לכתוב את הטבע ואוהביו

בעמוד מקביל לזה הועלה זה עתה הפוסט המאה בבלוג הצפרות שלי: "צפרות מן המקום הזה". כדי לציין את המאורע לא מאורע הזה, ניסיתי, בהזמנת ערד בן-דוד (שכל הבלוג לא היה קיים בלעדיו), להבין מהי כתיבת טבע עבורי; מהו אותו דבר חמקמק, שאותו אני מנסה להשיג.

 


 

יש צפרים שמצלמים, יש צלמים שמצפרים ויש את אלה מאתנו שמצפרים וכותבים. את הצפרים שמצלמים לא טורחים לשאול מדוע הם מצלמים, זה נראה טבעי וברור. אך אנחנו, שכותבים את צפרותינו, מוצאים עצמנו תדיר בעמדת הצטדקות.

באחד הפוסטים הראשונים בהם נתתי דרור למקלדת, זה היה פוסט על אנפות באגמון החפר (עוד בטרם ימי הבלוג), שאל אותי חבר בתגובות אם אני צפר או משורר? עניתי בהצטדקות את מה שעניתי ואז נזכרתי, שההוא מהשאלה חוטא בצילום ציפורים ואני לא משוכנע שהוא נתקל בשאלה אם הוא צפר או צלם, כי מה יותר טבעי מלשלב צילום בצפרות? מה טבעי יותר ביכולת להעביר את יפי הטבע והדרמה של רגעיו בצילום איכותי ומוקפד? צילום שמנציח ומקפיא את החוויה.

 

 

מגלנים ולבניות - חולדה 21.7.18   צילום: פיקי איש שלום

 

אבל אני? האם אני כותב או צפר ומדוע אני חייב לכתוב את החוויה? ובכן, אני לא חייב לכתוב את החוויה, אבל אני גם לא חייב לבחור בין צפר וכותב. אני צפר, או לעתים צפרפראי, ואני כותב; כותב את החוויה ומנציח אותה, בלי להקפיאה. כי אם יש משהו שמייחד את הכתיבה, זו היכולת הזו, להותיר את החוויה מונצחת בתנועתה, וכן, גם להנציח את החוויה בממדיה השונים, כולל זרמי התודעה הפנימיים שלנו, הצפרים.

 

כשאני כותב את הצפרות אני יכול לכתוב על הציפורים, על הצפרות, על הצפרים ולעתים (כשיש לי כוח, לאחר השכמה מוקדמת מדי), על כל השלושה הללו משולבים יחדיו (והנה סוד מקצועי: לא אחת כתבתי את הצפרות עוד לפני שיצאתי אליה, כתבתי את האני הפנימי מתכונן אל הצפרות. בדרך כלל גם קלעתי לא רע לזרמי התודעה הפנימיים של החוויה). כך שלא תמיד כתיבתי היא כתיבה על הטבע לכשעצמו. לעתים מזומנות זו כתיבה על החוויה שלנו, הצפרים, בעת שאנו מצפרים וצופים בציפורים, איך אנחנו (או חלקינו לפחות) מנסים להיטמע בטבע, כדי לחוות אותו על ציפוריו, לחיות אותו באמת ובתמים ולרגע אחד, או שניים, לשכוח את הקיום המודרני שלנו, שכפי שהיטיב להגדיר קרל מרקס, מאופיין בממדי ניכור רבים, למשל מעצמנו ומהטבע. זה מה שאני לפחות מנסה לעשות בכתיבה שלי על טבע ועל חובבי טבע, על ציפורים, על צפרים ומה שביניהם.

 

בלי להיות צלם טבע מדופלם (אך כן צרכן צילומים בלתי נלאה) אני יכול להגדיר צילום טבע מוצלח כאחד שמשלב את הדפוס המאפיין של כל סיטואציה עם הייחודי שבה. צילום מוצלח מעביר את ההתנהגות והמראה האופיינים, למשל של חופמאים, עם זווית אישית, שמוסיף צלם חד עין ורגיש לקומפוזיציה, למשל גל שמתנפץ ברקע, זהרורי שמש, או נוצה שחורגת ממקומה באופן משעשע; צילום טבע טוב הוא שילוב של טכניקה ותפיסה של רגע. צילום טבע טוב הוא זה שבו הצלם לא מפריע לטבע, אלא נטמע בו ומאפשר לצופים להיטמע בו גם.

