בעקבות תרנגול השלג

אלומות האור מטלטלות ומתעקלות עם סיבובי הדרך המשובשת, מטפסות את טטנולדי (Tetnuldi), קורעות את מעטה העלטה מעל לעצים רדומים. ככל שאנו עולים בהר יורדות הטמפרטורות. אור אפרורי, של טרום אור ראשון, מצייר קווי מתאר מעורפלים של עצמים דוממים וציפורים מתעוררות. המכונית עמוסה בצפרים עייפים ומדיפה ריח קל של חומץ תפוחים.

 

שכווית קווקזית כורעת לצד הדרך, בין לא מעט פיפיוני מים. אנו ממשיכים לטפס, הטמפרטורות ממשיכות לרדת ואנחנו מגיעים לנקודה בה נושקת הזריחה לפיסגה. בגובה 3,165 מטרים מריעים תרנגולי השלג את קיומם ודודי מאתר שניים בערוץ, שנחרץ בהר. הם מטפסים בערוץ בין אבנים שבורות, הסוואתם כה מופלאה, נדמים הם להיות הסלעים שסביבם. כשהם קופאים על מקומם הם אינם. לפחות עבורנו הם אינם. אחד מהם פורש זנב לבן ולרגע הוא מופיע ומתבלט על רקע הסביבה. כשהוא מקפל את הזנב הוא נעלם באחת בין הצללים. עכשיו, כשראינו את תרנגולי השלג, הכל טוב. דודי ושלמה מטפסים על סכין תלול, מתקרבים לתרנגולים. אני מצטרף עד לרגע בו רועדות רגליי על הדרדרת, מוותר וחוזר. אחר כך, כשאראה את הצילום שדודי השיג של תרנגול, אתמלא בקנאה. עדיין, הכל יפה וטוב.

 

תרנגול שלג קווקזי     צילום: דוד קוטר

 

הדרדרות שתחתינו מצייצות ציפורי שיר של ההר הגבוה: סתריי צוקים, בוגרים וצעירים, נעמדים על סלעים לצילום; ורדיות גדולות מגיחות מעבר לפינה, נוחתות לשחר מזון, אך מופתעות לפגוש אותנו כל כך מקרוב. הן פוערות מקור בתדהמה, מפנות זנב ונעלמות; תפוחיות הרים מלוות צחיחניות חרמון ובזבוזים אדומי-מצח, הלהקה כולה מקפצת בין שברי האבנים, באה והולכת, משתתקת ומצייצת. נץ גדול חולף ונוכחותו משתיקה את הציפורים ומעירה אותנו, העייפים.

הררי פה כל כך, הפסגות מעלינו לבנות משלג, הקרקע מכסיפה מקרח לילי, מתוכו בוקעים כרכומים צהובים. הקרח נמס ומתחלף בברד, שבתורו מתחלף בגשם מקפיא. הטיפוס בהר הגבוה מקשה, הלב דופק, הנשימה כבדה, אך אנו עוד בטוב מהתרנגולים ויתר הציפורים. סביבנו חכליליות רבות, אך כולן סלעים. אדומת-בטן אין. גם למחרת לא. כי שוב אנו עולים להר באפלה. אלומות האור הרוטטות ומתעקלות נחות על שני תחמסים אירופאיים, הם מלהטטים זה עם זה, זה בזה ונעלמים.

 

אושגולי     צילום: פיקי איש שלום

 

