ימי ראשית הקיץ

אלדד גולן 28/05/2019 00:00

סבב נוסף של תצפיות בעמק יזרעאל, במסגרת שיתוף הפעולה של החברה להגנת הטבע וחיל האוויר, הביא אותי למסקנה המבעיתה שאני מתבגר. (מזדקן? מי אמר את זה? אף אחד? ככה יותר טוב). במקום לשבת על קוצים כשעולים דיווחים על תצפיות שוות באילת או במקומות מרוחקים אחרים, ולקונן על מר גורלי, למדתי ליהנות מהשלווה, מהנוף וממזג האוויר, ובעיקר מהציפורים המקומיות. אם אפשר לגזול לרגע ביטוי מאריה דרעי: באביב הזה התחברתי מחדש לשקופים. לאותם עופות שאפשר בקלות לא לראות, או לא להתייחס אליהם, אלה שלעולם לא יופיעו בקבוצת הטלגרם הפופולארית "תצפיות בעלות עניין".

בינינו, מעבר לרשימות ולנדירים, לטוויצ'ים ולתמונות היפות, האם הצפרות אינה אמנות ההתבוננות וההקשבה? בית הספר האולטימטיבי לסבלנות ואורך רוח? בהמשך עוד נחזור אליהם, אל השקופים, אבל נתחיל עם סביבת העבודה, או "השכונה", כפי שקראתי לה ביני לביני.

 

השכונה השתנתה במהלך הסקר, שהתחיל במרץ והסתיים בסוף מאי. את הבוץ הדביק החליף אבק, הקור הצורב של הבוקר חלף, ושעות הצהריים כבר חמות ומעיקות. משטחי החיטה הירוקה הצהיבו, הזהיבו, ונקצרו, ובשדות השלף צומחים עכשיו פרגים אחרונים, שגרירים אדומים של אביב שמסרבים בתוקף להכיר בחילופי העונות, סבב נביטה תמוה שצובט קצת בלב.

 

 

נומה עמק, ארץ תפארת...    צילום: אלדד גולן

 

בשאר העמק סבב הגידולים נמשך, ודואג לשמור על צבעוניות מסוימת. חמניות, חומוס ותירס צומחים עכשיו, והרצועות הירוקות, יחד עם כתמי הכחול של המאגרים, הם חלק מהתחושה הכללית שאמנם כבר לא אביב, אבל עדיין לא קיץ.

כמובן שגם תנועת הציפורים השתנתה. הנחליאלים והדוחלים התעופפו צפונה, השלווים כבר לא מפטפטים בשדה, את הלהקות הגדולות ואת הדורסים הנודדים לא רואים יותר. השטח שייך לתושביו הקבועים ולמינים המקייצים: לעפרונים המצויצים ששירתם העליזה היא זיכרון ילדות נעים, לפרנקולין הזכר שקורא במרץ אי שם בצפון, ולחיוויאים המלכותיים ששולטים בשמי העמק.

ולמרות כל השינויים, תא השטח נשאר כשהיה: שלושה שדות, צמודים לכביש יקנעם-מגידו, מזרחית לקיבוץ משמר העמק, וביניהם שתי שדרות עצים: שדרות ברושים ארוכה מצפון, וארבעה אקליפטוסים מדרום, שאולי אינם שדרה אמיתית, אם להיכנס לדקדוקי עניות.

 
 
דאה שחורת-כתף - לא עושה חשבון לעורבים      צילום: אלדד גולן
 

האקליפטוסים הם כנראה הנדל"ן היוקרתי ביותר בשכונה, ועל העץ המערבי ביותר מתגוררים בעלי הבית האמיתיים. משפחה של דאות שחורות-כתף, ששולטת באזור ביד רמה. אני אוהב לראות את האגרסיביות המחושבת והמחוכמת של הדורסים היפהפיים האלה. כשדורס חולף נקלע לסביבה, מטס יירוט זריז מלווה אותו החוצה, בלי יותר מדי חוכמות. עם העורבים האפורים, שמקננים בקן ישן של הדאות על האקליפטוס המזרחי, יש קטטות בלתי פוסקות.

בניגוד לרוב הדורסים שמעדיפים להסתלק כשהעורבים מתחילים להציק להם, הדאות לא ממצמצות ולא נסוגות אף פעם. לעומת זאת, הבזים המצויים שמקננים בסביבה נתפסים כשכנים סבירים, וגם בזמן שהשדה הצמוד לביתן נקצר ועשרה זוגות של בזים אדומים הגיעו לצוד, הדאות לא נראו מוטרדות כלל (ואולי אף נהנו מהמחזה המרהיב, כמוני). שלושה פרחונים יצאו השנה מהקן, ונעים לצפות בהורים המסורים מעודדים אותם להעז ולהרחיק עוף, בכל פעם מעט יותר, בעזרת מנחות מזון.

