על בזים וחובארות במזרח התיכון

מידד גורן 22/06/2019 00:00

הנייד השמיע קול. הודעה נכנסת. על המסך הופיעה תמונה מפקח ערבה תיכונה ובה נראית חובארה מדברית שעל רגליה טבעת צבעונית. החובארה, כך נכתב בהודעה, רדפה אחרי חקלאי בערבה ונראתה כמתחננת למזון. בשבועות וחודשים אחר כך המשיכו להופיע בערבה חובארות "צבעוניות", בעיקר באזורים חקלאיים, כשהן לא מגלות כל חשש מהתושבים המשתאים. זה היה באביב 2016.

מאז נצפו חובארות אלו במקומות שונים בנגב ואף תועדו קנים ואפרוחים של הצבעוניות. הסיפור עניין אותי, התחלתי לנבור וככל שהעמקתי גיליתי שיש פה כמה עולמות אשר נקשרים אחד לשני ומשפיעים גם עלינו ועל עולם הציפורים שלנו בדרכים שלא הכרתי.

 

K70 - מתכנית ההשבה בירדן חצתה את הגבול... 1.4.18 לוטן   צילום: רעי סגלי

אז איפה נתחיל?

נתחיל דווקא בבזים. למה בזים תשאלו? ובכן, הבזים הגדולים, ובמיוחד בז הציידים Falco cherrug חביבים מאוד על הבזיארים בחצי האי ערב. המושג בזיארות, למי שאינו מכיר, מתייחס לציד בעזרת עופות דורסים. ספורט תחרותי אך בעיקר תחביב.

עדויות ראשונות לספורט הזה מגיעות דווקא משכנתנו סוריה, מהאלף השלישית לפנה"ס ולאירופה הבזיארות הגיעה במאה השלישית לספירה, על ידי שבטים אסיאתיים אשר נדדו מערבה.

בחצי האי ערב הבזיארות נחשבת למסורת עתיקת יומין העוברת מאב לבן ומהווה חלק בלתי נפרד מתרבות אנשי המדבר. היא מסמלת אומץ, אצילות, סבלנות וחיזוק הקשר שבין האדם לטבע ולמדבר. ושם, במדבר הערבי - נתיב נדידתם של הבזים הגדולים, הבזיארות משגשגת. עד היום.

לקראת חודש אוקטובר, היו מחנות הציידים עושים את דרכם לאזורי החריפה והנדידה העיקריים של הבזים ובעזרת פיתיונות חיים, לרוב יונים, הם היו לוכדים את הבזים המגיעים מהצפון. הבזים הנחשקים ביותר היו (והינם עדיין) בז נודד, הקרוי בערבית שהאין ובז הציידים, סאקר. הפרס הגדול היה נקבת בז ציידים (אלו גדולות יותר מהזכרים) - אל ה'אר.

 

בז ציידים צעיר - ינואר 2018 נגב מערבי    צילום: מידד גורן

 

את הבזים הגדולים שהצליחו ללכוד, הציידים מסרו לבזיארים - תמורות תשלום כמובן, ואלה החלו מיד באימונים. לאחר כשבועיים אינטנסיביים של אימונים ובניית אמון בין הבזיאר לבז, היו הצוותים היו יוצאים לאזורי הציד - כדי לחפש אחר מטרה אחת בעיקר: החובארה המדברית. כעת הקשר מתחיל להתבהר?

 

לקראת חודש מרץ היו הבזיארים (כך לפחות על פי המסורת) משחררים את הבזים, ואלו כביכול היו חוזרים לארצות מוצאם. מכיוון שרוב בזי הציידים הנודדים הם צעירים, מקובל היה לחשוב ששיטת ציד זו "ידידותית", שכן הבז המאולף זוכה להתאמן ולשפר את יכולות הציד שלו, סיכוייו לשרוד את החורף גדלים ולבסוף הוא חוזר לטבע.

גם במקרה של החובארות, השפעת הציד המסורתי הייתה מועטה: אמצעי התחבורה שעמדו לרשות הציידים (גמלים בעיקר) מנעו מהם להגיע לכל מקום ועיקר הציד התרחש בתקופת החורף ולא בעונת הקינון.

לסיכום, הבזים הגדולים חוזרים הביתה, החובארות נפגעות אבל רק "קצת" ואנשי המדבר זוכים במעט בשר - מצרך נדיר במדבר האינסופי.

