פפיונים, קוקיות וזכרונות

עדי גנץ 05/09/2019 00:00

בשנים 1985 - 1986 עשיתי את עבודת הגמר שלי בביולוגיה תחת הנחייתו של פרופ' אוריאל ספריאל מהאוניברסיטה העברית. נושא העבודה אותו בחרתי היה פיפיון ההרים (Anthus similis captus), ציפור שהכרתי היטב משטחי הבתה הסלעיים שסביב ירושלים. 

למה בחרתי דווקא בציפור לא אטרקטיבית וקשה שכזו (לא מאוד נפוצה, חייה באזורים טרשיים, דוגרת קרקע וכו')? האמת שאני לא ממש זוכר, אבל מהיכרות עם עצמי אני חושב שזה בגלל שידעתי שאף אחד אחר לא יבחר בה. להוסיף קצת מידע לעולם המדעי על ציפור אפרורית ונשכחת הייתה בעיני מטרה ראויה, וללכת עם הראש בקיר היה כבר אז סוג של תחביב.

 

שטח המחקר שלי שכן כעשרים דקות הליכה מביתי בקרית היובל (ירושלים) וכלל את גבעת מלחה (מנחת) וגבעת משואה. אם תבקרו שם היום תמצאו בו את גן החיות התנכ"י, שכונות מגורים וכבישים. פיפיון הרים לא תמצאו שם וגם לא את זוג עיטי הסלעים (מצטער, אני לא אוהב את השם "עיט זהוב") שדגר באותה תקופה בנחל גילה הסמוך. אתם קולטים? חצי שעה הליכה משכונת מגורים בירושלים דגרו עיטי סלעים! היום אני מסתובב במקומות הכי מרוחקים שעוד יש במדבר ורואה אותם רק לעיתים רחוקות.

באופן לא מפתיע העבודה התגלתה כמאתגרת מאוד. ראשית היה צריך ללכוד ולסמן את הפיפיונים, דבר לא פשוט לכשעצמו. בשטח שלי היו כשבעה זוגות והמרחקים ביניהם היו של מאות מטרים. הם לא נטו להתכנס דבר שחייב הקמת רשתות לכל זוג בנפרד. לשמחתי הצלחתי לגייס עזרה ממטבעים כגון ירון בזר ואלון בר. היינו יוצאים עדיין בחושך מביתי וצועדים אל שטח המחקר עם העמודים וכל הציוד על הגב. אחר כך היינו מקימים את הרשתות על הגבעות התלולות ומנסים לכנס את הפיפיונים אל הרשתות לאט ובסבלנות. כאשר היו קרובים דיים היינו מסתערים עליהם כמו אינדיאנים ומקווים שייבהלו ויברחו לתוך הרשת. זה עבד, כלומר בערך פעם אחת מתוך חמישים ניסיונות בממוצע. אין מה לומר, היינו בכושר.

פיפיון הרים זכר מסומן בטבעות צבעוניות צילום: עדי גנץ

 

אחרי שסימנו בטבעות צבעוניות כ 11 פרטים (אם אני לא טועה) התחלתי לעקוב אחריהם, לתעד ולמדוד את גודל הנחלות. האתגר הגדול הבא היה לאתר את הקנים. כמו כל דוגרי הקרקע, פיפיוני ההרים מסתירים את הקן שלהם היטב מתחת לשיח או אבן ומתגנבים אליו בחשאי. רציתי לאתר את הקנים מוקדם ככל האפשר, בשלב הבנייה או לכל היותר הדגירה דבר שהיה כמובן קשה הרבה יותר מאשר בשלב של האכלת הגוזלים.

 

הפתרון ה"לואו-טקי" לבעיה היה לגייס פחות-או-יותר את כל צפרי ירושלים לסרוק את הגבעות. היינו הולכים ביישור קו במרחק של מטרים ספורים זה מזה דרוכים וממתינים לבריחה של פרט מהקן. זה עבד לא רע, אבל אני לא ממש ממליץ על זה כשיטה.