 
 
בז מצוי - נקבה, צועקת, על מי?     צילום: אלדד גולן
 

ובקצה השני של אותה "שדרה", ממש במקום בו נהגתי לשבת בבקרים, זכיתי לעוד תצפית מתמשכת ומרתקת מאין כמוה. אחד העורבים הגיע לקן כדי להאכיל את הגוזלים, ולפתע שמעתי קולות שמזכירים מאד את התחינות שמשמיעים גוזלי הבזים המצויים. לקח לי קצת זמן להבין מה קורה, ובסוף איתרתי פרחון של קוקיה מצויצת, שבדיוק יצא לראשונה מהקן. יצא, לא פרח, רק טיפס באופן מגושם מסביב לקן, ונתקע ממש מתחתיו. את טיסת הבכורה שלו החמצתי, אבל קיבלתי עליה דיווח מנועה וולצר שהחליפה אותי באותו יום, והמשכתי במעקב. מדי בוקר, היה הפרחון המפונק יוצא לעמל יומו. כלומר, מעוף מגושם לעץ השכן (הרחק מהקן הצפוף, החם, השורץ טפילים), התמקמות על ענף נוח, והשמעת תחינות בלתי פוסקות ויעילות ביותר. רוב הזמן, הורה אחד טיפל בילד החורג, והשני דאג לשני העורבים הצעירים שנותרו בקן. אפשר לחשוב על זה במונחים אנושיים יותר, ולשמוח לאידם של העורבים: סוף סוף מישהו מערים על הבריונים האלה ומלמד אותם לקח. או לחילופין, להתפעל משיטת הטפילות המוצלחת הזאת, ולהתפעל עוד יותר מזוג ההורים המסורים שכמעט כורעים תחת העומס, אבל מצליחים לגדל את צאצאיהם הביולוגיים לצד הבן המושתל שהשאירה שם הקוקיה.

תיבת הקינון

צילום: אלדד גולן

 

תיבת הקינון שנועדה לתנשמות, בקצה חורשת הברושים, היא עוד פיסת נדל"ן מבוקשת, שרשומה בטאבו על שם הבזים המצויים. התנשמות מזמן לא השתמשו בה, העורבים מסתובבים סביבה אבל רק בשביל להרגיז, והיריבים העיקריים של הבזים הם זוג קאקים חצופים, שבדרך כלל לא רואים בסביבה הזאת. עזרה בלתי צפויה, או שמא אחוות דורסי יום מפתיעה, הגיעה מכיוון הדאות: אחד הבוגרים החליט שהקאקים נמאסו עליו, וצלל כמו טיל לתוך עץ הברוש, שבין ענפיו הסתתר אחד הפוחחים. הענפים רעדו מעוצמת הפגיעה, הקאק עצמו יצא ללא פגע, רק המום במקצת, ועם או בלי קשר, כמה ימים אחר כך הקאקים נעלמו. הברושים האלה מתפקדים כמו שלוחה של הישוב (קיבוץ משמר העמק) והחורש שצמוד לו, ומושכים אליהם מינים שאינם נוהגים לחיות בשדות פתוחים. עורבנים וירגזים מקננים שם, ומדי פעם אפשר לשמוע סבכי שחור-ראש מצקצק מהענפים הנמוכים.

 

מעבר לאקליפטוסים, נמצאת שכונת המצוקה המקומית. תעלה קטנה מובילה את מי הביוב לבריכת שיקוע קטנה, ומשם למאגר הקולחין המקומי. כאן גרים הפולשים, המנודים, בני הכלאיים והעבריינים הזוטרים. יוני בית שמגיעות לשתות, מיינות שנהנות מאוד ממקלחת ריחנית וצוננת בתעלה ועל הקוצים בשולי הדרך הדררות נהנות לזלול את מה שהיה פעם לחם חוקן של החוחיות (ראיתי חוחית בודדת בתקופה הזאת, ועצוב לי להודות ששמחתי והתרגשתי מאוד). ומעל כולם, הסיקסקים, הקולניים ביותר, התוקפניים ביותר, שמצליחים להתיש אפילו את העורבים. הם מתקוטטים עם כולם, ללא מורא וללא משוא פנים, ולא מתקפלים אפילו מול הדאות. אולי בגלל זה האפרוחים שלהם יכולים לשוטט ולצוד בתעלה, חופשי חופשי, בלי כל חשש.

