וי-מאדאם

אלדד גולן 11/03/2019 00:00

צפרים מקצועיים יגידו שהשתגענו לגמרי. לנסוע לחו"ל בלי מגדיר, בלי תכנית צפרות מפורטת, ואפילו בלי מיני מטרה, רחמנא ליצלן? תיירים מקצועיים, כמו אבא שלי למשל, יגידו שהשתגענו לגמרי. לנסוע לחו"ל בלי לקרוא כמה ספרים על היעד, בלי לבקר במוזיאון אמנות אחד, והנורא מכל, לטוס בלי תכנית מדוקדקת לכל יום ולכל שעה, כדי להספיק כמה שיותר?

ואילו אני, ברגע של רצינות, בוחר בשפיות. מגיע לעיר חדשה, ורוצה לחוות קצת מכל דבר, להספיק לנוח קצת מהשגרה השוחקת, לטעום מהאוכל המקומי, וחשוב מכל – להשאיר זמן ומרחב להחלטות ספונטניות. איך תדע מה באמת יעשה לך את זה בעיר שטרם ביקרת בה? למזלי, קרן חושבת בדיוק כמוני, וכך טסנו לנו להולנד לחמישה ימים (כמעט) עם מזוודה אחת, משקפת ומצלמה (כי בכל זאת) ומעט מאד תכניות. זה לא היה מסע צפרות, אבל כצפוי הייתה בו לא מעט צפרות, היו ציפורים, והיה כיף גדול.

 

 

 

התרשמות ראשונית/ברחובות אמסטרדם

אמסטרדם קיבלה את פנינו במזג אוויר טיפוסי, קר ואפרורי. ארבעה מינים שולטים בשמי העיר ללא מצרין, לפחות ממבט ראשון, והלייפר הראשון ביניהם, קל, המוני וקצת גס רוח. מרגע הירידה מהרכבת אפשר היה לראות למעלה שחפים גדולים. לא זיהיתי אותם על המקום, אבל המשקפת נשלפה בהמתנה לחשמלית, והרגליים הורודות הסגירו את השחף הכספי לשעבר, שמכונה היום שחף אטלנטי, ויכול היה להיקרא מהתחלה שחף ורוד-רגל ולחסוך לרוב צפרי ישראל מעט מעוגמת הנפש הנוראה הכרוכה בזיהוי שחפים. בכל מקרה, איקס ראשון. הקאק הוא העורב העירוני הבולט ביותר - המספרים והרעש גרמו לנו להמציא את המונח "קאקפוניה" - ולצדו מספרים קטנים של העורב האירופי.

עקב חורף נסק מעלינו לרגע קצר, ושני אווזים לא מזוהים חלפו דרומה, אני חושד עד עכשיו בברנטה לבנת לחי אבל לא מתחייב על הזיהוי. את הרביעייה הפותחת משלים שחף האגמים בנוכחות המונית, כשרוב הפרטים כבר מתחילים להראות סימנים של לבוש קיץ. גיחה קצרה למרכז העיר, אחרי התארגנות ומנוחה קצרה במלון, הביאה עמה עוד הפתעה, לא נעימה במיוחד: דררות! מסתבר שלא קר להן שם, חורי קינון של נקרים יש בשפע, והן מקננות באמסטרדם במספרים גבוהים. מין נוסף שאי אפשר לפספס - העקעק הזנבתן, רואים ושומעים אותם כמעט כל היום, אבל משום מה קשה להתקרב לטווח צילום סביר.

 

 

שחף אטלנטי

 

אל הים הצפוני/קובץ טקסל

אחרי יום עירוני למהדרין, וביקור במיקרופיה (מוזיאון המיקרובים, ויסלחו לנו ואן-גוך ורמברנדט), קמנו מוקדם בבוקר השלישי, ויצאנו צפונה אל האי טקסל. האפרוריות רק התעצמה, והיה משהו מתאים ומדויק בתפאורה הזאת. ההגעה אל חופי ים וודל, שהוא למעשה החלק ההולנדי המוגן של הים הצפוני, כשהאופק והים מתחברים להם יחד בחלביות עגמומית ומעט סוריאליסטית, הייתה הולמת וראויה, וחשבתי לרגע ששמי תכלת עליזים היו יכולים לקלקל קצת את החוויה.