המעקב היומיומי אחרי הפיפיונים סיפק לי הצצה די מעמיקה לחייהם. ראיתי דברים אשר לא תועדו קודם לכן או לפחות לא מצאתי לכך עדות בספרות שקראתי. היו להם, למשל, מחוות גוף מעניינות למצבים שונים. הזכרים היו זוקפים את זנבם כמחוות איום כלפי זכרים פולשים ואז היה מתחיל קרב במעגלים אשר תמיד היה מסתיים במרדף אווירי.

הזדווגויות היו חלק מהעניין הטריטוריאלי, והזוגות נהגו להציג לפולש את הזוגיות הטובה שלהם מראשי סלעים. הכי הפתיעה אותי הצגת "הציפור הפצועה" של הנקבות (בעיקר) ליד הקן, שלוותה בקול טרטרני גס, אשר לא שמעתי בשום מצב אחר.

 

מחוות שונות: מחוות איום של זכר (א), מחוות הזמנה להזדווגות של נקבה (ב), הצגת "הציפור הפצועה" (ג)

עדי גנץ

 

הקוקיות הסתננו לתוך המחקר בלי הזמנה. קוקיות אירופאיות היו מין שכיח בבתות סביב ירושלים ושירתן הייתה חלק מקולות האביב הרגילים יחד עם הטרטור המונוטוני של התורים המצויים. הטלת קוקיות אירופאיות תועדה בישראל בקיניהם של שלושה מינים: המדברון, פיפיון ההרים והגדרון (תיעוד יחיד). נקבת הקוקיה בשטח המחקר שלי הצליחה ממקום תצפיתה (בלי סריקות מתישות), לאתר את קניהם של שלושה זוגות, ולמעשה במשך תקופה שבין ה-10 באפריל עד ה-3 במאי היא הטילה בכל הקנים שהיו זמינים בשטח.

באחד המקרים הקינון נהרס (נטרף) והקוקיה הטילה שוב גם בקן המילואים של הזוג. ביצי הקוקיה היו בהירות ומעט גדולות מביצי הפיפיונים, אבל הם קיבלו אותן על אף זאת.

 

 

קן עם ארבע ביצי פיפיון הרים וביצת קוקיה אירופאית אחת (הבהירה יותר) צילום: עדי גנץ

 

בתזמון הטלה נכון, גוזל הקוקיה היה בוקע יום או יומיים לפני גוזלי המאכסן ואז משליך החוצה את שאר הביצים ו\או הגוזלים. היה זה מחזה קשה לצפות בגוזלי הפיפיון הפלומתיים המסכנים מוטלים מחוץ לקן ממש מתחת לראשה של  נקבת הפיפיון, אשר המשיכה לשבת על הקן תוך התעלמות מוחלטת מצאצאיה הגוססים. במקרה אחד איחרה נקבת הקוקיה בהטלה והגוזל, אשר בקע 3-4 ימים אחרי גוזלי הפיפיון, לא הצליח להשליכם החוצה וגווע ברעב. אני חושב שדי שמחתי לאידו.

 

גוזלי הפיפיון הפלומטיים מוטלים מחוץ לקן בעוד שגוזל הקוקיה הוורדרד בתוכו צילום: עדי גנץ

 

פרחון קוקיה אירופאית ממתין ל"הוריו" הפיפיונים צילום: עדי גנץ

 

עבודת הגמר שלי הודפסה במכונת כתיבה, נכרכה בקרטון צהבהב והוגשה לבית הספר בדצמבר 1986. קיבלתי עליה ציון טוב, אולם העולם המדעי לא הוכה בתדהמה והפיפיון האפרורי שלי לא הפך לסלבריטי בזכותה. את מסקנותיה לגבי יחסי מצב פיזי - גודל טריטוריה - גודל תטולה מזמן שכחתי, אבל את השנה שביליתי עם הפיפיונים והקוקיות שלי על הגבעות לא. היא נותרה כרוכה על אותו מדף בתוכנו אשר כתביו הם אנחנו ואנו כתביו.

 

 

 
land marks