לכל הרוחות

ערד בן דוד 23/03/2019 00:00

זה מזכיר לי את הסיפור על "הפקאווי " - כך קוראים בני שבט הטונגה לציפור החביבה שנודדת בלילות חשוכים, בגובה נמוך - אז היא משמיעה קריאתה האופיינית…

 

 

רלית המים וסופית בעמק הצבאים - ירושלים - נוב' 2018   צילום: משה דהן.

 

תמיד רציתי לדעת: איך הם נודדים - כל אותם מיני עופות שלא נראים מי יודע מה אווירודינמים. קחו את הסיסים, למשל, או את השחפיות, השחפים והעופות הדורסים - הם נראים כמו מטוס, ועפים כמו מטוס. ומה עם הברודית הקטנה? המלכישליו או האגמית? הם לא נראים כמו מי שנולדו לחתוך את האוויר, להסתכל לעננים בלבן של העיניים.

ולמרות זאת במשפחת הרליתיים (הסיפור הזה הוא עליהם) יש כמה נודדים קשוחים: מתוך תשעת בני המשפחה שתפוצתם במערב הפליארקטי, שבעה נודדים.

רלית המים חוצה בנדידתה את הרי האלפים, שלושת מיני הברודיות הן נודדות ארוכות טווח שמבלות את החורף מדרום לסהרה ובדרום אסיה, האגמית המצויה חורפת בישראל - בעיקר, ויש גם כאלה שמרחיקות עד לרצועת הסאהל.

 

 

מלכישליו חלודי - חוצה ימים ומדבריות בלי בעיות.    צילום: עזרא חדד - סתיו 2014

 

אבל ההרפתקן מכולם, כך מתברר, הוא המלכישליו החלודי - במקרה שלו כל האוכלוסייה נודדת לאפריקה - מרחק שיכול להגיע ל- 10,000 ק"מ בקו ישר (למלכישלווים אין בעיה עם קווים ישרים) במקרה של פרטים שמקננים בדרום סיביר. מדענים מצ'כיה וגרמניה, שהצמידו משדרי לוויין לגבם של המלכישלווים גילו שהם מסוגלים להתקדם 1,600 ק"מ ב- 48 שעות, שהם חוצים את הים התיכון ואת הסהרה, או את ים סוף, בדרכם לתחנות הרענון בדרום סודן - ומשם הם ממשיכים דרומה, עד לפורט אליזבת.

סכנות רבות מלוות את המלכשליו, בחייו הלא ארוכים. חתולים, שועלים, ציידים וכלים חקלאיים חדישים - שקוצרים את שדות החציר שבהם הוא אוהב לקנן, מפיצים בבהלה את האפרוחים לכל עבר - "לטיפולם" המסור של עופות דורסים, עורבים ושות'.

 

 

ציד מלכישלווים בלבנון - תמונה שמכאיבה בלב.   מתוך דף הפייסבוק: STOP hunting crimes in Lebanon

 

בכל שנה, בחצי האי סיני, בין 0.5 לי 2.7 אחוזים מהאוכלוסייה האירופית מסתבכים ברשתות הערפל שהמצרים פורשים לכבוד השליו הנודד.

ויש גם את עניין הנדידה האקטיבית בשעות הלילה ובגובה נמוך. בכל עונת נדידה המלכישליו מככב בפייסבוק לאחר שנמצא לכוד/אבוד ולא פעם פצוע - במרפסת בניין מגורים (בעיקר בסתיו אבל גם באביב). רמת השרידות של מלכישליו חלודי בוגר שווה ל- 0.28 ופחות מכך אצל הצעירים. אולי זאת הסיבה שבגללה אנחנו רואים אותם פחות באביב: לא בגלל שהם ממהרים יותר לאתרי הקינון, או נעים בנתיב שונה אלא כיוון שיש מהם פחות.