 

דחליל שניצב אין חפץ בו... אוגוסט 2018   צילום: פיקי איש שלום

 

גם כתיבת טבע מוצלחת היא כזו. היא מצליחה להעביר את השגרה של חיי הציפור עם סיטואציה ייחודית, היא מאפשרת לנו ללמוד על חיי הציפור ולהתפעם מהאקצנטריות של הטבע בעת ובעונה אחת; כך, למשל, היה שעיר מצוי בבורות לוץ, שמצא עצמו נאבק בחנקן גדול, שני צפרים סקרנים וזהירים ובעייפות מליל נדידה ארוך מדי; או מגלנים חומים ולבניות קטנות, שעלו בהמולה ממאגר חולדה: "נשזרים אלה באלה וכותבים באברותיהם שיר בשחור ובלבן"; גם סבראש פרוע-נוצה היה, שמכל המקומות בעולם החליט לדגמן לנו את הסוואתו בנאות חובב; או שני שחפים צהובי-רגל שהטביעו למוות עוף ים בנחשולים (וגל האכזבה ששטף אותי כשהתברר בדיעבד שהקורבן אינו יסעורון אטלנטי, אלא "רק" יסעור מצוי. איך שהלך לי אז לייפר גווע). 

 

 

השתקפות...   21.12.18 פלמחים               צילום: רוני לבנה

 

כתיבת טבע מוצלחת משלבת טכניקת כתיבה עם זווית ראייה, שמוסיפה את הייחודי. היא מאלצת אותי, או אולי נכון יותר מאפשרת לי, להפעיל רמת מודעות גבוהה בצפרות; להיות תמיד רגיש, מוכן עם בחנינים בהיכון, לקלוט את המאורע או הפריט הייחודי הזה, שישדרג את הכתיבה ויוסיף לה ערך מוסף; את הנצחת הדינמיות של הרגע והתהליך כולו. כך, למשל, הוסיפו חצילים בחוף פלמחים טעם לתצפית, שהייתה עד אז תפלה למדי; אמבולנס בדרך לטוויץ' צבע את החוויה בצבעיים מורבידיים; דף שנתלש מהמגדיר ועף ברוח העניק תקווה לתצפית עלומה (של צוללנים שלא בעונתם); כוס חורבות שנעמד על רקע מפעל מזהם בנאות חובב ומיד זכה לשם כוס תרעלה, ומאותה תצפית מופלאה עלעול של רוח, שהופיע ממש לפני שהגיעה חוברה במעוף והוסיף לי משפט, שאני אוהב לחזור אליו: "עלעול חול חולף מביא בעקביו זכר חוברה מעופף", משפט המדגים יפה את השילוב בין טכניקת כתיבה וזווית ראייה.

 

פעמים אחרות, בחרתי לשים את הצפרות בהקשר הרחב יותר, של "מן המקום הזה": מה המשמעות של להיות צפר במדינה הזו, על שגיונותיה ושגעונותיה; איך זה לצפר בחום מדברי יוקד, לחפש תחמסים נוביים עם צפרים זרים בין שלטים שמזהירים ממוקשים, או לצפר בין הסלמה ביטחונית אחת למשניה והאם באמת כשהתותחים רועמים הצפרים שותקים?

 

רוני לבנה מצלם את סלעית הבזלות

25.12.18 בקעת עובדה   צילום: מיכה מנדל

 

כך גם ציינתי את פטירתם של אלה שבחייהם כתבו את המקום הזה והלחינו אותו, כמו עמוס עוז, אורי אבנרי, יגאל בשן ועוד רבים וטובים, שנפטרו ונפתרו מעולו של עולם זה, ובה בעת חגגתי את החלום לשלום: "מהשדה הסמוך ממריאים זוג מטוסי קרב במבערים אחוריים, פורעים במציאותם את שורות השיר ובוקעים את חומתה הבצורה של הצפרות ואת המנגינה הזו מוכרחים להפסיק לנגן". כי עבורי לצפר משמעו לקוות לטוב ולא רק טוב במובן של עוד לייפרים ברשימת חיינו.

