מי שלא קופץ אדום...

ערד בן דוד 26/03/2014 00:00

אני יכול לדמיין אותו - יושב בתא הטייס. לבד מעל הים התיכון.

הוא הראשון שמנסה לחצות גוף מים גדול - 740 קילומטרים - מסאן רפאל שבריביירה הצרפתית ועד לביזרטה שבטוניס.

היום זאת טיסה קצרה, כמעט מקומית, אבל אז - לפני 101 שנים - זאת הייתה היסטוריה!

שמו של הטייס, דרך אגב, רולאן גארוס - כן כן, ההוא מהטניס.

 

 

הטייס רולאנד גארוס.   התמונה מתוך ויקיפדיה

 

גארוס חצה את הים התיכון בחודש ספטמבר, בדיוק בימים שבהם הבזים האדומים עוזבים את מושבות הקינון שלהם ונודדים דרומה - אל אזורי החריפה שבאפריקה.

הוא לא ראה בזים אדומים במהלך החצייה ההיסטורית - הוא רק התפלל שהמנוע שלו יחזיק מעמד ו"מכונת העפיפה האווירית" (כך נקרא אז "אווירון") שלו לא תתפרק. חוצמזה הוא טס נמוך ובסתיו, כשהבזים האדומים חוצים את הים התיכון, הם נודדים בגובה של שני קילומטרים, ומעלה…

 

תפוצתו של הבז האדום משתרעת מדרום-מערב אירופה (חצי האי האיברי), דרך אגן הים התיכון (ישראל), אסיה הקטנה (טורקיה) ומשם מזרחה למרכז אסיה, לסין ולמונגוליה.

אוכלוסיות יציבות, קטנות, יש בספרד, בטורקיה ובצפון אפריקה, אבל חוץ מאלה, כול הבזים האדומים נודדים!

הבזים המזרחיים ביותר, אלו שדוגרים בסין ובמונגוליה, "נופשים" בעיקר במיאנמר, במזרח הודו ובמלדיבים.

שאר האוכלוסיה חורפת באפריקה - מדרום לסהרה.

האוכלוסיה של מרכז אסיה חורפת בעיקר במזרח אפריקה ובדרומה ואילו האוכלוסיה הדרום-מערבית - זאת של חצי האי האיברי, למשל, חורפות במערב אפריקה - בצפון סנגל.

 

דפוסי הנדידה של הבזים האדומים הם "חידה", גם היום. נתחיל מזה שאין להם בעיה לחצות את הים התיכון ולכן הם לא חייבים לנדוד בנתיבים יבשתיים צרים - כמו במקרה של דורסים אחרים.

הם גם נודדים בחזית רחבה מאוד! מי שדוגר במערב אירופה - חוצה את הים התיכון, חולף מעל צפון אפריקה וממשיך לנדוד מעל הסהרה עד שהוא מגיע לרצועה שמדרום לסהרה - רצועת הסאהל.

 

חיישנים שהוצמדו לגופם של בזים אדומים בספרד "סיפרו" לחוקרים שנדידת הסתיו  של הבזים האדומים נמשכת 5 ימים בממוצע בלבד, ושבזמן הזה הם משלימים מרחק של כ-3,000 קילומטרים! יתכן מאוד, אם כן, כי הבזים חולפים מעל הים התיכון וחוצים את הסהרה במעוף רציף וללא חניות ביניים.

 

בהשוואה לנדידה "קצרת הטווח" של האוכלוסייה מדרום-מערב אירופה, הבזים של מרכז אסיה - הם נודדים ארוכי טווח.

הם חוצים את המזרח התיכון, ללא עצירות ביניים. יתכן, אפילו, שהם נודדים ברציפות עד לאריתראה - שם הם נוחתים סוף סוף, ממלאים מצברים ונפוצים לאזורי החריפה שבמזרח אפריקה ובדרומה.

 

הבזים של אסיה, אם כן נודדים למרחקים גדולים הרבה יותר, בהשוואה לקרוביהם מאירופה:

3,000 - 4,000 קילומטרים במקרה של בז אדום שמקנן בישראל או בטורקיה וחורף במזרח אפריקה.

5,000 - 8,000 קילומטרים במקרה של בז שיוצא מקזחסטן לכיוון מזרח אפריקה ודרומה יותר, לבוצואנה.

10,000 + מרוסיה לדרום אפריקה!

 

באביב, לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין. נתחיל מזה שבנדידת האביב הבזים האדומים כן נוטים להתלהק ולנדוד יחד. במקרים רבים הנדידה מתרחשת בגבהים נמוכים יותר ויש תצפיות בלהקות של אלפי פרטים לאורך נתיבי הנדידה.

