דרך מרפסת

אלדד גולן 11/01/2019 00:00

כמעט לכל אחד יש זיכרונות ממרפסת.

אצל רבים מצורפת למרפסת מסוימת גם הא' הידיעה, מלשון המרפסת. זאת שאי אפשר לשכוח, שהייתה חלק מתקופת חיים, או שהתרחש בה איזה אירוע מסעיר שנחקק בזיכרון.

צפרים אינם יוצאים מהכלל בתחום הזה, רבים מאתנו נהנים מדי פעם מצפרות ביתית יותר, נוחה וקלה, ממרומי מרפסת הבית (לפחות אלה שיש להם מרפסות). כמובן שלא כל מרפסת קשורה לציפורים. אני יכול להעלות באוב מרפסת מאובקת ובה מטבחון ושירותים משותפים, במגורי החיילים בקיבוץ. ספות ישנות ומתפרקות, כדורגל בטלוויזיה מקרטעת, תנועה בלתי פוסקת של אנשים צעירים, מוזיקה רועשת והמון ארגזים ריקים של גולדסטאר.

אני אוהב במיוחד את המרפסות הסגורות, השקטות, האוטונומיות במקצת, שבהן גנן חובב הקים את מקדש העציצים והמטפסים שלו (לאמא שלי היו כמה).

 

 

 

בז מצוי

 

אבל אנחנו כאן בעסקי ציפורים. גם כאן אני יכול להיזכר בכיף בכמה מרפסות מהעבר. במרפסת האחורית שהייתה לנו במושב היוגב, שהייתה גן עדן לציפורים. בזים ונצים מצויים, שעיר מצוי על עץ האקליפטוס הגדול, להקת כרוונים צמודה, פשושים וירגזים, עורבים ועורבנים, ובקצה הנושק לשדות אפשר היה להיתקל גם בחוחיות, באנפיות בקר, בחיוויאי מזדמן, ובאחד החורפים גם בזרון שדות זכר מרהיב ביופיו.

התצפית הטובה ביותר שהייתה לי עד היום בחכלילית סלעים הייתה במרפסת ההיא, כאשר שני זכרים השתקעו בחצר למשך שבועיים באמצע החורף. הקרבה והתצפיות הרצופות גרמו לי להתעמק לראשונה בתתי המינים של הציפור היפה הזאת, וכמה שנים מאוחר יותר, במושב עין תמר, סגרתי מעגל ממרפסת אחרת וראיתי בפעם הראשונה (והאחרונה, בינתיים) זכר יפהפה מתת המין semirufa.

 

מהמרפסת במדרך עוז ראיתי (ושמעתי) מדי שנה את הכחלים שהיו מגיעים לקנן במחצבה הנטושה שבפאתי המושב. בדרך כלל שני זוגות, ובשנה האחרונה רק זוג אחד, שקינן בשכנות לזוג של כוס החרבות, בדיוק ארבעה מטרים מעליהם. חוץ מזה, לא מרפסת מוצלחת מדי, המון יונים, צפע אקראי, וימי נדידה סבירים אך דלילים בסתיו.

 

 

 

בולבול דקורטיבי

 

ולפני שאגיע למרפסת הפרטית שלי, המרפסת עם דגש מובהק על הא' הידיעה, אני נאלץ לחלוק כבוד גם למרפסת הנוכחית שלי בקיבוץ עין גדי. סתם, כדי לא להעליב אותה, שלא תתחיל לנחס. נכון, מרפסות לא נעלבות, אבל דווקא בענייני צפרות אני מפרגן לעצמי כמה אמונות טפלות, ועדיף לא לקחת סיכון.

המרפסת שלי, בקומה השנייה של בית דירות בלב הקיבוץ, גורמת לך לשכוח מיד שאתה נמצא בלב המדבר, באחד האזורים הצחיחים והחמים בארץ ובעולם. בתכלס, אני גר בתוך ג'ונגל. בלי להיכנס לויכוח הישן על נחיצות/כדאיות/מוסריות הגן הבוטני של עין גדי, האווירה הטרופית הקסומה והזרה הזאת היא באמת משהו מיוחד בנוף הישראלי, לפחות כשאתה חווה אותה מקרוב.

אני מתגורר שם קרוב לשנה, ותאמינו או לא, גם למרפסת הטריה הזאת יש רשימה משלה. לא רשימה אמיתית, מנייר, או קובץ מחשב, אבל בראש אני יודע בדיוק את כל המינים שראיתי שם עד היום. בדיוק 20 מינים, רובם ים תיכוניים ושגרתיים באופן תמוה, 18 בעין, 2 באוזן, ועוד כמה "במרחק יריקה", כלומר, לא הייתי פיזית במרפסת אלא ליד הבית, ושם נצפו כמה מהמינים היותר שווים לאזור: בז מדברי, חטפית לבנת-עורף, סבראש, חנקן נובי ונשר.

 

 

עבדכם...   צילום: מריזה בן אסולין-גולן

 

לא רע, אבל כל זה מחוויר, מתגמד, ונעמד בפינה מבויש, בהשוואה למרפסת הבלתי נשכחת בבית ספר שדה. מרפסת שאת סיפורה יש לספר מההתחלה. כלומר, בשנת 2016, כשהגשמתי חלום ועברתי לגור במדבר. הייתי צפר די נלהב כבר אז, הכרתי לא רע את המינים המקומיים, אבל חיי היום יום בסביבה המיוחדת הזאת הכניסו עוד אדרנלין לתוך התחביב הישן, והנוף המרהיב הביא לעוד שינוי קיצוני. הפכתי לצלם.

