כשבאה לי מוזה

יוסי חן 22/09/2019 00:00

יום שישי בערב, כל הגוף כואב מהכדורגל בצהריים אבל הלב שמח משער יפה מבעיטה מרחוק לפינה הרחוקה. משהו שישאר איתי עוד יום יומיים ויתפוגג כמו הרבה רגעי אושר אחרים בחיים. 

אושר הוא עניין רגעי וחולף שאני מעדיף שיגיע במנות קטנות, לאורך זמן והכי חשוב להנות מהרגעים הקטנים האלה. ״אתה עושה קפה״? (עוד רגע קטן של אושר...) קולה הנעים והערב של אשתי מפלח את חלל האוויר ומעיר אותי מהרהורי האושר הקטנים. חדשות הערב בכל הערוצים משעממות מתמיד והתוכניות הרדודות לא משאירות לי ברירה אלה לחפש את השלט שתמיד אבל תמיד אני יושב עליו. למזלי בערוץ הראשון שאני נופל עליו פרדי מרקורי על הבמה בסרט ״רפסודיה בוהמית״, נכון, לא פרדי המקורי אבל כך כך אמין ומדויק וכך גם שאר  חברי הלהקה - סרט נפלא שראיתי בקולנוע אבל היה ברור לי שבפעם השניה שאצפה בו בבית אני אהנה יותר. 

 

לימוזה מצויה במים שקטים            צילום: יוסי חן

 

השלט אצלי ביד וכל שיר אני מגביר ומגביר ונהנה מכל רגע (עוד רגע קטו של אושר), קווין (Queen) הייתה הלהקה שגדלתי עליה, אני מכיר כל שיר וליין של גיטרה והאמת אני לא מאלה שאוהבים את קווין רק בגלל פרדי המדהים והגאון אלה בגלל כל חברי הלהקה והחיבור החד פעמי ביניהם לבין פרדי. 

תמיד כשהייתי מתווכח עם חברים מדוע קווין בעיני היא הגדולה מכולן (לא החשובה, הגדולה) הייתי עונה, אני אהבתי וגדלתי גם על הביטלס, הסטונס, לד זפלין, פינק פלויד, ג׳נסיס, בואי ואחרים שהיו ענקיים אבל בהיסטוריה של המוזיקה קמו אחריהן להקות מצליחות אחרות שהזכירו אותן בסאונד ובלחנים, חוץ מ״המלכה הבריטית״ כי באמת היה שם חיבור חד פעמי של אנשים, שירים, סאונד והשפעות שקשה לשחזר ולחקות, ויעידו על כך המנוני האצטדיונים שלהם המלווים את פסקול חיינו. 

מאושר ומלא במוזה מהמעמד אני נכנס לישון ובהבזק של רגע משנה תכניות ומחליט שמחר אני רוצה לפגוש את ״מלכת הביצה״ שלי, לימוזה מצויה. אולי זה מהאנרגיה של השירים הנפלאים אבל הגוף כבר לא כואב וגם את הגול לפינה כבר שכחתי. 

הלב מצפה כבר לעוד מנה קטנה של אושר וכולי מתוח בתוך המסתור לרגע הזריחה, ואז כמו מלכה אמיתית היא מופיעה, סולנית אמיתית, כולה זוהרת מתאורת הבוקר המדהימה ואני קהל שבוי בקסמה, פורט אקורדים קצרים על המצלמה ועוד רגע שר לה את Love of my life. 

 

לימוזה מצויה - ספטמבר 2019 חוף הכרמל    צילום: יוסי חן

 

היא לא נשארת להדרן ועפה לה אבל לרגע עשתה אותי שוב מאושר ואכן שברה את ליבי. בדרך חזרה אני שומע בגל״צ את מולי שפירא מראיין צלם ותיק ורציני (לא כמוני) המצטט צלם מלחמות מיתולוגי שאמר ״אם אתה לא מרוצה מהצילום שלך כנראה שלא היית מספיק קרוב״. אני מחייך וחושב לעצמי כמה שזה נכון, לשמחתי הייתי מספיק קרוב אבל תמיד יש מה לשפר וללמוד. 

מגיע הביתה עייף ומרוצה מעצמי ולשמחתי החיילת שלי התעוררה והתמזל מזלי לאכול איתה את ארוחת הבוקר (עוד רגע של אושר), שקט של יום שבת בחוץ, אוושת הרעש מאיילון מתחלפת בציוץ הציפורים - אני אדם חילוני אבל אוהב את השקט הזה של השבת ושומר אותה בדרכי החילונית והמכבדת, לטעמי אחת ההברקות הכי חשובות שלו, שלנו, אושר אמיתי וטהור, מתנות קטנות.

 
land marks