 

 

הוראות צלייה של מלכישלווים... רחמנא לצלן

מתוך ויקיפדיה: Isabella Beeton 1836-1865 - Beeton, Isabella (1861) The Book of Household Management,

London: S. O. Beeton, p. 210

 

ולמרות הכל, כישורי הטיסה הלקויים של בני משפחת הרליתיים, ביחד עם כוח הרוח, הובילו אותם למקומות הנידחים ביותר, לאיים ללא נ"צ, ללא בני אדם - לגן עדן.

כול הציפורים הנודדות מנסות להימנע מסטייה מהמסלול - לשם כך הן משקיעות אנרגיה. והרליות? הן נפוצות לכל הרוחות, תרתי משמע. מזל שהן יכולות לנוח על המים, להסדיר נשימה, ואז להמשיך בדרכן. אל הלא נודע.

 

מעדיפים להימלט בריצה מאשר לעוף - בני משפחת הרליתיים.

בתמונה: סופית   צילום: גדי שמילה

 

ושם, על קרקע מוצקה, אף אחד לא זוכר להן את הנחיתות האווירית. כעת הנסיבות הן לטובתן - חיים על הקרקע, תפריט אומניבורי, אופי דיסקרטי ובשעת צרה - זוג רגליים שיודעות לרוץ מהר מאוד. המהירות הזאת היא שהעניקה לסופית הטסמנית את כינוי החיבה - Turbo Chook.

כך הסופית, המוכרת לכולנו, התבססה בסנט הלנה, באיים האזוריים, בסיישל, בהוואי ועוד. היא החתימה דרכון גם בטריסטן דה קונה ובאי גוף ושם היא ויתרה על יכולת התעופה שלה. לנצח.

לא כל בנות המשפחה הן אופורטוניסטית מוכשרות כמו הסופית. הפרופיריה האמריקנית והפורפיריה האפריקנית ידועות בנטייתן להיסחף הרחק מאזור תפוצתן - בין היתר לאיים באוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס ההודי ולמרות זאת הן לא התבססו שם. הסיבה לכך, כך החוקרים מאמינים, היא שהפורפיריה "ספציפית" (או מתמחה) יותר בהשוואה לרליות אחרות - היא מותאמות לחיים על צמחייה צפה, עיקר מזונה צמחי ונראה שהיא פחות גמישה למציאות חדשה.

 

נחזור לאובדן כושר התעופה.

מתוך 150 נציגים במשפחת הרליות (מי חי ומי נכחד), 56 מינים הם שוכני איים ומתוכם 31 מינים הם חסרי כושר תעופה, או בדרך לשם. אפשר להבין אותם: אם אין טורפים בשטח, או כוונה לחזור הביתה, וכדי למצוא מזון אפשר ללכת ולא לעוף אז למה להשקיע בשרירי תעופה שצורכים אנרגיה רבה ומסתם 20 - 25 אחוזים ממסת הגוף הכללית? "תהליך הקרקוע "כולל התקצרות הכנפיים, צמצום שרירי התעופה  פשרה בעניין טיב הנוצות, גדילה של שרירי הרגל וגם ממדי הגוף גדלים באופן כללי (במושגים שלנו - Couch potato).

 

מצב מעניין מצוי אצל האגמית הענקית מדרום אמריקה כשהבוגרים כבדים מדי מכדי לעוף ואילו הפרטים הצעירים מעופפים היטב. נראה שהפיזור של הפרטים באוכלוסייה מתרחש בזכות כושר התעופה של הרווקים הצעירים. ומרגע שהם יתחברו לזוגות הם נותרים נאמנים זה לזה ולנחלה.