ממש אידיליה… עד שהנפט נכנס לתמונה.

 

הנוצות היפות של החובארה. כשהיא רובצת על קרקע המדבר - קשה מאוד להבחין בה.    צילום: רעי סגלי

 

החל מסוף מלחמת העולם השנייה, חצי האי ערב עבר שינוי דרמטי בזכות גילוי מרבצי הנפט הגדולים המצויים בו. לא עוד גמלים, לחם צר ומים לחץ - כללי המשחק השתנו מקצה לקצה, גם "משחק" הבזיארות. אנשים רבים ביקשו כעת להצטרף לחוג האקסלוסיבי של הבזיארות: הבזים שנתפסו בחורף לא שוחררו שוב באביב ואלו שלא נתפסו בנדידתם בסתיו, במדבר הערבי, נתפסו באתרי החריפה ונמכרו עבור כסף רב. כך קרה שאוכלוסיית הבזים החורפים כמעט ונעלמה לחלוטין.

גם יכולת השינוע של הציידים עברה מהפך כשהציידים הצטיידו ברכבי שטח שיכולים להגיע לכל מקום שבו יש חובארות ולרדוף אותן לכל מקום שאליו הן יעופו. כעת, כשהאיזון הופר, החובארות החלו להיעלם מהשטח - גם הפרטים המקומיים וגם פרטים ממרכז אסיה - שנהגו לחרוף בחצי האי ערב. במחקר שנמשך 15 שנים ועקב אחר 103 חובארות ממרכז אסיה - שנשאו משדרים לוויניים על גופן, נמצא כי אף חובארה לא נדדה לחצי האי ערב.

בינתיים "הבזיליונרים" הרחיקו עד לאזורי הקינון של החובארות במרכז אסיה - שם הם שילמו שוחד למקבלי ההחלטות המקומיים - כדי שיוכלו לצוד באין מפריע.

 

כמעט כל בזי הציידים שנודדים דרומה ומבלים את החורף בישראל, למשל, הם פרטים צעירים. 

הפרטים הבוגרים מעדיפים להישאר באזורי התפוצה שבצפון.    צילום: רעי סגלי

 

אז מה עושים? לוקחים ממקומות אחרים.

מביאים חובארות מארצות אחרות, מקימים חוות ענק לגידול חובארות ומשחררים, משלמים הרבה כסף לייבוא בזים (ביניהם בז הצפון הנדיר וגדול הממדים) ו/או רבייה בשבי ונוסעים למסעות ציד בארצות אחרות.

אף על פי שמיני ציד אחרים כמו כרוון וארנבת משמשים את הבזיארים, החובארה היא הפרס האמיתי. שיח' זאייד בן סולטאן אל נח'אן היה שליטה הראשון של איחוד האמירויות, הוא גם היה בזיאר נלהב ואף פרסם ספרים על ספורט הבזיארות. השיח' היה "מודאג" מהיעלמות החובארות ולכן הוא ייסד גרעיני רבייה גדולים באבו דאבי בשנות השמונים והתשעים. על פי עדויות בעל פה: שמונה חובארות אף נתרמו בתחילת הדרך על ידי אוניברסיטת תל אביב. חובארות אלו הצטרפו לגרעיני הרבייה, וצאצאיהן גודלו ושוחררו באזורים מהם נעלמו. חלקן שימש לאימון של בזים.

 

מאז תחילת הפרויקט, לפני כ- 40 שנה שוחררו כ- 367,000 חובארות. אחוזי התמותה נאמדים על ידי מנהלי הפרויקט בכ- 8% אבל מחקרים אחרים מצביעים על שיעורי תמותה גבוהים בהרבה.

יחד עם זאת נוסד פרויקט ה- IFHC - International Fund for Houbara Conservation. פרויקט זה שם דגש גם על פעילות חינוכית והוא ממומן חלקית על ידי ארגוני בזיארות. מטרתו היא לחזק את אוכלוסיית החובארות בבתי הגידול הטבעיים שלהן ויום אחד הן יוכלו לשמש גם את הבזיארים, בציד מבוקר.

