בסביבות שלוש אחה"צ. התלבטתי קלות אם להתמקם פה או כמה קילומטרים דרומית, בשפך הנהר סנט-לואיס. בסוף, בגלל איזה טריפ ריפורט אופטימי, התמקמנו פה. החלטות... בסוף תמיד משלמים עליהן.

 

קצת דרומית לישוב הייתה גישה לחוף סלעי וסחוף רוח. השונית הייתה קרובה ופרוצה, וגלי האוקיאנוס הכו בסלעי הבזלת בעוצמה רבה, מעיפים רסס לכל עבר. ישבנו לנו בתנאים הלא-ממש-נוחים הללו, ובהתחלה לא ראינו כלום. אט-אט החלו להופיע כמה ציפורים: ראשונים היו אלה יסעורים יתדי-זנב, אשר חלפו על פנינו דרומה בקבוצות קטנות. אחריהם, הופיעו היסעורים הטרופיים (Tropical Shearwater, הנחשבים תת-מין של Audubon’s Shearwater), בהתחלה בבודדים ואחר כך בעשרות ובמאות. ככל שנעשה מאוחר יותר כן עלו המספרים והמרחקים קטנו. אחרונות בתור היו השחפיות החומות (Brown Noddy), אשר מאות אחדות מהן חלפו לאורך החוף ממש לקראת חשיכה. הסערון היחיד שנצפה ישב לידי וקרא ספר.

אל מלוננו הגענו מאוחר, אחרי התברברויות לרוב (לא הייתה לנו מפה או גלישה סלולרית). כך הגיע לסיומו יום, שהחל ב 4:40 לפנות בוקר, ושכלל נסיעות מרובות, טיסה אחת ושתי תצפיות ים לא ממש מוצלחות על שני איים שונים. "תפסיקו לרחם על עצמכם" אמרה המפלצת בחוסר אמפתיה מוחלט. "גם מחר יום עמוס, והפעם אני רוצה תוצאות!"

 
 
חופי הבזלת של ראוניון
 

עשרים ותשע שעות - חלק ב'

בשש בבוקר כבר החזרנו את מפתח החדר ויצאנו לעבר La Roche Écrite, פסגה מיוערת מעל בירת האי סנט- דניס, צפונית להר הגעש הכבוי Piton des Neiges. הכביש הצר, המוביל לתחילת השביל, טיפס מעלה-מעלה בעשרות רבות של עקומות עקלתון. לא היו לנו לא אוכל ולא מים. יום האתמול לא הותיר זמן להצטיידות. למזלנו מצאנו בדרך חנות שהיא גם מאפייה. אין מה לומר, יודעים לאפות הצרפתים האלה.

השביל המוליך מן החנייה הקטנה, המסודרת, היה ברובו בעלייה (הקטע שהלכנו נע מבערך 1,500 עד 1,850מ' מעל פני הים) ועבר דרך יער סבוך יחסית, דבר אשר לא אפשר תצפית טובה על הנוף.

את האנדמי הראשון, הדוחל של ראוניון (Reunion Stonechat) ראינו כבר ליד החנייה, ופרטים רבים נוספים נראו גם בהמשך, לכל אורך השביל. בשטחים הפתוחים יותר התנהגותם הייתה "דוחלית" טיפוסית, אבל בעומק היער הם שוטטו בסבך כמו אדומי חזה. כמה מהם היו אדישים כל כך עד שניתן היה לצלם אותם בסלולארי. יש לי חיבה לדוחלים של איים, אולי בגלל שקל יחסית לראות עליהם את האבולוציה. הדוחל של ראוניון מקורב גנטית לדוחלים שחורי-הגרון האפריקאים ובייחוד לזה של מדגסקר.

 
 

הדוחל של ראוניון (Réunion stonechat) - זכר

 

כמו הדוחל, גם שני המינים האנדמיים הבאים היו קלים: לבן-העין הזיתי (Reunion Olive White-eye) והבולבול של ראוניון (Reunion Bulbul). לבן-העין הזיתי דומה מאוד לזה של מאוריציוס, דבר המעורר תהיות לגבי תקפות ההפרדה ביניהם. בניגוד לחברו ממאוריציוס, מצבו בראוניון טוב, והוא נפוץ למדי. גם הבולבול של ראוניון איננו נדיר. הוא נבדל מאחיו ממאוריציוס בעיקר בעיניו הלבנות. פרט לאנדמיים המלאים, ראינו ביער גם מינים המשותפים לראוניון ולמאוריציוס כגון הסיסית, חטפית גן-העדן ולבן העין האפור של המסקָרן. החטפית נפוצה כאן יותר מבמאוריציוס, ולבן-העין האפור שכיח על שני האיים, אם כי תת-המין על ראוניון בעל מראה שונה.