והנה עוד סיפור מגניב על האגמית, הפעם האגמית המצויה המוכרת לנו בישראל. חוקרים מצאו שמשקל גופן של האגמיות שמגיעות לחרוף בחוף הים הכספי של אזרביג'אן הוא 680 גרם בממוצע. עד סוף נובמבר משקלן מגיע ל- 970 גרם עם חריגים שמשקלם מגיע לקילו ארבע מאות! מספרים שהאגמיות באגם Kizil Agach שמנות כל כך, עד ש-70% מהן לא יכולות לעוף ואז ילדי המקום נוהגים לרדוף אחריהן, עד למים. אבל כאשר מתקרב מועד העזיבה באביב, כל האגמיות חוזרות למשקל ממוצע של 750 גרם. הנתונים האלה מעניינים מאוד בעיני, האם גם בארץ הן מתנהגות כך? יצאנו לבדוק…

 

 

אגמית מצויה - חברתיות בחורף    צילום: גידי קרטס

 

על פי נתוני מרכז הטיבוע הישראלי, בין השנים 1986 - 2018 נלכדו וטובעו 517 אגמיות - אף אחת מהן לא חצתה את רף ה- 900 גרם, גם בשיא עונת החורף. קובי מרום - חוקר הציפורים מעמק בית שאן חתום על הפרט הכבד ביותר שתועד בישראל: זכר שמשקלו 878 גרם ודווקא בחודש מרץ. שלא כמו האגמיות שבאות לחרוף בים הכספי, האגמיות "שלנו" מתנהגות אחרת: משקלם הממוצע של הפרטים החורפים בישראל בחודש נובמבר הוא 467 גרם בלבד, ואז זה מתחיל לטפס, במתינות, עד לחודש מרץ - אז משקלן הממוצע הוא 690 גרם.

איך נסביר את ההבדלים בין האגמיות שחורפות בים הכספי לאלה החורפות בארץ?

 

 

אגמית מצויה - משקל ממוצע לאורך החורף.

נובמבר - N=9, דצמבר N=44, ינואר N=102, פברואר N=222, מרץ N=49

 

אולי זה קשור ליחס בין הזוויגים? אצל הרליתיים הזוויגים דומים, בדרך כלל - בלבוש ובמידות, אבל במקרה של האגמית, הזכרים גדולים וכבדים יותר. באיים הבריטים (שם האגמית היא מין יציב) הזכרים כבדים ב- 30% מהנקבות. האם ייתכן שאחוז הזכרים שחורפים בישראל נמוך? על פי הנתונים ממרכז הטיבוע, מתוך הפרטים שנקבע עבורם זוויג - היחס היה 1:2 לטובת הנקבות. יתכן, אם כן, שהזכרים מעדיפים לחרוף באזורים צפוניים יותר ולא להתרחק מדי מאזורי הקינון. כך, כשיגיע האביב והזמן לתפוס טריטוריות - הם יוכלו לפעול בזריזות.

אפשרות נוספת היא שחופי הים הכספי משמשים אוכלוסיות שתפוצתן צפונית יותר. על פי כלל ברגמן, ככל שהפרטים צפוניים יותר, הם גם צפויים להיות גדולים יותר.

 

 

ברודית קטנה - נקבה, צדה חרקי מים בפארק הצפרות אילת - 11.3.19   צילום: עודד פרז

 

מבין הרליתיים, האגמית היא המותאמת ביותר לחיים בסביבת מים, גזרת סירה לה, אונות שחיה (גם לסופית יש, אם כי מפותחות פחות) ובשעת הצורך היא צוללת בכישרון. לעתים קרובות היא נוהגת לסעוד בכרי עשב רעננים בסמוך לגוף המים, בקבוצות, ולא פעם בחברת עופות אחרים כמו ברווזים.

