המקרה המוזר שלי ושל השרקרק

אלדד גולן 22/08/2019 00:00

"האדם מתכנן ואלוהים צוחק" (פתגם עתיק ביידיש)

"החיים זה מה שקורה כשאתה עושה תכניות אחרות" (ג'ון לנון)

"הצפר יוצא לטוויץ' והשרקרק מתחפף" (צפר אילתי קדום)

 

הכול התחיל בחופשה משפחתית בסיני. הזמנתי מראש חושות מפנקות, ארזתי ציוד מינימלי, כמצופה מחופשה לבנים בלבד, ויצאנו לדרך. עברנו לאסוף את הדרכונים מאמם של הבנים, וגילינו להפתעתנו שהדרכונים לא בתוקף. מה לעזאזל? רק לפני שנה הם היו בסיני... אחרי מבוכה קלה התעשתי וקיבלתי החלטה. הי דרומה! אם לא סיני, אז לעיירה הנידחת שבה היינו עוצרים תמיד לטובת תדלוק וקניית מים בדרך לסיני, המקומיים מכנים אותה בשם אילת. הצלחתי להזמין חדר בביס"ש אילת ויצאנו לדרך באיחור קל. היה נחמד ומהנה ויקר רצח, מה שגרם לי לקצר את החופשה. הבעיה היחידה הייתה המשקפת, או חסרונה של המשקפת, שנשארה אצל קרן בבית בגלל הצרות שעושים לישראלים שמנסים לעבור את הגבול עם ציוד אופטי "משוכלל".

 

תבינו, לא ממש בניתי על צפרות, ולא הקציתי לה יותר מדי זמן. ובכל זאת, במהלך הנסיעה דרומה המחשבות התחילו לרוץ. אם לא הדגים הטריים, הבמיה המבושלת והסחלב של סיני, לפחות איזו שחיינית או בדל ביצנית אפורה בק"מ ה-20. וכך היה. עוד לא הגענו העירה, הילדים זועקים עד לב השמים (פיפי! משעמם! חם! אוכל!), וכבר אני פונה אל הבריכות המוכרות, בניסיון לבצע מחטף ולסמן לפחות איקס חטוף אחד. ואיזה כישלון צורב. השמש גבוה בשמים, האור צורב ומסנוור, ובמקום משקפת אני נאלץ לצלם בלי הרף כדי לנסות לאתר חופמאים קטנים ואפרוריים. מעבר ללוחמים בגודל של דרורי בית (נשבע בהן צדק) לא היו ממצאים מרשימים, והעדר להקת הפלמינגו הענקית הופך את הבריכות למקום קצת קודר.

 

ניחא, תמיד יש את מחר בבוקר. למחרת בבוקר השכמתי קום, פגשתי במלחת עברונה אלפי חסידות לבנות ואחד שלומי פרל, שראה לפני זמן קצר ביצנית אפורה בבריכה הצפונית (ציפור בוגי רשמית, כן?). אבל גם בתאורת בוקר רכה ונוחה יחסית, המשקפת החסרה והמזל הרע היכו שנית. לא התייאשתי, חברתי אל נועם וייס ואנשי פארק הצפרות, והחרמתי את גל מרינוב (פלוס משקפת) לסיבוב בריכות יסודי. קדחת. חזרתי לארוחת הבוקר אבל וחפוי ראש.

 

חסידות לבנות בדרך לאפריקה - עין עברונה     צילום: אלדד גולן

 

החופשה כבר הגיעה לסיומה, ובדרך צפונה החלטתי ללכת על ניסיון נואש, סופי בהחלט. פגשתי בכניסה לבריכות את ידידי היקר אביב עציון, ולא פחות חשוב, את המשקפת שלו. השארתי את הילדים ברכב, עם מנוע ומזגן פועלים, ויצאנו לסיבוב. והנה, הפלא ופלא, בפינה השוממה שבה נצפתה כבר כמה חודשים, שוחה לה מעדנות שחיינית רחבת-מקור. שיישרפו הביצניות האפורות, או שיבואו למעגן מיכאל, אני עוד אסגור איתן חשבון, העיקר שחוזרים מאילת עם לייפר בכיס. וכך יצאתי צפונה, שמח וטוב לב, והתחלתי לתכנן את הביקור בחוף מעגן מיכאל בשבת בבוקר.

שעה עברה, שעה חלפה, עצרנו לקפה ולפיפי, הצצתי רגע בפייסבוק וחשכו עיני. שרקרק לבן-גרון! באילת! שעה אחרי שעזבתי את העיר! מישהו שם למעלה החליט להתעלל בי. ידעתי שאין סיכוי לעולל לילדים דבר כזה ולתקוע אותם במכונית לעוד כמה שעות. חזרתי לעין גדי, והתחלתי לתכנן את יום המחר, כמו שכל אדם שפוי ומאוזן היה עושה.