 

דווקא אני, זה שהסתפק תמיד במשקפת ובמגדיר, וטען בתוקף שהצילום מפריע לחוות את הרגע, התמכרתי לצילום. זה לא התחיל מהציפורים. אחרי כמה חודשים בהם עמדתי במרפסת וצילמתי זריחות, סערות ועננים עם הטלפון הנייד, ובמקביל התחלתי להכיר את אתרי הצפרות המוצלחים ולצפות באופן קבוע במיני ציפורים שלא מזמן רק חלמתי עליהם, נשברתי, וקניתי בסכום צנוע מצלמת אולימפוס משומשת מהצפר ניסים פרימו. מאז עברו לי בין הידיים עוד כמה מצלמות, ואני מקווה להמשיך ולהשתדרג בעתיד. ובינתיים אפשר להיזכר ברגעים החזקים ביותר שסיפקה לי המרפסת ההיא, במהלך הקשר האינטימי והיפה שנמשך כשנתיים.

 

 

 

אופק מעונן

 

לייפר אחד - צפיתי בהתלהקות עגורים ענקית מעל ים המלח, מחזה מרהיב כשלעצמו, אולי 7,000 עגורים מתעופפים ברעש מחריש אוזניים, ובסוף יוצאים דרומה בראשי חץ ארוכים. בערך כשאחרוני העגורים התחילו להתרחק, הגיע מצפון דורס גדול, במעוף איטי וכבד. חשבתי על עיט צפרדעים, אבל הצילום המחריד מהאולימפוס הקטנה הוכיח מעל כל ספק -עיטם לבן-זנב צעיר.

עיט גמדי ועקב מזרחי בגובה העיניים, בימי נדידת האביב, מפגן ראווה נהדר של שני המינים היפים האלה.

ההילייט הקבוע, ואחד האהובים עליי: עורבים קצרי-זנב. דואים, מפטרלים, משחקים, מציקים לשכנים, ופעם אחת אפילו תיעדתי אותם משחקים בכוס קפה חד פעמית במשך דקות ארוכות. חמישה עורבים וכוס, ואין סוף לאפשרויות.

 

 

 

עורב קצר-זנב משתעשע בכוס חד פעמית

 

סנוניות מדבר קיננו בבניין שלנו תמיד, ועופפו מסביב למרפסת על בסיס קבוע. אבל מקרה אחד זכור לי עד היום כששתי סנוניות נכנסו אל הדירה דרך דלת ההזזה שהייתה פתוחה. השתיים התעופפו במעגלים מסביב לנורה בסלון, כמו שני עשים ענקיים, והיה קשה מאד לחלץ אותן. לבסוף אחת נפלה מאחורי המקרר והשניה מאחורי הספה. שתיהן חולצו בשלום, וסיפקו לי הזדמנות חד פעמית להחזיק ביד את היצור הקליל והמתוק הזה.

 

 

 

סנונית מדבר

 

ערב אחד, ממש באור אחרון, ישבתי במרפסת, ופתאום, ממש מעליי מהמרפסת של דודי, מנהל השמורה, נשמעת שירה מלנכולית, בלתי מזוהה בעליל. מבט למעלה והפתעה - סלעית שחורת בטן בודדה, משמיעה קולות שלא היו דומים למה שהכרתי עד אותו יום. הקשבתי מהופנט, צילמתי תמונת תיעוד אומללה, והמשכתי להקשיב עד שהיא השתתקה…

 

דרורים נגד טריסטרמיות במאבק פרוע על תפוח שהשליכו מטיילים. עוד עגורים, הפעם בדרכם צפונה, אבל בגובה של מטר אחד מעל ים המלח. ראש חץ קטן, אולי 70 פרטים, בדפוס תנועה ייחודי וחד פעמי. שרקרקים גמדיים, חסידות בנדידה, מפגשים משעשעים בין סנוניות רפתות וסנוניות מדבר, בזים מצויים ומדבריים, עורבים חומי-עורף במופעי אקרובטיקה אווירית, ועוד כהנה וכהנה.

ובין חסרי הנוצות - תצפיות קבועות בשפני סלע ויעלים, תנים, ובעיקר חרקים ופרוקי רגליים. מגוון העשים המטורף גרם לי להתחיל לצלול במרץ לתוך עוד תחום ידע אזוטרי (מי שצוחק יחטוף). עכבישים, צבתנים, גמלי שלמה, נמלים, חיפושיות והשד יודע מה עוד.

ולמרות כל היופי והמגוון של עולם החי, אני סבור שהצד הכי חזק של המרפסת ההיא הוא הנוף. ים המלח פרוש מתחתיך, ירדן בצד השני, ואיתני הטבע דואגים לכל השאר. עננים וסערות, קשתות וזריחות, עם שילובים משתנים של צבעים שלא מפסיקים לחדש ולהפתיע, בעיקר בגוון המשתנה תדיר של הים עצמו.

 

 

 

זריחה מעל הרי אדום

 

אם להיות קצת פשטני, המרפסת הזאת גרמה לי להפוך לצלם (כנראה שיש לי איזה חוש לאסתטיקה…), שידרגה אותי כצפר, וסיפקה לי המון רגעים בלתי נשכחים שכל חובב טבע היה שמח לחוות.  המצלמה הראשונה (ואלה שירשו אותה) הפכה לכלי חשוב מאוד בתחום הצפרות, ואת חמשת או ששת הלייפרים המצולמים שלי (כאלה שזוהו בדיעבד ולא בשטח) אני חייב בעקיפין למרפסת הארוכה, הצרה והמאובקת, בקומתו השנייה של הבניין שדורות של מדריכים מכנים בשם "המפלצת". יהי זכרה ברוך.

 
land marks