 

חוקרי הציפורים מאמינים שמסלול הנדידה של הבזים האדומים של דרום-מערב אירופה, למשל, הוא "טבעתי" ושלא מדובר, כעת, על חצייה מפוזרת מעל הסהרה אלא "ציר" אמתי שעובר במערב אפריקה, מעל שטח פחות "עוין" שבו הבזים יכולים לנוח ולצוד בדרכם צפונה. עובדה שנדידת האביב נמשכת 24 ימים בממוצע - זמן ארוך פי חמש בהשוואה לנדידת הסתיו. מעניין…

 

בארצות רבות עוקבים היטב, היום, אחר הבזים האדומים.

מאז אמצע המאה שעברה אוכלוסיית הבזים האדומים הצטמצמה באופן משמעותי והיום, באזורינו, על כל בז אדום אחד שאנחנו רואים, פעם היו 20! כלומר - אבדן של 95% מהבזים.

 

 

 

בז אדום, זכר, ממתין לבת הזוג המיועדת...   עם חטיף עסיסי

 

מהן הסיבות שהובילו לקריסת האוכלוסייה? יש לא מעט כאלה.

הבזים האדומים הם עופות חברתיים - הם צדים יחד, מתכנסים ללינה (באתרי החריפה) משותפת ובקיץ - הם אפילו מקננים יחד, במושבות קטנות. מושבות קינון רבות נמצאו במקומות ישוב - שם הבזים נהנו מהיצע גדול של מקומות קינון בגגות הבתים הישנים. עם חלוף השנים המבנים הישנים נהרסו ובמקומם נבנו מבנים מודרניים, בלי "ארגזי רוח", גגות "רופפים" וקירות "מתפוררים" - שכל כך אהובים על הבזים האדומים.

 

בעבר, הבז האדום נזקק לדקות ספורות כדי לשוב מאזורי הציד אל הגוזלים בקן. כיום לא נותרו כמעט שטחים פתוחים בקרבת מושבות הקינון, הם (השטחים הפתוחים) "התרחקו" וכבר לא מדובר בשתיים-שלוש דקות מעוף אלא 20-30 דקות ויותר.

הצלחת הקינון של הבזים האדומים נמצאת ביחס הפוך למרחק של הקן משדות הציד, כלומר - ככול שהמרחק גדול יותר, כך ההצלחה נמוכה יותר. וזה עוד לא הכל…

 

עיקר תפריטם של הבזים האדומים מורכב מחרקים עסיסיים כמו חגבים וחרגולים, מחרקים קשוחים כמו ערצבים ומפרוקי רגליים מבהילים במקצת - כמו החבר'ה ממשפחת העכשובאים - "עקרבות", "מבעיתן" ו-"עכביש הגמל…" גם עקרבים ונדלים חביבים מאוד על הבזים האדומים.

שטחי ציד רבים הפכו לשטחים חקלאיים עם גידולים גבוהים וצפופים - ואלה מציעים מעט מזון, שקשה לאיתור ועוד יותר קשה לתפיסה.

 

 

בז אדום מגיש מגיש לבת זוגו "מנחה"

 

הבזים האדומים אוהבים חרקים גדולים, החקלאים לא אוהבים חרקים בשום גודל נתון - אז הם משתמשים בחומרי הדברה שפוגעים גם בבזים.

באפריקה, למשל, בזים אדומים צדים את עיקר מזונם באוויר - בעיקר ארבה, טרמיטים וחרקים מעופפים אחרים. כולנו יודעים שנחיל ארבה הוא "מכה" רצינית עבור החקלאים וכך קורה שהבזים האדומים צדים "חגבים מרוססים". ויש עוד סיבות - כאלה ואחרות, אפילו ציד.

אוכלוסיית הבזים האדומים קרסה, גם בישראל. המושבה המפוארת של ירושלים - שמנתה מעל מאה זוגות מקננים, איננה עוד. שטחים פתוחים רבים עברו תהליך של יעור, אחרים עברו תהליך של פיתוח ובאזורי הקינון הטבעיים, בספר המדבר למשל - הבזים האדומים מנהלים תחרות מתישה עם קאקים על כוכים וחגווי הסלע המשמשים אותם לקינון.

 

למרות זאת, יש מקומות בארץ שבהם הבזים האדומים אינם מפגרים מאחור - ואפילו משגשגים!

במועצה האזורית מגידו, בישובי אלונה ובמקומות נוספים עדיין מצויים שדות ציד שמציעים שפע מזון לצד מקומות קינון מתאימים.

בישובים האלה הבז האדום הוא "ידוען" (סלב) יותר מכל "ציפור לאומית" (מבלי לזלזל בדוכיפת כמובן)! אין זאטוט שלא מכיר את הבז האדום ובבתי הספר האזוריים מתקינם עבורו "שיכוני בזים" "מדויקים" - למורת רוחן של היונים, שלא עוברות בפתח…


אחד היתרונות בשיכוני הבזים האלה הוא שאפשר למקם בהם מצלמת קינון - אשר מרתקת את הצופה אל מסך המחשב ומגלה לנו הרבה פרטים מעניינים אודות התנהגותם של הבזים האדומים.

 
land marks