 

"הגביע הקדוש" של האנדמיים של ראוניון הוא החנקוק (Reunion Cuckoo Shrike). אוכלוסייתו מונה כ- 40 זוגות בלבד, כך שזו אחת הציפורים הנדירות בעולם. בדרך הלוך פגשנו קבוצה גדולה (ורעשנית) של מתנדבים בפרויקט החנקוק, אשר יצאה למבצע פיזור רעל נגד החולדות בפארק. לדבריהם, שש מהטריטוריות של מין נדיר זה נמצאו על השביל לפנינו. שתיים מתוכן הם גם הראו לנו, אולם החנקוק סרב לשתף פעולה. פעמיים שמענו אותו קורא, אבל לראות - יוק! בשתיים בצהריים התחלנו לחזור כדי לא לאחר את הטיסה. כל צפר יודע ש"החזור חשוב בדיוק כמו ההלוך", וש"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר" - כללים אשר נכתבו בדם (כלומר בפספוסים גרנדיוזיים של נדירים). כך היה גם הפעם. בחצי הדרך למטה שמענו שוב את הציפור החמקנית, הפעם קרוב מאוד לשביל. ציפור שיר גדולה יחסית ומגושמת נעה בענפים שמעלינו. הרמתי את המשקפת והספקתי לפקס על חנקוק זכר - בלי ספק אחת הציפורים האפורות והמשעממות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. עשר שניות, אולי פחות, והוא נעלם בסבך. סער, אשר לא הספיק לראות את החנקוק, שמח אפילו יותר ממני על המציאה, יודע שסוף-סוף אפשר לחזור לאוטו.

 

מימין: לבן-העין הזיתי של ראוניון (Réunion Olive White-eye)

משמאל: חטפית גן-העדן של המסקָרן (Mascarene Paradise Flycatcher) – שכיחה יותר על ראוניון

 

 

מימין: היער ההררי של ראוניון - עדיין שמור יחסית.

משמאל: הבולבול של ראוניון (Réunion Bulbul) בעל העין הלבנה

 

 

השיבה

החנקוק של ראוניון היה ה"טיק" האחרון של הטיול, אשר במהלכו זכינו לראות את כל המינים האנדמיים של מאוריציוס למעט החנקוק של מאוריציוס (Mauritius Cuckoo Shrike), את כל המינים האנדמיים של ראוניון למעט הזרון (Reunion Harrier), את כל המינים האנדמיים המשותפים לשני האיים, ואת שני האנדמיים של רודריגז. מבין עופות הים ראינו את כל הנפוצים, אבל לא את שלושה (או ארבעה) מיני הסערונים, המקננים באזור. "תצטרכו לחזור", פסקה המפלצת  בקרירות. אחר כך מלמלה משהו על זה ש"ילדים בשנה א' של חוג הצפרות היו מצליחים טוב יותר", ונעלמה.


מכאן התחיל רצף של התרוצצויות וטיסות. ההתרוצצויות נועדו על מנת לא לאחר את הטיסות, אשר זמני ההמתנה ביניהן היו מינימאליים. מראוניון טסנו חזרה למאוריציוס, ומשם, כעבור שעתיים, לאיסטנבול. עוד שעה וחצי בתוהו ובוהו של שדה התעופה הטורקי (לא גייסו את סער לצבא, למרות הזקן), וכבר היינו על המטוס לארץ. אפילו זמן לדיוטי לא היה. כל הטיסות היו טובות (למי שזוטות כמו נוחות ישיבה, אוכל ומערכת בידור מעניינות אותו), ומה שחשוב יותר - נחתנו בשלום. "אנו מודים לכם על שבחרתם לטוס עמנו" הודיע הקברניט במערכת הכריזה של המטוס, ואני הבטתי בשעון והרהרתי בכך, שאם אזדרז, אספיק עוד ללכת להעביר את האוטו טסט. בדרך לחניון לטווח ארוך הנייד צלצל. מערכת הכריזה הפנימית החלה לשדר אותות אזעקה: "היכון להתנגשות עם המציאות - Brace for impact, brace for impact ", מגע בעוד שלוש... שתיים... אחד... (התמונה נעלמת. רעש לבן.)

 

#המועצהלשלוםהילד   #הרווחה #אבאפגוםממש   #הואשובממציאשמות #האקדמיהללשוןהעברית #(B.A.(birders_anonymous

כתבות

land marks