 

גם רפרור ליצירות תרבות ואמנות יכולים להוסיף הקשר רחב לכתיבה, או עניין נוסף לצפרות שלא פעם בינה ובין התרבותי אין ולא כלום (איפה בגדים מעופשים, אבק, זיעה ובייגל עבש ואיפה הצגה בחאן או הרצאה באוניברסיטה העברית).

כך שייקספיר תמיד עוזר לבנות את הדרמה סביב הטוויץ': "ואין לטוויצ'ר עיניים? אין לטוויצ'ר ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הצפר מאותו הלחם הוא אוכל, באותן משקפות הוא צופה, באותן אכזבות הוא מתייסר,

באותן תצפיות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם גשם

תורידו לנו - לא נרטב? אם תלעגו לנו - לא נעלב? אם תבריחו לנו את הביצנית - לא נכעס? ואם תבטלו לנו טיק - האם לא נרתח? (הטוויצ'ר מוונציה)".

וכך ביאליק או סֶרוואנטס מוסיפים המון, אם לא לצפר שבי, אז לפחות להתנשאות שלי ככותב וקפה אצל ברטה מחבר בין הניסיון השלישי והמוצלח לראות בחולה את הברנטה עם פטירתו של יגאל בשן באותו השבוע.

 

למעלה: מיכה ואני - מצלמים את סלעית הבזלות

בקעת עובדה 25.12.18   צילום: רוני לבנה

 

 

והמבט המעיין הזה, שנכפה עלי בשל הכתיבה, או מתאפשר לי בשלה, מופנה לכל היבט בצפרות: לכתוב את לוח השנה הצפרי, איך אנו נעים בעקבות הציפורים מחוף למדבר, אל העמק וההר; להיטמע בסביבה, להעמיק בציפורים והתנהגותן, כמו גם בסביבתן הטבעית; להביט, עם המון ספקנות וביקורת עצמית, בנשגב ואווילי שבצפרות (הטוויצ'ים, גבירותיי ורבותיי, הטוויצ'ים), כמו גם בצפרים עצמם.

 

אלימון - 25.12.18 בקעת עובדה

צילום: רוני לבנה

 

עם רבים מכם כבר הספקתי לצפר ועם היתר אני מקווה שעוד יצא לי בקרוב. אני אוהב לכתוב עליכם. אתם חלק מהחוויה הזו של הצפרות ומאות התצפיות אתכם תמיד הוסיפו רובד של עומק (ו/או הומור) לצפרות ולכתיבה עליה: קפה שחור עם חלב, זיכרונות מחוג הצפרות הירושלמי של שנות השמונים, קרוקסים כחולים ומעופשים, ידע אינצקלופדי בלתי נדלה ועוד כהנה וכהנה.

 

ספר מדבר - 4.1.19   צילום: פיקי איש שלום

 

בדרך כלל, הפרטים האזוטריים הללו, החיצוניים לתצפית עצמה: פיסת מציאות שחודרת לצפרות, המשפט המוזר שפלט צפר, או דחליל שניצב אין חפץ בו, הם שעוזרים לי לעצב את סיפור הצפרות (הַצִיפּוּר) לכלל נושא, שהולך ונשזר עד כדי עלילה, כזו עם התחלה, אמצע וסוף. ועם כל הכבוד לאמת, היא לפעמים צריכה מעט עזרה והדרכה, אפילו קורט של דמיון: להשמיט פרטים או ציפורים, לעבות פרט שולי ולתת לו משקל שהוא מעולם לא דרש לעצמו, לעצב את זרימת הזמן וסדר הופעת הציפורים, לשים מעט מלים בפה של הצפרים, עזרה כך שהפוסט יעלה יפה ויזרום; לא בבחינת "מיטב השיר כזבו" (אם כי גם זה היה פה ושם ותמיד באופן ברור ומפורש. ולשאלותיכם: לא, טרם אושפזתי במחלקה הסגורה ולא, עוד לא בוצע בי לינץ' בשל הגלישה לפרפרים), אלא בבחינת האמת כמעט לאמיתה ו"הכמעט" הזה יכול להיות ההבדל שבין הצלחת הַצִיפּוּר וכישלונו.  

