טרופיקאנה

נועם וייס 27/08/2019 00:00

עברו חודשיים וההתרגשות עוד שם, מתחת למעטה השגרה והעייפות של החום האילתי. משהו בפנים עוד נע ומהדהד בחוזקה. התרגלנו לאדישות יחסית. דברים עוברים לידנו. לפעמים דברים קשים או לא נעימים, אך יש לנו מפלטים שונים ומשונים. 

זה לא רק הטלפון. זה להיות עסוקים, עייפים או כואבים מפציעה קטנה ברגל מגדל תייל מעצבנת בסקר קטות בנגב הדרומי (פעם שנייה מאותה הגדר). הכול חוץ מלהיות שם. אבל משהו בפנמה זעזע חזק מספיק כדי לחבר, ועצמת החיבור עוד מהדהדת בפנים. אולי היתה זו רעידת האדמה שהיה לנו המזל, או חוסר המזל להיות בערך 6 קילומטרים ממש מעל הבלגאן שהיא עשתה בבטן האדמה (6.4 בסולם ריכטר). 20 שניות של אימה עם עוד כמה תזכורות בשעות שהגיעו אחר כך. אבל לא. זה לא היה זה. 

 

בתור מי ששמירת טבע חשובה לו מאוד, אולי היה זה בירוא היערות הנוראי שמכרסם ביער ומעביר ציפור אחר ציפור אל ארון הנכחדים לנצח (או עד שהדורם יגיע בסירה...). דומיניסיאנו, מדריך וצפר מעולה שליווה אותנו כמה ימים בטיולנו בפנמה (יער הדאריאן), ידע לצייר היטב את מפת ההיעלמות הזאת של ציפורי היער, אחת אחר השנייה. דעיכה באזורי התפוצה, עד היעלמות מוחלטת. אבל אני חושב שזה אפילו לא היה זה. התיירות בפנמה עוצמתית. איי סאן בלאס, בים הקריבי של פנמה, נראים כמו פלקט מושלם (כי כנראה צילמו שם את הפלקטים). הצד של האוקיינוס השקט לא נופל מחברו האטלנטי - קאריבי בדבר עם איים באמת מרתקים. מעל המים ותחתם, הכול זז בצבע וקצב שהוא קצת יותר מדי מהיר לקצב המוכר של המדבר. הכול זז בתזזיתיות, בטורבו. יערות עננים, ג'ונגלים פראיים, נהרות "מיני אמזונס" ואינדיאנים של יער מכול מיני שבטים עם שמות משונים שלא רוצים להיות "כמו כולם", גם הם שם ונוגעים בנשמה. אבל זה לא היה מה שעשה את ההבדל.

 

הצד הזה של האוקיינוס השקט לא נופל מחברו האטלנטי-קאריבי       צילום: Jessi Shackermann

 

לפני שיצאתי לדרך, הרמתי טלפון להדורם. כולנו זוכרים את הסרטון שלו נע ביער הטרופי עם ליווי של יחידת קומנדו. שכחתי לשאול, אבל בראשי זה היה ביער הדאריאן בפנמה. לשם הייתי חייב להגיע. ליער הפראי מכול. כול מה שהדורם רצה להגיד לי לפני הטיול זה "ברוך הבא לעולם של 4,000 מיני ציפורים ניאו טרופיות". אני חייב להגיד שאז זו נשמעה לי אמירה די תלושה. תיארתי לעצמי את הלחות והזיעה, את הילת היתושים התמידית, את הרמשים המטפסים מכול עבר, עלוקות (בסוף דווקא לא היו) ודגי פיראנה (גם לא), את השחייה בבוץ והמלחמה המתמדת בענפים, ולא את 4,000 מיני הציפורים הניאו טרופיות. אבל הוא צדק. זה היה בדיוק זה. זה המגוון שזעזע את נשמתי שם בפנמה.