המעבורת העצומה שמחברת את האי עם היבשת לוותה במשמר כבוד של שחפים, שיודעים מצוין מאיפה משתין המקרל. אבל למרבה האכזבה, חוץ משני המינים שהוזכרו קודם, וכמה קאקים חצופים, לא נראו מינים אחרים, מעניינים יותר. קורמורן גדול יחיד שחה במפרץ האפור, ארבעה נוספים התעופפו בחזית המעבורת ונעלמו במערב, וכבר הסתיימה ההפלגה והגענו אל טקסל. האטרקציה העיקרית הייתה אמורה להיות הפלגה לצפייה בכלבי הים שחיים בחופיו המזרחיים של האי, אבל בגלל מחסור בתיירים אף אחד מבעלי הסירות במעגן הדיג הקטן לא הפליג באותו יום. בלענו את האכזבה יחד עם כוס תה חם, התנחמנו בארוחת דגים נהדרת במזללה המקומית, והמשכנו אל שמורת הטבע במערב האי, ואל המקלט ליונקים ימיים ועופות "אקומארה" השוכן בליבה.

 

 

חופיות לבנות                      שלצדף החוף

 

כבר בדרך אל החוף זיהינו נקבה יפה של זרון תכול, במעוף ציד גבוה בהרבה ממה שמוכר במחוזותינו, ונהנינו מצמחית הדיונות המשונה, שמפיגה מעט את הקדרות הכללית בגווני פסטל עדינים. מבט ראשון על קו החוף לא הבטיח רבות, רק כמה תיירים ושחפים אטלנטיים. התקרבנו אל לשון יבשה קטנה, והנה להקה של חופיות לבנות בשיחור מזון, ובעוד אני עובר עליהן ומחפש חופמאים אחרים, קרן אומרת פתאום: "הנה שלצדף". ואכן, השלצדף הראשון של שנינו. מין שהתפספס לי בכל הגיחות למעגן מיכאל, מתגלה לעיני בתפאורה שאין הולמת ממנה. אחרי כמה תמונות תיעוד הוא עף צפונה, ואנחנו המשכנו אחריו אל לשון היבשה הבאה. שם חברו אליו עוד שני פרטים, וזכינו לראות אותם מצדיקים את שמם ושולים צדפות קטנות בין הגלים והסלעים השחורים. תצפית נהדרת בשביל מין חדש. בינתיים, התגלתה בים צללית משונה, אווזית משהו. רחוקה מדי לצילום איכותי אך קרובה מספיק לזיהוי: אדרית שחורת-כיפה, אמנם נקבה, אבל מין חדש ומרגש.

 

 

אדרית שחורת-כיפה

 

בהמשך הסתפקנו בזכר מפוחלץ, במוזיאון הטבע המקומי המצוין של המקלט ליונקים ימיים. המקלט כולל תצוגה חיה מרתקת של דגים וחסרי חוליות מהים הצפוני, ומספק למבקרים מבט חדשני וייחודי אל תוך בית החולים והמקלט ליונקים ימיים, שרוב קירותיו החיצוניים עשויים מזכוכית. המתקן כולל ברכות חיצוניות ובהן כלבי ים שעומדים לשוב לטבע, לצד אחרים שנפגעו, נפצעו או התעוורו ואינם מסוגלים לשרוד בחוץ.

ה"שוס" הצפרי האחרון הגיע עוד לפני כן, ממש בשערי מרכז המבקרים - פסיון מצוי, זכר במופע כהה מהרגיל, שהסתתר בעשב הגבוה אבל לא התרגש כשהתקרבתי לצלם אותו.

 

 

פסיון מצוי

 

פארק הצפרות/טבע עירוני

למחרת קמנו עם יעד אחד מוגדר: לעצור בכיכר אחת שהייתה מכוסה בפרחים יפים, לא מזוהים. עצרנו שם, נהנינו, והחלטנו להמשיך ברגל ולראות מה ילד יום. אחרי כמה דקות  נתקלנו בכניסה לפארק עירוני גדול עם נחל או תעלה שחוצה אותו, שמענו ציוצי ציפורים ונכנסנו פנימה בלי היסוס. כאן הגיע הקטע שאני הכי אוהב בצפרות, כשהעניינים מתגלגלים מעצמם, ואתה שוכח את עצמך לגמרי מרוב ציפורים, כמו ילד בחנות ממתקים. קריאות מוכרות ממרומי אחד העצים חשפו גדרון, ששר בגובה שמעולם לא נתקלתי בו בארץ. ירגזים שרו בין הענפים הגבוהים, ואחרי כמה ירגזים מצויים הבחנו בשני ירגזים כחולים. איזו ציפור מתוקה ויפה!

