אימפריות נופלות

נועם וייס 08/03/2019 00:00

אלו הם ימי השיא של עיטי הערבות באילת. הרוח חוזרת לנשוב לכיוון צפון ואלפי עיטים יציפו את שמי העיר, דוממים. רוב האנשים שם למטה כלל לא יבחינו בהם. אבל יש להם סיפור.

להיות עיט ערבות זה לא קל. אפילו מסוכן. עיט הערבות הוא דורס ענק ממדים והוא מבוקש מאוד על ידי אויביו המרים - הבזיארים. מין זה דוגר על הקרקע, במישורי העד החשופים של אסיה, מגן על עצמו בקושי מכלבי רועים מרחרחים ורעבים לטרף קל.

הוא נעמד על עמודי קווי המתח הארוכים ללא סוף ועליהם כל תנועה לא נכונה, יכולה להיגמר בהתחשמלות קטלנית. נתיבי הנדידה הארוכים של העיטים, מערבות אסיה אל מעונות החורף שבדרום אסיה ובאפריקה הדרומית, הם תוספת סיכון שמשאירה מעט מאוד מקום למזל. פעם לנדוד רחוק הייתה האסטרטגיה הכי טובה שלהם לשרוד: בתעופתם הקלה הם דאו למקומות שבאמת התאימו להם, לא משנה כמה רחוק הם היו. אבל זה היה בימים שהטבע, בכול תפארתו, שלט בעולם. אנחנו חיים בתקופה של שינויים - הרבה מדי שינויים. הדרכים אינן בטוחות עוד ובתי גידול לא מושלמים.

 

 

עיטי ערבות מעל הרי אילת - מרץ 2018     צילום: רעי סגלי

 

בספטמבר האחרון, מיטב החוקרים ושומרי הטבע של עיטי הערבות התאספו אל אלטאי שבסיביר. היה מרתק לגלות עולם מקביל של חוקרים ושומרי טבע דוברי רוסית, החיים בעולם מחקרי מקביל, אך חולקים איתנו את האהבה ורצון לעזור לעיטים. הרוסים יודעים לארח, גם כשמדובר בכנס של חוקרי ציפורים: מסיבות הלילה בסגנון רוסי, עם הרבה וודקה, אוכל טוב, ריקודים ופרופסורים מוערכים שמשתטים ביחד עם הסטודנטים שלהם. כל אלה התחלפו בחדשות הרעות שזרמו מאולם הכנס בשעות היום.

קזחסטאן, בא נמצאת האוכלוסייה המקננת הגדולה בעולם של העיטים, מאבדת 10% מהם בכול שנה. כך גם ברוסיה האירופית, מזרח סיביר ומונגוליה. אלטאי וסאיאן שבדרום סיביר שומרים על יציבות, אך איש לא יודע עד מתי.

מספרי העיטים החולפים בצווארי הבקבוק של הנדידה בסיביר בדרכם לדרום אסיה רושמים ירידה מתמדת. שם, בדרום אסיה, מאות ואולי אלפי עיטי ערבות נקטלים בכל שנה כשהם ניזונים בפגרי פרות קדושות שהודים רחמנים נתנו להן משככי כאבים - אולי כדי להקל על גסיסתן. זהו אותו הוולטרן ותחליפיו שקטלו בהודו ונפאל, את הנשרים (ראו בהמשך).

בתי הגידול הטבעיים, שסיפקו מזון בחורף לעיטים, מוחלפים אט אט במזבלות בהודו, בחצי האי ערב ואפילו במישורי אסיה. בנוסף לצרות האלו, עיט השמש - עוד "ענק" מהסוג Aquila (עיט אמיתי!), שתפוצתו חופפת לזו של עיט הערבות, רושם עליה בגודל האוכלוסייה. ה"אימפריאליסטים" החדשים (עיט שמש באנגלית - Eastern Imperial Eagle), מקננים על העצים המוגנים ונודדים לטווחים הרבה יותר קצרים. הם למדו "למצוא" (בעיקר לשדוד) מזון בחורף בשדות מעובדים וכעת הם מאיימים למוטט את האימפריה של עיטי הערבות.

 

 

מתכוננים לקראת עוד יום של נדידה. עיטי ערבות בהרי אילת.   צילום: Thomas Krumenacker

 

אצלנו באילת יש שביב של תקווה. מספר עיטי הערבות שאנחנו סופרים כאן בכול שנה, בסקר הדורסים הנודדים, יורד לאט - לאט יותר מקצב הירידה הכללית באוכלוסייה העולמית. משדרי GPS שהוצמדו לגבם של עיטים מרוסיה ומקזחסטן, הראו שפרטים מאותו אזור קינון נודדים למקומות שונים: חלק להודו ואחרים לאפריקה. נדידתו של המין הזה כנראה גמישה. נתיב הנדידה שלנו וכנראה שגם אתרי החריפה אפריקה, בטוחים לעיטים, אבל לא בטוח עד מתי.

 

הם דואים מעל אזורי הרעב, המגיפות והמלחמות הגרועים בעולם - העיטים שומרים על אופטימיות וממשיכים לנדוד. הם מחפשים מחוזות חדשים, דרכים נוספות להסתגל לשינויים שכפינו עליהם. ביולוגים יאמרו שעוד יש סיכוי - שהם ימצאו את הדרך להסתגל ולשרוד. אבל ההיסטוריונים כבר יודעים את האמת: האימפריה הזאת כבר נפלה.

