2/10/99, 4:30 לפנות בוקר מצלצל השעון המעורר. כמה דקות אחר כך אני חוגר על הגב תרמיל טיולים ענק שמכיל את כל ציוד הטיבוע, כולל חצאי עמודים שבלטו ממנו כחצי מטר. עולה על האופניים של ניר ספיר אותם החרמתי ממנו יום לפני ויוצא לדרכי. לא יודע למה קיבלתי צל״ש באותו הבוקר. רק רציתי לחזור הביתה בשלום.
אל שדה האספסת הגעתי בדימדומי בוקר. כעבור שעה ארוכה כבר עמדה בשדה שורת רשתות ארוכה לא פחות. רשת בודדות לא קשה להקים לבד. שורה של רשתות זו כבר משימה קשה בהרבה למטבע יחיד, ולאחר הקמתה יש לחזור ולשפר את זוויות החבלים ומיקומי היתדות. כשעמדה לבסוף שורת הרשתות המתוחה התכוננתי ללכידה רבת משתתפים. בשדה הצטופפו מאות נחליאלים צהובים ועפרוננים, ראשוני הפפיונים והנחליאלים הלבנים, עלוויות אפורות בשפע, ועוד. אבל נפלאו ממני אורחות הציפורים. למרות שהשדה הגדול נראה הומוגני לחלוטין, הציפורים התרכזו ממרכזו ומזרחה, ואילו אני הקמתי את שורת הרשתות במערב.
אחרי מספר נסיונות להביא את הציפורים לרשת נכנעתי, פרקתי את השורה והקמתי אותה מחדש במרכז השדה. התוצאות לא איחרו לבוא ובכל סיבוב קצרתי מספר נאה של ציפורים, העסק החל לעבוד, ומהר מאוד הצטברו ברשימה כמה עשרות ציפורים. בסביבות תשע החלו להשמע קריאות מוכרות מכיוון מזרח. לפאתי מזרח נשאתי עיני לראות את המחזה. כמו סנוניות ענק סובבו להן מעל השדה כתריסר שדמיות וליקטו חרקים באוויר.
סתיו 1999
זה היה הסתיו הטוב ביותר בתולדות האתר, ואולי גם בכלל ישראל באותה השנה. הדבר בלט על רקע השיממון באתרי מפתח אחרים בישראל, במיוחד בעמק בית שאן. שם היה הסתיו משמים לכל אורכו, תופעה שנקטעה רק בתחילת דצמבר עם הגיע החובה הגדולה והחרטומית חדת-הזנב השלישית לישראל לכפר רופין. אבל הדברים התפתחו לאט. בתחילת אוקטובר עדיין לא נרשמה בשפב"ש תצפית בשדמית שחורת-כנף. בהעדר אתרי אינטרנט, את תחרות ״הליסט השנתי״ ניהלנו עדו צורים ואני ביננו. כעת, באמצע האספסת, עם הרשתות פרושות, הגיעה העת להעניש את עדו על הברזת הבוקר. אבל השדמיות רחוקות מעט, במיוחד נגד השמש, והאתגר גדול, במיוחד לאותה משקפת המכונה ״צייז מזרח גרמנית״, שהדמיון בינה לבין אחותה המערבית אף נפל מזה של צמד התאומים שוורצנגר ודה וויטו.
לאחר ניקוי מהיר של הרשתות החלטתי לדווש את מאתיים המטרים אל השדמיות, לעמוד מתחתן, למצוא שדמית שחורת-כנף, ולשוב בחופזה לרשתות. זה לא ארך יותר מחצי דקה להגיע אליהן. הרמתי את המשקפת ובחרתי באקראי שדמית אחת. בינגו, שדמית שחורת-כנף! ללא ספק נעדרת כליל את שפת הזרימה הבהירה. כעת יכולתי לחזור במהירות אל הרשתות.
משהו עצר בעדי. המשקפת נותרה על השדמית מבלי להבין מדוע, והחל ויכוח ביני לבין עצמי. שדמית שחורת-כנף, אמרתי, ועצמי לא התרצה. בטוח? בטוח, הרי אין שפת זרימה לבנה. בטוח? ודאי, הרי גם זנבה קצר מאוד. היא נדמית כסנונית רפתות צעירה בלהקה של בוגרות. ועצמי, הוא איננו מתרצה, עומד שם, משקיף על השדמית, ואז פולט בנחת: אם זו שדמית שחורת-כנף, אז מדוע סוככות תת הכנף אדומות?