אצל הברודיות החביבות המצב הפוך - נדיר מאוד לראות ברודית ממין מסוים כשהיא אוכלת לצד ברודית אחרת בת מינה, לצד ברודית ממין אחר ובכלל לצד מישהו… גם אם זה נחליאלי, הברודית תגרש אותו! הרליות נוהגות להקפיץ את זנבן הקצרצר (שאינו תורם כלל לכושר התעופה שלהן) לעתים תכופות. סוככות הזנב התחתונות של רלית המים, הסופית  והפורפיריה הן בעלות דגם בולט - לבן או שחור לבן, וכשהן מקפיצות את הזנב זה נראה שהן מאותתות. פעם חשבו שהן מזהירות את חברותיהן מפני סכנה, היום מאמינים שהאותות מופנים אל מקור הסכנה עצמו: כך הציפור משדרת שהיא דרוכה כמו קפיץ ושכל ניסיון לטרוף אותה הוא חסר טעם.

 

פורפיריה כחולה - מקפיצה את זנבה, מאותתת באחוריה הלבנים...

צילום: עזרא חדד אוגוסט 2015 שפלת יהודה

 

על הנייר קשה להפתיע ברודית (למשל) - היא נעה בחסות הצמחייה הסבוכה, עוצרת מדי פעם, בוחנת את סביבתה, מאזינה, ואז ממשיכה לנוע. בזמן התנועה, ראשה של הברודית נע קדימה ואחורה כדרכן של תרנגולות (Bobbing) - הראש מתקדם ביחס לסביבה ואז, כאשר הגוף מדביק את הפער, הראש נותר סטטי וזה הזמן של מרכז הרשתית (Fovea) לייצר תמונה חדה של הסביבה. בשעת בהלה הברודית נטמעת במהירות ובשקט בסבך, גופה הפחוס מאפשר לה לתמרן בסביבה הצפופה בקלות. במקרה של התרחשות קרובה, הברודית תנתר לגובה של 20 - 30 סנטימטרים, רק כדי לוודא שלא מדובר בנחש, ואז היא תפצח בריצה. גם המלכישליו נוהג כך.

 

מקום חיותן של הברודיות ומינים נוספים ממשפחת הרליתיים, מחייב חוש שמיעה מפותח. נמצא, למשל, שבימים עם רוח חזקה, כאשר כל הצמחייה מרשרשת, הפעילות מצטמצמת מאוד. זאת הסיבה שבגללה בני המשפחה נוהגים לקרוא זה לזה השעות השקט - גם בלילה. למרות זאת הם אינם פעילים בלילה, להוציא לילות ירח - אז מינים שנוהגים לאכול בנוף הפתוח, כמו הסופית והאגמית, יכולים ליהנות מהתאורה. במקרה של הברודיות זה פחות רלוונטי.

 

 

למי קראתם גיגית מעופפת? ברודית גדולה - חוצה את הסהרה וחורפת במזרח ודרום אפריקה.

צילום: רוני לבנה - חוות נפחא 12.10.18 

 

לבני משפחת הרליתיים יש עוד הרבה סיפורים, לכולם יש מן המשותף ורבים מהם שונים זה מזה כל כך.

זה הזמן לצאת אל השטח, לפגוש ברודיות, מלכישליווים ורליות אחרות. ואם אתם נמצאים בחוץ בשעת לילה - אולי גם אתם תזכו לשמוע ציפור הפקאווי - Migranoctis afortunatus מעל ראשכם.

קריאת ה"פקאווי" בשעת הנדידה העניקה לו את שמו האונומטופאי: זה מתחיל בנביחה תלת הברתית: "Kawi-Kawi-Kai", ומסתיים בסלסול צרוד: "Where-the-Fakawiii"...

בהצלחה

 

תודה ליוסף כיאט - מנהל מרכז הטיבוע הישראלי

 

מקורות:


1. BirdLife International (2019) IUCN Red List for birds. Downloaded from http://www.birdlife.org on 23/03/2019.

 

2. Robinson, R.A. (2018) BirdFacts: profiles of birds occurring in Britain & Ireland (BTO Research Report 407). BTO, Thetford (http://www.bto.org/birdfacts, accessed on 2/May/2018)

 

3. Rails: A Guide to Rails, Crakes, Gallinules and Coots of the World. By Barry Taylor

 
 
land marks