 

 

ירגזי כחול

 

במים, בין הברכיות והסופיות, הופתענו למצוא מספרים יפים (או שמא מכוערים) של יאוריות. בהמשך ראינו גם אדומי חזה, קיכלי רונן אחד, שחרורים, גדרון נוסף, הפעם זכר בשירה טיפוסית על משוכת ענפים נמוכה. קרן, הצפרית המצטיינת של הטיול, זיהתה דורס גבוה בשמים. עקב קטן ובהיר, שגרם לי להכריז בפזיזות: עקב מכנסיים. הלייפר המרגש ליווה אותנו כל הטיול, עד שיואב פרלמן ראה את התמונה וצינן את ההתלהבות: עקב חורף במופע בהיר מאד, שכמעט לא רואים בישראל, בלבל אותי ברשעות בלתי נתפסת. כשהתחלנו לצאת מהפארק, נתקלנו בנקר חביב שזוהה בהמשך כנקבה של נקר עקוד (עוד איקס), ובכמה יוני ענק בין הצמרות. חסידה לבנה בודדת דאתה מעל הצמרות, ובסך הכל סיכמנו בוקר פורה ומקסים של טבע עירוני, כשהפעם השמים תכולים והשמש זורחת. תודה לך, אמסטרדם.

 

 

נקר עקוד

אגם הברבורים/הבונה הנעלם

יום אחרון בעיר, בערב טסים ארצה, ורצינו להספיק לראות עוד שמורת טבע אחת בחלק הפנימי של הולנד. בחרנו ב"ביסבוס", אזור ביצות ענק שמשמש כשדה קרב למאבק הנצחי של ההולנדים בים ובנהרות הגואים. מצד אחד, זאת לא הסביבה הטבעית שהייתה כאן לפני הופעת האדם, שמנתב היום את המים בעזרת רשת ענפה של סכרים ותעלות. מצד שני, מדובר במעין דלתא פנים-יבשתית בקנה מידה מטורף, ובעשורים האחרונים ההולנדים בהחלט נותנים לטבע להשתלט מחדש על שטחים נרחבים ממנה. בדרך דרומה, בואכה אוטרכט, מתחילים להתרגל לתמונה הקבועה. שדות ירוקים, לחים, תעלות קטנות בשוליהם, ואלפי אווזים אפורים רועים בהם. זה אולי הלייפר הפרוזאי ביותר שהיה לי, סתם לראות אותם מהמכונית, ולגחך על חבורת האווזים האפורים בספארי ברמת גן, שלא "נחשבים" ברשימה הישראלית שלי.

 

 

ברנטות קנדיות ואווז אפור

 

קצת לפני השמורה עצמה, אנחת רווחה גדולה, סוף סוף, שתי ברנטות קנדיות שהסתובבו ליד שלולית גדולה עם כמה אווזים אפורים ושתי יאוריות חצופות. ממה שקראנו בדרך, עולה כי שלכים ועיטמים לבני זנב חזרו לקנן באזור, ובונים שהושבו לטבע עושים שם חיל. ובכן, שלכים לא היו, ושתי האטרקציות העיקריות התגלו לנו רק ברמז. סכרים וגזעי עץ מכורסמים שראינו במהלך שיט בסירה, העידו בבירור שאכן יש בונים בסביבה, וקריאה אופיינית של עיטם הדהדה באוזניים ממש כשיצאנו מהמכונית, אבל תצפית אמיתית לא הייתה. ובכל זאת, היה מרתק, ויפה, והיו ציפורים בשפע. עוד עקבי חורף, אנפות אפורות, שני שחפים "שחורים" לא מזוהים (כנראה בלטי), מאות ברנטות קנדיות, עשרות טבלנים מצויצים, כמה צוללים מצויצים, טדורנות, בזים מצויים, זרונית סוף נאה, ומפגשים מטווח אפס עם ברבורים מצויים (קיוויתי לברבור שר, והתקווה נכזבה).

צטיות שרו בסבך ונתנו תחושה ביתית, כמה סנוניות (רפתות) ריחפו בשמים, והיה גם זמן להתרשם מבית הגידול הייחודי, ומהגידול החקלאי המשונה שעדיין תופס שם שטחים נרחבים - חלקות של עצי ערבה, שענפיהם הדקים נגזמים כל שנה ומשמשים לשלל מטרות, כשהעצים עצמם מסייעים גם לייצב את הקרקע באזורים נמוכים. שימוש מסורתי, נכון ומעניין בשפע המים המקומי. חזרנו לסחיפהול רצוצים אך מותשים, וגם מרוצים, ונתקלנו בעוד מופע מעניין של ציפור מוכרת: דרור מפויח. כן, דרורי הבית בשדה התעופה נראים כמעט שחורים לגמרי בגלל הפיח ואדי הדלק שבאוויר, ולא נראה שזה מטריד אותם במיוחד. תם ונשלם, ועכשיו, מי בכלל צריך את הולנד כשנדידת האביב בפתח!

 

 

עצי הערבה...

 

 
land marks