מה יכולתי לענות על זה? נוצחתי בנוק אאוט. הבטתי בשדמית, בזנבה הקצר, בדגם הכנף הברור ממנו התעקשתי להתעלם עד כה, וגל קור הרעיד את העורף. המחשבות נדדו שבע שנים לאחור, אל ביצה דלוחה בדרום תאילנד. הדברים החלו ליפול אל מקומם.
צילום: אייל שוחט
2/10/99 - 10:00
השדמיות עוד סובבו שעה ארוכה מעל לשדה, אבל היה צורך בדברים שלא יכולתי לשאת אתי באותו הבוקר - טלסקופ, מצלמה, ואם כבר, עוד כמה צופים. חזרתי אל הרשתות, שיחררתי את הציפורים ללא טבעות, אספתי הכל לתרמיל ודיוושתי את דרכי חזרה אל העיר כחום היום של עשר בבוקר. שדמית מזרחית בשפב״ש, ושוב בתזמון מחורבן, חצי שנה בלבד אחרי שנצפתה הראשונה באילת על ידי ג׳יימס סמית׳ וקבוצת צפרים אותה הדריך באילת. נראה כי לעולם לא יתכבד השפב״ש ב-First משלו.
ארכה מאוד הדרך הביתה, שם מצאתי את מכשיר הטלפון הנייח מחובר בכבל לקיר, והתקשרתי אל עדו צורים שהיה בלהבים. האצתי בו להגיע לתעד את השדמית. הוא הגיע בתוך כחצי שעה שנדמתה כנצח, חמוש בטלסקופ ומצלמה, אני התחמשתי בשלי, ויצאנו אל שדה הקרב. תוך זמן קצר טיפס האוטו את העלייה התלולה בפינה הדרום מזרחית של הבריכות. חיפוש קצר, והשדמיות נמצאו יושבות על גדת הבריכה המרכזית. בדרך כבר עברתי עם עדו על הסימנים הידועים: זנב קצר מאד, דגם כנף, גב כהה, כתם סנטר בז׳ חם. את הסימנים הנוספים איש עוד לא הכיר אז, לא את הקונטרסט התוך נוצתי באברות האמה, לא את כמות האדום בתחתית המקור, ולא את כמות השחור בזנב. גם על הנחיריים, צורתם, ומה שהם מסוגלים לעולל, לא ידענו אז דבר. לא אלה של השדמית, ולא אלה של עדו.
שדמית מזרחית - 2.10.1999 צילום: עידו צורים
* * *
ציפורים חברותיות מאוד לצופה הן השדמיות. ניתן להתקרב אליהן מרחק מטרים בודדים עם רכב. כעת עברנו אחת אחת מחפשים זנב קצר. לזו נדמה שיש, אבל לא מספיק, ומה עם זו? וההיא? חייבים למצוא זנב, או יותר נכון לא למצוא אותו.
סתכל על הזנב הזה, אני אומר לעדו, מה דעתך?
אה....אהההה..... אפצ׳י, רעמו נחיריו.
חתיכת עיטוש היה זה. הרכב רעד כולו והעלה ענן אבק השמימה. והשדמיות, אלה שאינן חוששות מדבר, זולת עיטושים כנראה, התרוממו מיד לאוויר. עדו הביט בי מייחל לרחמים: הן כבר נוחתות. אבל אני הבטתי החוצה על להקת השדמיות המטפסת מעלה במהירות, ובכל סיבוב נדמה כי העפילו עוד מאה מטרים. דקות חלפו והלהקה נדמתה כאיות בצהרי יום של נדידת הסתיו. אחר כך כענן יתושים מרוחק, ואז נבלעו בשמיים האינסופיים. היה ברור כי נחיתתם הבאה תהיה באפריקה.
שעה ארוכה חיכינו בטרם ויתרנו. נסענו משם, עדו ממלמל התנצלויות ואני מהרהר באיזו בריכה להשליך את גופתו. חצינו בריכה ועוד בריכה, והגענו אל הירידה מהגדה. הבטתי לאחור בייאוש, אל הנקודה בה הייתה עד לפני שעה קלה גלומה תהילת עולם וכעת עמדה שוממה. הרכב כבר חישב לרדת, הבריכות אמרו להיעלם מעיני כשהבחנתי בדבר: אל הגדה צללו כבזים נודדים העטים על הטרף שתים עשרה נקודות מלב השמיים.