נשמע קצת "עקום" לא? גם החוקרים מאוניברסיטת East Anglia מסתייגים מהרעיון הזה, ולא רק ברמה המוסרית. הם טוענים שעם כל הכבוד לתוכנית ההשבה לטבע, כל עוד לא יהיה פיקוח על ציד חובארות זה פשוט לא יצליח, שכדי לבלום את הירידה בגודל האוכלוסייה יש צורך לתגבר אותה במספר פרטים (בעלי כושר שרידות נמוך כך מסתבר) הגדול פי 1.5 מהאוכלוסייה המקומית - מהלך שיפגע בכשירות האוכלוסייה המקומית.

 

חובארה או חוברה? אפשר גם וגם. בכל אופן, מקור השם בערבית ופירושו לא ברור. השם חובה, לעומת זאת, נזכר בתלמוד.

צילום: רעי סגלי

 

מצבו של בז הציידים לא ממש טוב. מין זה נמצא בסכנת הכחדה עולמית בדרגה השנייה בחומרתה (Endangerd). הסיבות העיקריות הן התחשמלות והתנגשות בקווי מתח ולכידות בלתי חוקיות - בעיקר נקבות צעירות. בעיית הלכידות הייתה חמורה מאוד בשנות השמונים והתשעים וההערכות מדברות על 6,825 - 8,400 פרטים שנלקחו מהטבע מדי שנה. על מנת לסבר את האוזן - האוכלוסייה העולמית כיום מוערכת ב- 12,200 - 29,800 פרטים. בארץ חורפים מדי שנה פחות מעשרה פרטים. מין נדיר ביותר.

 

מדי שנה מתועדים בארץ בזים גדולים (צוקים, נודד, מדברי וציידים) כשלרגליהם רתמות עור (Jesses). חלקם שורדים וחלקם כבר מגיעים אלינו עם רגל וחצי בקבר. רובם נלכדים לא רחוק מגבול מצרים וירדן ולכן משערים שהם ברחו לבזיארים מארצות אלו. אוהד הצופה מספר שבמשך שנים קיננה נקבת בז צוקים עם רצועות עור במדבר יהודה. השנה אף הקמנו צוות מתנדבים שפטרל בשדות הנגב המערבי בשמירה על הבזים הגדולים מפני ציידים וזאת אחרי תצפיות בשנים האחרונות שהעידו על ניסיונות לכידה על ידי עבריינים מקומיים - חלקם אף הצליחו. בזים נמצאו אצל תושבים בחצרות הבית ונשאלת השאלה: האם התפתחה לה מתחת לאפנו תעשייה בלתי חוקית של ציד בזים ומה מטרתה? האם זה לשם הכבוד? בשביל השופוני? אולי בשביל להבריח את הגבול ולמכור לשכנינו?

ניסיתי לברר האם תועדו בארץ בזיארים אבל לא מצאתי הוכחות לכך. כן נמצאו בזים מצויים אשר כנראה גודלו בשבי, אולי למטרות ציד אבל מעבר לזה, לא. חשוב לציין כי אחזקת חיית בר ללא אישור היא עבירה על החוק!

אם נסכם את הגלגל האכזרי - הבזיארות בחצי האי ערב התפתחה והשתדרגה בעקבות התעשרות האזור + יותר בזיארים נכנסו לתחום + יותר בזים נשמרו ולא שוחררו, גדל הצורך באוכלוסיית חובארות גדולה לצייד + ניתן להגיע על גבי רכבים לכל מקום  = החובארות נעלמו - חובארות נלקחו מארצות אחרות לשם ציד + ארצות אחרות החלו לארח בזיארים - פרויקטים לשימור והשבה של חובארות - גרעיני רבייה לחובארות - פרויקטים לשימור הסביבה הטבעית של החובארות - בתי חולים ותנאי 5 כוכבים לבזים - מימון פרויקטים לשימור בזים בארצות הקנון - השבה של חובארות לארצות מהן נכחדו (דוגמת ירדן). אופס, עלינו על משהו פה…

 

ב- 2014 שוחררו בירדן במסגרת הפרויקט 500 חובארות, שאחריהן שוחררו עוד. סך הכל שוחררו עד כה 1,300 חובארות בירדן. ב- 2016 נצפה קינון של "צבעוניות" בירדן" ובשנת 2017 כבר נצפתה נקבה "צבעונית" עם אפרוח במרכז הנגב. שלב זה הוא השלב הראשוני, הניסיוני. הכוונה היא להמשיך ולהגדיל את האוכלוסייה בירדן עד 2022. לא ידוע לי כמה מהחובארות הללו שוחררו בערבה הירדנית אבל התצפיות הרבות בצד הישראלי מעידות כי רבות מהן חוצות את הגבול ואף מתבססות אצלנו. האם יש פה שיתוף פעולה לא-מכוון בין מדינות האזור?