גם הצמחים כאן רעים, מזיקים ומדכאים, למרות שחלקם מוסיפים צבע וחן לסביבה. הרדוף, ינבוט, חבלבל וסולנום, ומשטחים קטנים של כשות שחונקת כל צמח שנקרה בדרכה. אבל לא הכל מדכא כל כך. בצינור הבטון שמעביר את מי הביוב מתחת לדרך העפר, שני זוגות של סנונית מערות הקימו קינים צמודים, והנוכחות שלהן תמיד רצויה. ובקצה התעלה, מעבר לבריכת השיקוע (ששמורה באופן אקסקלוסיבי לצבי הביצות) נמצא המאגר עצמו. תמיד אפשר למצוא שם זוג ברכיות, כמה מגלנים, אנפית סוף או לבנית קטנה, ובימים האחרונים של הסקר בקעו אפרוחי הטבלן הגמדי בשני קינים. זכיתי לצפות בשניים מהם ממש בשעות הראשונות לחייהם, כשהם צפים אבל עדיין לא שוחים. חוויה ראשונית עבורי, לראות את הטיפול המסור והעדין של ההורים בשני היצורים הזעירים וחסרי הישע האלה, ולשמוע אותם קוראים לאפרוחים בצליל צלול וגבוה שלא הכרתי עד היום.

 

 

טבלן גמדי - השעות הראשונות     צילום: אלדד גולן

 

היו באביב הזה עוד הרבה ציפורים וחוויות וקשה לפרט את כולן. אבל הבטחתי להתייחס בקצרה לשקופים. לאנפיות הבקר שמעופפות לאורך הגבעות, ומנקדות לרגע בלבן את הירוק-הכסוף של מטעי הזיתים. לתורי הצווארון הנאים, עם טכסי החיזור האוויליים שלהם, שתמיד מסתובבים בזוגות. לתור המצוי, שאולי אינו שקוף אלא כמעט בלתי נראה, כרוניקה ידועה מראש של הכחדה - ארבע תצפיות בסך הכל, ייתכן שאחת מהן באותו פרט, וכולן בפרטים בודדים.

 

 

בסכנת הכחדה - תור מצוי     צילום: אלדד גולן

 

לכרוונים שתמיד מייללים מתחת לאקליפטוסים אבל אף פעם לא מראים את עצמם. לשעיר המצוי שקורא בלילות בתוך הקיבוץ, בודד ומלנכולי, ומי יודע אם מצא לו השנה בת זוג... לקניות הקטנות שמרעישות עולמות בין הקנים בתעלות הניקוז, אבל מסרבות בתוקף להצטלם. ללהקות השרקרקים החולפות, שלפעמים פשוט אי אפשר לאתר במשקפת, אבל תמיד כיף לשמוע. ומעבר לציפורים, העבודה ליד המקום בו נולדתי וגדלתי היא הזדמנות נהדרת ליהנות מחברתם של שני שותפים לאהבה הגדולה לציפורים - אלדד אמיר, שלא מפספס דבר שקורה בשטח, תמיד מעדכן ומסייע ומשתף, ותמיד באווירה הכי נעימה וחברית שיש, ולביא לילו, מטובי צלמי הציפורים שאני מכיר, שבזכותו יכולתי לראות כמה ציפורים יפות שהחמצתי, במרחק של קילומטרים ספורים מהעמדה שלי.

 

 

למעלה מימן - זרזיר ארבה   צילום: אלדד אמיר.   למעלה משמאל - זרון פס    צילום: לביא לילו  ואני, מצלם טבלנים צילום: אלדד אמיר

 

בסופו של דבר, היו גם כמה תצפיות שמבחינתי הן בעלות עניין. כמה זוגות של עפרוני ענק שחוזרים לעמק בשנים האחרונות. זרון פס יפהפה (תראו בעצמכם, תמונה של לביא). זוג קרקירים שהזכירו לי תצפית נהדרת ונדירה מלפני כמה שנים, ליד היוגב, של אם ואפרוחים. חנקן שחור-מצח, שלא רואים הרבה בעמק המערבי, ואפילו לייפר (!) בדמות זרזיר ארבה בודד (איתר וצילם - אלדד אמיר).

בסך הכל 55 מינים, מעט יונקים וזוחלים, תנועה יפה של חרקים ככל שהאוויר מתחמם, כולל יום נדידה בלתי נשכח של אלפי נמפיות חורשף, ועוד ערכה של זיכרונות, חיוביים עד האחרון שבהם. ואם אני מצליח ליהנות ולא להשתעמם לרגע במקום הכי מוכר לי בעולם, ועם מיני הציפורים שאני מכיר מאז היותי ילד, הרי שהגענו לימים יפים. רק השחפית הארורה ההיא עדיין מעצבנת אותי...

 
 
עפרוני... ענק!   צילום: אלדד גולן
 
 

 

 

כתבות

land marks