 

Orange-bellied Trogon

Photo: Jenn Sinasac

 

מגוון הציפורים, היונקים, הפרפרים, השפיריות, האיגואנות ושאר הזוחלים. אבל בעיקר הציפורים. זה השוני, הגילוי מעבר לכול פינה, התרגשות על כול ענף. אז כן, גיליתי בתוכי טוויצ'ר קטן שמניע אותי, אך כול ציפור חדשה לי היא אוצר. באמת אוצר. גילוי חדש ומרעיש בכול עוד ציפור שלא שערתי בכלל שקיימת במציאות, שמעבר לדפי מגדיר הציפורים. בתמונות המגדיר לא רואים את זה בכלל. הגודל של כף הרגל של עיט ההארפי זה משהו שנכנס לנשמה רק דרך עינית הטלסקופ (ועדיף Zeiss). הכחול בעין של ה- Ocelatted Antbird  זה לא משהו שעובר באף תמונה. הטינאמו הקטן והסודי שאף אחד לא מצליח לראות כי הוא אלוף המסתתרים, נגלה לי לרגע ארוך של חסד שיזכר אצלי כנראה לעד. מבטינו נפגשו לרגע והוד טרופיותו נעלמה אל אלמוניותה במעבה היער. טרוגון שלא זז סנטימטר על ענף כמעט בראש העץ כנראה כבר שעות, עם בטן ומקור אדומים על רקע ירוק כהה וזנב שחור לבן - איך אפשר לפספס את כול זה? כנראה שעברו כאן מאה איש לפני ולא ראו. 

 

   Panamian Night Monkey                                           Harpy Eagle 

Photos: Dominiciano Alevro

 

בערך 30 מינים של גדרוני יער, אבל לכול אחד מנגינה משלו. אולי חמישים מינים של טאנאג'רים ומשהו דומה של חטפיות יער וציפור הילדות שלי. כשהייתי ילד ממש קטן, נסענו כול משפחתנו לנסיעת עסקים של אבא לאיזה אי קאריבי. נסענו לשבוע ונשארנו שבועיים. טרם הייתי צפר, אבל הקוליברים היו כול כך מדהימים שלא יכולתי לעזוב אותם. בכול ארוחת בוקר טרופית, היתה מגיעה אל שולחני ציפור קטנה, צהובת-בטן ושחורת-ראש עם גבה לבנה. המקור המעוקל שלה נראה לי מיוחד. אף פעם לא שכחתי אותה. יום אחד, שנים אחר כך, בחנות לספרים משומשים בירושלים, מצאתי את מדגיר הציפורים לאיים הקאריביים שכתב לא אחר מג'יימס בונד (עם משקה ביד ובחורה נאה לצידו כנראה). קניתי בלי לחשוב פעמיים וכבר בדרך באוטובוס מצאתי אותה - Bananaquit! ופתאום הנה היא שוב, בפנמה! וגם הקוליברים. עשרות מינים שלהם שאת רובם רק שמעתי - זה סוג של זמזום מהיר שעובר סנטימטר מהאף שלך במעוף הסקרנות שלהם, אבל אין לך סיכוי לראות אלא אם הוא מתיישב 10 סנטימטרים ממך על ענף ובודק אותך (או כשמאכילים אותם בפידרים). זה בגודל של דבורה! 

 

Black and White Owl                            Green and black Poison Dart Frog

Photos: Dominiciano Alevro

 

הציפור היחידה שעשתה לי קצת רגשות אשמה היא הקצאל. מצאתי אותה די בקלות ביער הררי למרגלות הר געש בגובה של 3,400 מטר. זו הציפור הלאומית של איזה חמש מדינות במרכז אמריקה ובדיעבד הבנתי שזו נחשבת ל"ציפור הקשה" של פנמה גם למקומיים. דומיניסיאנו העביר 3 שנים של חיפושים ולא מצא ולנו לקח בערך שעתיים (אחרי שאשתי הצליחה להוציא לי יתוש שחדר לי אל תוך העין). אני לא אוהב טוויץ' מתנשא. זה כבר הרגיש לי רע. אבל הוא מדהים הקצאל. הגודל והצבע אבל בעיקר איך שהוא עף עם כול הזנב שלו בקלילות בין הענפים.