באור ראשון אנו עוצרים ליד שני רכבים של צפרים הולנדיים וכולנו סורקים יחד את השיפועים של ההר, ששופעים בשיחים הנכונים ואכן שלושה זכרים שחורים של שכווי קווקזי רועים במרחק, זנבם שמוט מטה, כבד מלשאתו מונף. למעלה על ההר נדמו התרנגולים, נדדו אולי למדרון מרוחק. צוקית חכלילית צעירה עומדת זקופה ליד דולינות משחירות ונדידת עקבים מזרחיים ושני עיטי ערבות חוצה את הרקיע, יחד עם שני זגים צהובי-מקור. דודי--שוב דודי--מאתר חמוס שמנסה לצוד ציפורי שיר בקפיצות נחשוניות. אני לא מצליח להבחין בו, רק בהתגודדות של ציפורי השיר סביבו. ענן של בזבוזים זועמים מלווה התקדמות בלתי נראית של משהו, כנראה זה החמוס. אנחנו וההולנדים ממשיכים לחפש את החכלילית אדומת-הבטן, אך היא אינה בנמצא. כנראה מוקדם מדי בעונה והיא עוד לא ירדה מהפסגות הגבוהות. משהו נצטרך להשאיר לביקור הבא.

למסטיה (Mestia) וטטנולדי הגענו מבטומי (Batumi). ציפרנו קצת בדלתה, אך יש בה בעיקר ציידים רבים. קולות הירי ליוו אותנו כל הבוקר, גם שחפים כוזריים ונדידת דיות וזרוני סוף. חוץ מהציידים קצת כמו חוף הצוק כאן, הרבה מאוד חנקנים אדומי-גב, סבכים שחורי-כיפה וטוחנים, גם סבראש יחיד וקוקיה אירופית שחלפו ביעף. ינשוף שדות אחד, שהגיע מהים השחור ונעלם בין השחפים, השלים את התפאורה המוכרת של חוף הצוק בסתיו.

 

דוד קוטר מצלם....     צילום: פיקי איש שלום

 

הגנים הבוטניים הניבו מעט יותר. כבר בכניסה זוג סיטות אדומות-חזה הופכות אותי מאושר. אמיר חיפש טפסי-עצים ועבור שלמה ורותם, שלא ציפרו עוד באירופה, כמעט כל מין כאן הוא לייפר. אני מוריק מקנאה מההתלהבות שלהם מכל ירגזי כחול ושחור. ירגזים זנבתניים מוציאים מכולנו אנחות של התפעמות. לא חשוב כמה פעמים אראה אותם, הפעלתנות הקבוצתית שלהם מהפנטת. שלמה ורותם אוספים לייפר ועוד לייפר, עד שכולנו נעצרים ליד עץ, בין ענפיו נמנמן עצים, דווקא עירני למדי. אנחנו נפרדים מממנו ומבטומי ונוסעים לאגם פוטי (Poti Lake).

 

כל הדרך לאגם שוטפות אותנו דיות בנדידה, הן חוצות את קו החוף מהים השחור אל תוך גיאורגיה. באגם שחפים גמדיים יחד עם שחפי אגמים מנסים להתייצב אל מול רוח עירה. מירומיות לבנות-כנף רוכבות על הרוח וחותכות את השחפים, שמנסים לשווא להתייצב. הרוח מתחזקת ומשלחת אותנו לדרכינו הארוכה למסטיה, אל מעל לפרות ומתחת לטטנולדי, שאת מדרונותיו החשוכים, האירו האלומות המטלטלות ומתעקלות מוקדם מוקדם בבוקר למחרת.

לאחר הטטנולדי היתה אושגולי (Ushguli), מקושטת במגדלי שמירה עתיקים ומעוטרת כיישוב הקבע הגבוה באירופה. בחצרותיה בזבוזים אדומי-מצח, הם כמו דרורי הבית אצלנו. להקה רועה בחצר, בוגר מאכיל פרחון, כמעט לרגלינו. גם קחה הנהג מצליח להתלהב קלות מהנקודה האדומה שבמצח. בחצר הגסטהאוס, שרה ברציפות חכלילית סלעים מגג אחד המגדלים, הכפר חשוך מהפסקת חשמל מתארכת, אך בשמיו מזמזם רחפן, גם לכאן הם הגיעו כדי להרעיש.