צילום: אייל שוחט
* * *
חזרנו אל הגדה, בחנו את השדמיות היטב. הזנבות נראו פתאום כל כך אחידים וארוכים מדי. אחת עשרה שדמיות עברנו, שמונה מצויות, שלוש שחורות-כנף, ואז הכה בנו המראה. השדמית השתים-עשרה עמדה כשקצה זנבה קצר במספר סנטימטרים מקצות הכנפיים. על מה ולמה ניסינו לדמיין זנב קצר בכל השאר? הדבר בלט מכל זווית, ובמהרה התקרבנו אליה לצילום סדרה של תמונות מטווח של מטרים. בכל ניסיון התקרבות השדמיות עפו מטרים ספורים לפני שנחתו שוב, וממרחק קצר זה נראה בבירור דגם הכנף: סוככות אדומות ואברות שחורות כלילי לכל אורכן. אורך הכנף ודגם הזנב הם שני הסימנים החשובים ביותר בזהוי.
חשוב להיזהר בשדמיות מצויות המצויות בחילוף פעיל של אברות הזנב החיצוניות, או בכאלה עם אברות בלויות החסרות כמעט שוליים לבנים, אבל גם אלה וגם אלה אינן שכיחות בסתיו, וצירוף של שני הסימנים באופן כה ברור כמעט ולא מותיר מקום לספק. גם הגב הכהה וצבע הבז׳ של הסנטר התחום בשחור הם סימנים תומכים. למרות שוליים בהירים דקים לסוככות, דגם הסנטר הציע כי מדובר בפרט בוגר בלבוש חורף. המסגרת השחורה לסנטר התפרקה בשלב זה לפסי אורך דקים ששמרו על הדגם הכללי.
צילום: אייל שוחט
בשנת 2005 פירסמו דריסנס וסוונסון לראשונה מאמר בנושא זיהוי השדמית המזרחית והשוואה לשדמית המצויה (אדומת-הכנף). על סמך בחינה של עורות במוזיאון התגלו עוד כמה הבדלים דקים בין המינים. חלק מהסימנים רלוונטים רק לעונת הדגירה, ואת רוב השאר לא ניתן לראות היום בתמונות שצילמנו. חרף הקירבה והציוד המקצועי, השדמית צולמה קרוב לשעת צהריים. הבדלי צל ואור בשעה זו, בציפור בעלת ניצוי כהה, יוצרים קונטרסט גבוה מאוד. גם סריקה ברזולוציה גבוהה של השיקופיות וטיפול בפוטושופ לא מצליחים לחשוף את פרטי הניצוי בצורה מספקת. תכונה חשובה אחת כן ניתן לראות, וגם אותה רק בתמונה בה השדמית מפנה את ראשה אלינו. המאמר מ-2005 מתאר הבדלים בצורת הנחיריים בין המינים: לשדמית המצויה נחיר בצורת חריץ אורך, ולמזרחית אליפטי קצר ורחב יותר. הסימן הזה נראה היטב בשדמית מבאר שבע.
"נחירי היכרות..." צילום: אייל שוחט
דצמבר 2000
חרף אמצעי התקשורת הפרמיטיביים באוקטובר 99 (הפלא המכונה IsraBirdNet פרץ רק ארבעה חדשים אחר כך), המידע הועבר בשרשרת טלפונית, ואחר הצהריים הספיקו עוד לחזות בשדמית מספר צפרים שהגיעו לאתר. בבוקר המחרת כנראה כבר לא נראתה. היא נרשמה כרקורד חמישי למערב פלארקטי, ולמשך 14 חדשים כפרט שני לישראל.
ב-9/12/2000, פירסם ג׳יימס סמית ב- IsraBirdNet הודעה כי הוא מאחזר את תצפיתו בשדמית מזרחית באילת עקב חוסר תיעוד מספק, ובכך העניק לשפב"ש את ה-first היחידי לישראל שנמצא באתר. אני כבר הייתי אז בניכר של פיניקס למשך תשע שנים, וכששבתי כבר לא נותר זכר מאתר הצפרות המופלא. כביש עוקף באר שבע חתך את הנוף והפריד את הבריכות מהחווה, הבריכות יובשו, והחווה עברה לגידולים שונאי מים וציפורים. כמו עוף החול, הפך האתר לרמץ, ממנו צמח ברבות השנים אגם עירוני שחלקו הוקדש לטובת הציפורים. באוגוסט 2018 זרמו לתוכו המים לראשונה, וכעבור כחדשיים עופפה בשמיו חרטומית חדת-זנב קולנית, הראשונה בתולדות האתר. זה היה ביום השני של חודש אוקטובר.
ספרות נבחרת
1. Driessens, G., and L. Svensson. "Identification of Collared Pratincole and Oriental Pratincole–a critical review of characters." Dutch Birding 27 (2005): 1-35.