 

צילום: Jenn Sinasac

 

זה לא היה טיול צפרות, כך הסברתי לאשתי ג'סיקה שוב ושוב. זה טיול טבע. ראינו המון. קוף שאגן וקוף עכביש, קוף לילה, קאפוצ'ין וטמרין, שני מיני עצלנים (ואו, איזו חיה מוזרה), דוב נמלים שחור ולבן (טמנדואה), אופוסום, סנאים, המון עטלפים שאוכלים רק ציפורים ממנים מסוימים, צפרדעים וכו'... ואפילו לוויתן. 

ראינו המון צפרדעים וקרפדות - עולם מלא של צבע צורה וגם רעל. איגואנות, כוחים, תנינים, נחשים ולטאות מכול המינים, הגדלים והצורות ובתי גידול נהדרים. אבל אין מה לעשות. כשיש צפר אז זה טיול צפרות. מגוון הציפורים כאן לא מאפשר אחרת. זה מרגש, זה מקסים וזה נותן מימד אחר לגמרי של הערכה לטבע של הארץ הזאת.

כמו בכול סיפור על טבע בדורנו, יער החלומות של פנמה מתכרסם והקסם הולך ונעלם. הופך לאיטו לבולי עץ ענקיים ובסופו של דבר לניירת אינסופית שאף אחד לא באמת צריך. להדפיס כול נייר מיותר או טוקאן עם מקור ירוק ענק - סדר העדיפויות יהיה מובן אולי רק אחרי שכולם יבקרו כאן.

 

סולה לבנת-בטן             צילום: Jessi Schackermann

 

בשבועות האחרונים אנו שומעים על שריפות נרחבות ביערות הגשם הטרופיים שבאמזונס. אנשים מתחילים להבין את גודל האסון שבדבר. כולם מדברים על מכונת החמצן של הכוכב שלנו שנשרפת, ועד שאנשים לא יתחילו להיחנק פה, כנראה שלא ישקיעו את המשאבים לטיפול שורשי בבעיה. זו לא רק ההתחממות שכולנו מכירים. זה קודם כול הצורך לספק את בשר הבקר של העולם. בירוא היערות אינו תוצאה רק של שריפות ספונטניות ו"חציבת" עצים, אלא כנראה בעיקר של פינוי היערות לטובת מרעה בקר. אז בשר בקר או חמצן? הבחירה ברורה, אבל כנראה רק כשיגמר החמצן... אלו בעיות גדולות, שאנשים גדולים עוסקים בהם. 

מה שכואב לי זה העושר העצום שנשרף, האוצר שנהרס. כן, זה יגדל מחדש (או שיהפוך למרעה), אבל חלק מהמינים כבר לא יחזרו. כפי שמגוון מיני הציפורים שחי שם הוא בסקאלה אחרת לגמרי מאצלנו, כך גם הכחדת המינים שם היא בקנה מידה עצום ומדאיג. כול פיסת יער שם היא שונה מזו שלידה ורואים זאת במגוון החי שחי שם. מי שיעלם, כבר לא יחזור. לנצח.

 

Barred Puffbird     Photo: Dominiciano Alvero

 

יש לי עוד המון מה לספר על פנמה. על איך הם מפעילים את תיירות הצפרות הצפון אמריקאית העשירה דרך מלונות צפרות ייחודיים, על מקומות מופלאים על איים, הרים או על יערות העד, על יער הדאריאן הפראי שמפריד בין פנמה וקולומביה וכדי להיכנס אליו צריך שילוב של סירות על נהר, רכב שטח קשוח וללכת הרבה ברגל עם מדריך אינדיאני מקומי, על שבטי אינדיאנים באמת מרתקים, על אוכל יוצא מהכלל ואשתי תעיד על הקוקטיילים המצוינים במחיר של בקבוק מים בבית. 

על זה תוכלו לדבר איתי בביקורכם הבא במרכז הצפרות באילת. את הכתבה הזאת כתבתי כדי לפרוק מהלב ואולי כדי לחזור לשם, עם עוד כמה צפרים שירצו, כדי להתחבר מחדש ולבדוק עוד כמה פינות וציפורים מופלאות. אז אם אתם בעניין, דברו איתי.

נועם
 
land marks