 

חכלילית סלעים "אדומת-בטן" - זכר.    צילום: אמיר חבר

 

מאושגולי לפס זקארי (Zakari Pass) והלאה ודרומה. הדרך ארוכה ומאתגרת. קחה נוהג, אמיר מחפש קפה ומאפה, רותם נרדם וחולם אדום, שלמה מחפש זווית נכונה לצילום, אני את המילה המתאימה ודודי מוצא ציפורים אפילו בלי לחפש. במדרונות הירוקים של אושגולי קוצרים כפריים את העשבים ועורמים אותם לערימות של שחת, אותן הם מסיעים על מזחלות נטולות גלגלים, מזון חורף לעדרי הפרות. על חלק מהערימות עומדים עקבים מזרחיים ונחים. עוד ועוד פסגות מעלינו, את חלקם מברישים עננים צמריריים. אנחנו במירוץ נגד מיכל הדלק ותחתינו שוצפים נחלים, אין בהם אמודאי אחד לרפואה. ניחוח מתון של חומץ תפוחים ממשיך ומלווה אותנו, צפרים עייפים, גם ציקצוקי ציקדות ומעט מאוד עלוויות וירגזים. מחר יהיה עשיר יותר צפרית. כך לפחות היא התקווה.

 

יום המחר, יומו של פס זקארי, מתחיל בביצי עין ושני אמודאים וככל שאנו מטפסים אל על הצפרות רק משתבחת, עומדת בסימן נקרים: עקודים, בינוניים, גמדי או שניים וצילו השחור משחור של הנקר השחור. טפסי-עצים צפוניים, הגרסה השירית לנקרים, מטפסים לאורך הגזעים והענפים, לעתים הפוכים הם, תרים רימות ותולעים לשלוף. שני זוגות של סיטות אדומות-חזה מפתיעים אותנו, גם הסיטות יודעות להיעמד הפוך, שולפות זרעים מאיצטרובלים במקור דמוי פינצטה דקה. מדי פעם הן פוצחות בשירה מהדהדת, דמויית זמבורה של מכונית עתיקת-יומין.

 

למעלה: עלווית הרים וסיטה אדומת-חזה     צילום: רותם אגמון

למטה: סתרי צוקים וצלוב מקור    צילום: פיקי איש שלום

 

היערות המחטניים מזמינים לא מעט אוכלי זרעים: פרושים מצויים, שני אדמונים צעירים ולהקה של צלובי-מקור, משום מה מתעקשים חלקם לכרסם בקתה מטה ליפול, קירותיה לא עומדים בשיני הזמן, גם לא במקוריהם של צלובי-המקור. גדרון וסתרי מצוי נזעקים להגן על הבקתה, אך נכנעים ונסוגים לאחת סמוכה, מגגה שר הגדרון ומבליט חזהו, בניסיון נואש להציל את כבודו.

מהפס עצמו יפה הנוף: אחו רחב ידיים, מעליו צוקים משוננים, מתחתיו עמקים משתפלים. השמים כחולים, פה ושם ענן, פה ושם להקה של פיפיוני מים ושדות, תפוחיות מצויות ובזבוזים אדומי-מצח. כרים של סיתווניות גדולות-מידה, מלווים אותנו מטה אל העמק הבא. אנשי העמק שבנו, מזהים בו את עמק יזרעאל שלהם, רק גדול בכמה מידות. בכלל רחב-ידיים כאן, הנסיעה לא מסתיימת כלל וכרגע מלאה המכונית בצפרים עייפים וריח מדוד של חומץ תפוחים. לקראת הביקור הבא אכווץ את גיאורגיה לקובץ זיפ.

לבסוף ננעל היום בורדזיה (Verdzia). בשיפוליה בריכת קנים, אליהם מתנקזים עשרות, אולי מאות, אלפים של סנוניות רפת. הן יורדות ללינה, עננים על גבי עננים; עננים של סנוניות על גבי סתם עננים של סתיו. השמיים מתקדרים מהעננים השונים ומחשיכים, מפנים מקום לעשרות רבות של עשים, שנחים באפס מעשה על קירות המלון.