 

בסכנת הכחדה

עיטי ערבות צדים בעיקר מכרסמים - סוסליקים בערבות אסיה וחולדים באפריקה. הם לא יתנגדו לארוחה חינם במזבלות של דרום אסיה וגם פגרים חביבים עליהם מאוד. גם בארץ רואים אותם מחשבים מסלול מחדש ויורדים לסעוד בתחנות האכלה המיועדות לנשרים.

 

במהלך שנות התשעים של המאה ה- 20, אוכלוסיית הנשרים בהודו קרסה. בין השנים 1993 - 2002, 99.7 אחוזים מאוכלוסיית הנשרים מהמין white-rumped Vulture נמחקו. רק שנבין בכמה נשרים מדובר, 10 שנים קודם לכן מין זה נחשב לעוף הדורס הגדול הנפוץ בעולם עם אוכלוסייה שמנתה כ- 80 מיליון פרטים!

להקה של נשרים כאלה הייתה "מנקה" פגר של שור ב- 20 דקות ובהודו, שם יש כ- 500 מיליון פרות קדושות, (ורק 4% מהן ישמשו בתעשיית המזון) פרה מתה בכל שניה, בערך. הסניטריים המוכשרים בהודו פעלו בשעות היום אבל בערים הגדולות הם פעלו גם בלילה, בחסות פנסי הרחוב.

הנשר לבן-השת (בתרגום חופשי) לא היה היחיד שהלך ונעלם בקצב מדאיג. שני מינים נוספים: Indian Vilture ו- Slender-billed Vulture רשמו ירידה של כ- 97% בגודל האוכלוסייה.

 

 

נשר לבן-שת - 99.7% מהאוכלוסייה של הנשר המיוחד הזה נמחקה בתוך פחות מעשר שנים.   צילום: Noor Hussain  פקיסטן

 

בשנת 2003 נמצא הגורם לאסונם של הנשרים - תרופה אנטי דלקתית שנקראת דיקלופנק ומשמשת את השירותים הווטריטנריים למגוון גדול של תסמינים. התרופה, שניתנת לבני הבקר החיים, ונותרת בגופם גם לאחר שהם מתים, רעילה לנשרים היא פוגעת במערכת העצבים שלהם ובכליות.

היעלמות הנשרים פתחה דלת עבור אוכלי פגרים אחרים, כמו כלבי רחוב. ההבדל בין נשר לכלב הוא שמערכת העיכול של הנשר מהווה תחנה אחרונה עבור הפתוגנים (גורמי המחלות) המצויים בפגרים. זה לא המצב אצל כלבים וחולדות, ש"מארחים" בגופם גורמי מחלה מחלה ואז מפרישים אותם לדרכם. על מי מדובר? חיידקי אנטרקס ודבר, נגיפי כלבת ואחרים.

 

 

נשרים הודיים ב- Ramanagra Rocks שבמדינת קרנטקה.   צילום: Dipayan Chakraborty

 

בהודו חיים כ- 18 מיליון כלבי רחוב, בכל שנה מתים בהודו 30,000 בני אדם מכלבת (יותר ממחצית שיעור התמותה העולמי מכלבת) ובכל שנה כחצי מיליון בני אדם בהודו מקבלים טיפול בכלבת - טיפול שעלותו 21$ (שיעור ההכנסה היומית הממוצעת בהודו = 1.70$).

מחקר שפורסם בשנת 2007 מצא שהטיפול במחלת הכלבת עולה לממשלת הודו 10 מיליון דולרים, בכל שנה. בנוסף, צריך "לטפל" באוכלוסיית הנשאים: חיסונים וטיהור בעלי חיים עולים גם הם כסף רב ובשורה התחתונה - היעלמות הנשרים של הודו עולה למדינה 24 מיליארד דולר, בכל שנה.

בשנת 2006 נאסר השימוש בדיקלופנק, על נגזרותיו השונות, בהודו. עוד באותה שנה גם ממשלות נפאל ופקיסטן הצטרפו לאיסור.

בינתיים נמצאה תרופה חלופית - מלוקסיקאם - הפועלת באותה יעילות על הפרות ואינה מסוכנת כלל לנשרים.

שלושת מיני הנשרים מוגדרים כיום בסכנת הכחדה חמורה (Critically - CR).

אוכלוסיית הנשר לבן-השת נאמדת בכ- 2,500 - 10,000 פרטים, אוכלוסיית הנשר ההודי מונה כ- 30,000 פרטים ואוכלוסיית הנשר עדין-המקור, מונה בין 1,000 ל- 2,500 פרטים בלבד.

עיטי הערבות גם הם מצויים בסכנת הכחדה (Endangered - EN) וגודל האוכלוסייה מוערך בפחות מ- 37,000 זוגות.

 

 

עיט ערבות צעיר בנדידת האביב.   צילום: נועם וייס

 


 

מקורות:

 

BirdLife International (2019) IUCN Red List for birds. Downloaded from http://www.birdlife.org on 08/03/2019.

land marks