 

מיכה ואני - יער הארזים 5.2.19   צילום: רוני לבנה

 

כתיבת טבע מוצלחת גם מאפשרת לכל אחת ואחד מהקוראים למצוא את עצמם בתוך הַצִיפּוּר; לזהות את החוויה שאת עברת בתל קריות או בחרמון, את התסכול שאתה חווית בחיפוש ועוד חיפוש ועוד חיפוש אחר ברנטה לבנת-לחי, שבחרה להסתתר בתעלה בכל פעם שהגעת לחולה, או את התפרצות האדרנלין הגעשית באותה תצפית צפופה מדי בחופית זהובת-חזה, ובוודאי את האופנים הדומים והשונים בהם כולנו מנסים להתגבר על האתגר הגדול ביותר שבצפרות, להצליח ולשלבה עם המשפחה. כתיבת טבע מוצלחת מאפשרת לנו להתחבר, דרך ההבנה שהחוויות שלנו משותפות, לכלל הקהילה הצפרית שאנחנו אמורים להוות.

 

כתמית הבוצין - חולות חדרה 31.5.19

צילום: פיקי איש שלום

 

וכמובן שהכתיבה הזו מאפשרת לי להתחבר לעצמי הפנימי, להיזכר מי הייתי בתחילת הדרך אי אז בתיכון, מהו שאני מחפש בצפרות, מה אני אוהב בה ומה מתסכל אותי בה (רמז: התחרותיות הצפרית שבי), איך היא מאפשרת לי להתגבר על הקשיים והניכור שבחיים המודרניים ולהיטמע ולו לרגע בטבע, יופיו ועוצמתו. רבים מהפוסטים שאני אוהב במיוחד הם פוסטים בהם הצלחתי לכתוב את עצמי, הם גם אלה שכתיבתם סחטה אותי רגשית.

 

את כל אלה - הטבע ואוהביו, הציפורים וצפריהן - כתיבת טבע מנציחה בדינמיות, שבמיטבה היא גם מלאת תנופה.

 


 

ענבר איש שלום - עין עבדת 8.12.18   צילום: פיקי איש שלום

 

וכמובן שכל זה לא היה קורה בלי הציפורים, אלה שכבר הופיעו ואלה שעוד מחזיקות אותי במתח, ובלי הצפרים ובלי המשפחה שמאפשרת לי לגנוב את השעות פה ושם.

אז תודה לכולכם ובמיוחד לקטי, נגה, שחף וענבר, שסובלים אותי ואת אהבתי לצפרות, לערד בן-דוד, שעורך את הבלוג, לרוני לבנה שתרם את הצילום, לגד ירון שתרם את הצילום הקודם, לאלדד גולן, שותף לתשוקת הכתיבה ומורה מרחוק ולכל מי מכם שציפרתי איתו אי פעם ומצא עצמו בין דפי הבלוג, בעיקר, אך לא רק: מיכה מנדל, רוני לבנה, אייל שוחט, דודו ראבד, אבנר רינות, דודי קוטר, יואב פרלמן, שלומי סגל, אמיר חבר, אילן נסים מוריה וכל מי שעוד יופיע בו בעתיד.

לקוראות ולקוראים הנאמנים (וכאן אמנע מרשימה). תגובותיכם תמיד מוסיפות אנרגיה ומוטיבציה, גם ברגעים בהם הן אזלו מפאת עייפות וספק עצמי. וכן, כמובן גם לתומר אדמון: הבוגישיער שלי, שמה כבר הייתי עושה בלעדיו.

 

הר עמשא - 21.3.19   צילום: פיקי איש שלום

 

כתבות

land marks