 

דוד קוטר ופריחת כרכומים     צילום: שלמה קאין

 

זוג פרסים     צילום: שלמה קאין

 

את ורדזיה ניתן לספר במילים רבות, לתאר את הערוצים שעולים אל מול עיר המערות ומלאים בסיטות צוקים, סלעיות קיץ, פפיונים צהובים ועוד, אך אסתפק בחמש מלים: זוג פרסים וזוג עיטים זהובים, ואולי בעצם אתמצת למילה אחת: עוצמה.

 

יום שמיני. טועמים מעט מהערבות הגיאורגיות במנזרי דוד גרדז'ה (David Gareja), גם מהגשם המקומי. העצבים מתוחים קצת מעבר לקצה, אבל הצפרות טובה, מסככת את הקצוות המתוחים והחשופים של העצבים.

גם הנופים משככים, משכרים: כוכים חקוקים בסלע כהה, נקיקי נזירים צופים אל גבעות של אבן חול צבעונית, בעונה זו גם מוריקות מהגשמים. אני שואף את הנוף לריאות ולרגע עוצם את העיניים. על לייפר נוסף בגיאורגיה וויתרתי כבר, אך אז מקבלת את פנינו משפחה תזזיתית של סבכיי אשלים. הזכר סמוק דיו וכולם מנענעים את זנבם, כאילו קראנו כולנו--אנחנו והם--את אותו מגדיר צפרות.

 

עזניה שחורה

צילום: רותם אגמון

 

מעל המנזר חגים מספר נשרים, ביניהם רחם אחד וגם--יום אחרון לצפרות כאן--שלוש עוזניות שחורות. סביב המנזר משביע דודי את רעבונו לעלווית הרים וכולנו משביעים את רעבוננו התמידי לחטפיות גמדיות. ארבע מהן מסתובבות בין עצי השקד ואין די ממתיקותן. על גג המנזר זוג של צוקיות כחולות וזוג של סיטות צוקים, אחת מהן אוספת אבן במקורה וקדה בתנועות תפילה. נזיר לבוש גלימה משגיח שלא נפר קוד דתי לא כתוב, חייל גיאורגי משגיח בל נחצה גבול לא מסומן עם אזרביג'ן ואמיר משגיח שנגיע בזמן לקפה ואם ניתן גם למאפה. בפתח אחד הכוכים העתיקים והנטושים, שתי ורדיות אירופיות צעירות מכרסמות מלח מהקירות המתפוררים ותלום-קשקשים מצוי שוחה לא להנאתו במים הקרים.

 

על ההר     צילום: קחה בר

 

בערוץ סמוך אנחנו נפרדים מקחה ויוצאים למצוא סלעית שיחים. אנו מאתרים הרבה סלעיות חורף, קיץ, ערבות ואירופיות, גם הרבה עפרונים מצוייצים, התגעגעתי אליהם מאוד. חוגלות סלעים מתרוצצות בין הרגליים, קריאותיהן רק הד חיוור לאלה של קרובי משפחתן מההר הגבוה. צוקית חכלילית צעירה צופה בנו מראש אחד הרכסים ואנו צופים בה חזרה. כוס חורבות מושך אליו את אוכלוסיית כל הסלעיות שבסביבה. הן מתגודדות סביבו כועסות ולנו יש הזדמנות אחרונה לוודא שאין סלעית שיחים בנמצא. אכן אין. לבסוף נמאס לכוס, הוא קופץ אל עבר אחת הסלעיות, כולן פורחות בבהלה ואנחנו מתכנסים אל האוטו, לנסיעה לטיביליסי (Tibilisi), עוד נסיעה ארוכה אחת ודי.

ובטיביליסי, לאחר שמונה ימי צפרות אינטנסיביים, אפילו קחה כבר עייף ושש למסור אותנו ואת ריח החומץ הכבד לידיו של הטייס, שיקח אותנו ארצה: לבחירות, לטוויץ' ולמה שבא.

 

קחה - הנהג שלנו... חברה'מן, וגם מתעניין בציפורים.

 

קוקוריקו... כבר אמרנו?

land marks