בארץ, החובארה נמצאת בסכנת הכחדה (Endangered). אם בעבר אפשר היה למצוא אותה צפונה עד רמלה ועמק הירדן ובכל האזורים המדבריים של ישראל. היום מרבית האוכלוסייה שלנו מתרכזת בנגב המרכזי והצפוני ומונה כ- 300 פרטים לערך. מהערבה והנגב המזרחי, ורמת מדבר יהודה נעלמו החובארות לגמרי או כמעט לגמרי.

 

האם הן ישרדו? מקווים שכן. K70 צועד אל עתיד ורוד יותר. הלוואי.    צילום: רעי סגלי

 

בנוסף, אוכלוסיות חורפות שמקורן היה כנראה במרכז אסיה והתרכזו למשל בערבה בחורף, לעתים בלהקות המונות עשרות פרטים, נעלמו לגמרי. החובארות ה"צבעוניות" מגיעות ממאגר גנטי כלשהו (לא ברור מאין) אשר שונה במעט מהאוכלוסייה המקומית שלנו. קשה לדעת מה המשמעות של צירוף החובארות החדשות. האם הן יתערבבו עם המקומיות? מאיזה מאגר גנטי באות החובארות החדשות? האם הן נודדות נדידה ארוכה או נדידה קצרה? אולי בכלל לא נודדות? איך זה ישפיע על "הציפורים שלנו"? אני מקווה שנצליח לגייס משאבים ולענות על שאלות אלו?

למרות זאת, יתכן ו"תרומת" הירדנים לאוכלוסיית החובארות שלנו היא מבורכת אך לא הכל ורוד, בשל החשש מ'זיהום גנטי' של האוכלוסייה המקומית וכמובן הקשר בין חובארות לבזיארות. הבזיארות בירדן עדיין קיימת (אם כי לא חוקית). ב- 2018 הוחרמו 17 בזים על ידי הרשויות בירדן. קיים חשש אמיתי שבזים מוברחים מהארץ לירדן, אם כי חשש כזה עוד לא אומת.

 

אם לא הייתה החובארה מין מטרה לבזיארים ספק גדול אם היו קמים כל הפרויקטים הסביבתיים בארצות ערב. יחד עם זאת ספק אם הייתה נכחדת. אני יכול לפלל לשני דברים - שאוכלוסיית החובארה תתחזק ותתבסס בכל המרחב ושתרבות הבזיארות, אשר נראה כי הולכת ומתמסדת בכיוון חיובי שם, לא תשפיע על הבזים הגדולים הנהדרים שלנו.

 

מתוך חשבון הטוויטר של Sustainable Houbara Management: https://twitter.com/SustainHoubara

     


תודה לאסף מירוז, אוהד הצופה ויואב פרלמן על ההערות החשובות. תודה מיוחדת לרעי סגלי על התמונות הנפלאות.

 

מקורות:

 

BURNSIDE, R. J, COLLAR , N. & DOLMAN P.M. (2017).  Comparative migration strategies of wild and captive-bred Asian Houbara Chlamydotis macqueenii. Ibis (2017), 159, 374-389.

 

BURNSIDE R J, COLLAR N. J, SCOTLAND K. M & DOLMAN P. M. (2016). Survival rates of captive-bred Asian Houbara Chlamydotis macqueenii in a hunted migratory population. Ibis (2016), 158, 353-361.

 

Seddon P. J. and Launay F. (2008). Arab Falconry: Changes, challenges and conservation opportunities of an ancient art. Routledge. London and New York. Chapter 14, 196-210.

 

Combreau O, Riou S, Judas J, Lawrence M, Launay F. Migratory pathways and connectivity in Asian houbara bustards: evidence from 15 years of satellite tracking. PLoS One. ;6(6):e20570. doi:10.1371/journal.pone.0020570

 

Dolman, Paul M., Collar, Nigel J. and Burnside, Robert J. (2018) Captive breeding cannot sustain migratory Asian houbara Chlamydotis macqueenii without hunting controls.Biological Conservation, 228. pp. 357-366. ISSN 0006-3207

 

BirdLife International (2019) Species factsheet: Falco cherrug. Downloaded from http://www.birdlife.org on 21/06/2019.

 

כתבות

land marks