 

יום המחר הגיע מוקדם, מוקדם מדי, מוקדם עד כאב. קמתי בשלוש ורבע כדי להספיק להתארגן, ובארבע כבר הייתי במכונית של טוביה קהאן בדרך לעוד טוויץ' מסודר, כאילו לא היו הדברים מעולם. יחד איתנו נסע גם אדם, נער ירושלמי נחמד וחובב נוצות שלא הכרתי עד עכשיו. הדרך עברה לאט, בניקורים ובשיחות חולין, וקצת אחרי שהבוקר האיר התייצבנו בנקודה וגילינו שכבר הקדימו אותנו. הייתי מרוצה מאוד מהנוכחות. על התלולית מול השדה עומדים להם עוז חורין ונועם וייס, רוני לבנה בעמדה קצת יותר צפונית, ואמיר בן דב כבר סורק את המטעים מדרום לדרך הגישה. זאת ועדת קבלת פנים ראויה, ואם יש שרקרק, אין ספק שהוא ימצא. והנה גם אביב, ועמיר בלבן (הוא לא באפריקה?), ממש מיטב הנוער, והאופטימיות בהתאם. אישית, רשמתי לפניי בסיפוק גם את אלה שלא הגיעו, בעיקר יהונתן מירב ויואב פרלמן. ידעתי שהם בכנס צפרות באנגליה, ורעדתי מעונג כשחשבתי שיהיה לי ברשימה מין שהשניים האלה טרם ראו. קצת כמו לנצח את ד"ר ג'יי באחד על אחד, או את בובי פישר בשחמט (ויסלח לי הדור הצעיר). רק דבר אחד חסר לנו שם, והוא המשיך להיות חסר גם כשהשמש עלתה ועמה מעלות החום. 

 

תורית זנבנית - זכר חתיך במיוחד     צילום: אלדד גולן

 

בינתיים טוביה החרוץ איתר חיוורנית בקרבת מקום, עוד פרץ אופטימיות שגרר אחריו עוד אכזבה, ועוד סריקות עקרות, עד שבסוף, בשעת צהריים מתקדמת, הוחלט שמוותרים וחוזרים צפונה. התנחמתי בידיעה שהשרקרק המנוול חלף כאן ונעלם, ואף אחד אחר לא יראה אותו יותר, ולעומתו החיוורנית נוטה להישאר במקום, ואולי עוד נספיק לבקר אצלה בהזדמנות אחרת.

למחרת לא הספקתי לעשות הרבה, ושוב נתקלתי בדיווח על השרקרק. איזה טיפוס נאלח ובוגדני, טפו טפו. גם עכשיו לא היססתי, ופעלתי בנחישות ובקור רוח מופתי. הצעתי לקרן לרדת לעין גדי, ביטלתי כמה וכמה תכניות באזור המרכז, ופיניתי את השבת לטוויץ' חוזר. למזלי קרן היא צפרית הארדקור וטוויצ'רית מושבעת שקל מאוד לשכנע במקרים כאלה. לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים. קמנו מוקדם, נסענו, פגשנו את ליאור כסלו שכבר ראה את השרקרק, והגענו לאותה הסצנה כמעט בכניסה לבריכות, כולל כמה מהדמויות שהיו שם בפעם הקודמת, פלוס תגבורת מכובדת. ושוב השעות נקפו, בלי חיוורנית ובלי שרקרק, סידרנו לקרן שני לייפרים על הדרך - אלימון מתוק ועוד אחד מסווג, והחלטנו לחפש את השרקרק בנקודה הדרומית יותר, ולהמשיך משם לקפה בתחנת הדלק הקרובה. 

 

האלימון של קרן     צילום: אלדד גולן

 

לא הספקנו להתרחק, ומודיעים לנו שהוא שוב הופיע. מסתובבים, חוזרים, והוא כבר איננו. עוד חצי שעה, ועוד גיחה דרומה, כי קפה זה קפה, ודווקא אחרי הקפה בן דב מודיע שהוא נצפה שוב, הפעם במטע התמרים ממערב לבריכות. טסנו לשם ומצאנו את שארית הפליטה, הנחושים שבנחושים, אלה שכבר ראו אותו והיו נחושים להוציא תמונה מוצלחת. חברנו לאמיר בן דב, רמי מזרחי, גלית משה ואלי בעלה, ואביב עציון עם אשתו סיגי, לעוד מרדף מייאש בין התמרים. בסוף הרמנו ידיים, אבל בדרך למכונית החלטנו לעבור שוב מתחת לקו המתח שעליו השרקרק נצפה קודם. מבט ימינה, מבט שמאלה, והנה, רחוק בצפון, שרקרק קטן. מבט קצר במשקפת, ואני מקווה שאתם מעריכים את הכנות: "עוד שרקרק גמדי", כך בדיוק פלטתי, עייף, אדיש ומיואש, רק כדי לשמוע את רמי מתקן אותי, חצי שנייה מאוחר יותר: "זה הוא". וכך זכינו לתצפית סבירה, על קו המתח, על עץ שיטה גבוה, במעוף, וחוזר חלילה, עד שהבחור נעלם שוב במטע. מרגש, יפהפה, אושר טהור, קתרזיס מזכך אחרי שבוע עתיר קילומטרים, אכזבות וציפורים.

 

הצפרים אמיר בן דב (ימין) ורמי מזרחי - K20 אוגוסט 2019     צילום: אלדד גולן

 

 

 

תמונת הנושא של הכתבה (השרקרק לבן-הגרון) צולמה על ידי אילן ניסים מוריה - 20.8.19 

עוד מאלדד גולן

land marks