שינויים ותמורות - במשכנות האדם

עוזי פז 29/05/2014 00:00

 


ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות בעולם העופות במשכנות האדם שינויים ותמורות שינויים


 

עופות בר אחדים הפכו ל"דיירי משנה" במבנים מעשה יד אדם.

דרור הבית, לדוגמה, דגר בעבר בצוקים ובין סלעים. כבר בימים קדומים הוא אימץ מבנים מלאכותיים כתחליף למקומות חיותו המקוריים. הוא בונה את קניו במקומות שונים ומגוונים ומרבה למקמם בחורים בבניינים, בעליות-גג, במחסנים אך גם בצמרות של עצים.

 

חז"ל אמרו עליו: "צפור דרור - שאינה מקבלת מרות... למה נקרא שמה צפור דרור? מפני שדרה בבית כמו בשדה".

עם הגידול שחל באוכלוסיית הארץ, במהלך המאה ה- 20, התרבה הדרור והתפשט, הלכה למעשה, לכל הישובים בארץ, מדן ועד אילת, לרבות מחנות צה"ל, מאחזים קטנים ולעתים אף לעמדה מבודדת.

 

סנונית המערות מקננת כיום בבתים ובמבנים שונים.

את קניה, דמויי הבקבוק, והבנויים מפתיתי בוץ, ניתן לראות כיום בישובים רבים ברחבי האזור הים תיכוני. בעבר היא קננה רק בנקיקים ובמערות באזורים הרריים (מקומות שהיא מתמידה בהם גם כיום).

 

ב-1925 נכתב לראשונה כי היא נוטה, לעתים, להמיר את מקומות קינונה הטבעיים במבנים מעשה ידי-אדם. בעיקר מתחת לגשרים.

מאז היא מקננת יותר ויותר במקלטים, במרתפים, בחניונים תת קרקעיים ולעתים מזומנות במרפסות - בסמוך למנורת התאורה. בעקבות הסתגלותה למקומות הקינון החדשים הרחיבה את תחומי מחייתה מההרים והצוקים אל העמקים והמישורים.

 

 

עד 1950 לערך סנונית הרפתות הייתה דוגרת שכיחה בעמקים. בעיקר בעמק בית שאן, בבקעת כנרות והלאה צפונה עד לראש פינה. היא קיננה אז גם לאורך מישור החוף.

 

עם תחילת השימוש ב-D.D.T.  בשדות החקלאיים (ר' להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים") היא כמעט ונעלמה ממישור החוף. גם באזורים האחרים התמעטה.

 

מאז ראשית שנות ה-80 שבה אוכלוסייתה המקננת והשתקמה ברבים מתחומיה הקודמים. כיום ניתן למצאה מקננת אף בפרברי תל אביב.

המוני סנוניות החלו ללון בימי החורף בחניונים בערים, אתרים חמימים יחסית, כתחליף ל"רפתות" - מקום חיותן בעבר.

 

גם הטסית (סנונית בתים) מאמצת בתים כתחליף לסלעים או לצוקים.

טריסטראם כתב: "ומקננת במושבות... בעמקים בגליל הצפוני". עד לסוף שנות ה-60 לא היה לכך כל אישוש, למעט אוכלוסייה שדגרה בכפרי הדרוזים, למרגלות החרמון, שאותרה לאחר מלחמת ששת הימים.

 

בסוף שנות ה-60 החלה הטסית לדגור בירושלים ובסביבתה ונמצאה מקננת גם באחד מקניוני מדבר יהודה. מאז התפשטה גם לאזורים הרריים אחרים כגון: הר מירון, גליל המערבי, כרמל, שומרון והרי יהודה.

בשנת 2004 נמצאו קיניה  גם ביהוד (המושבה לא קיימת עוד). כיום מוכרות כ-20 מושבות קינון שלה ברחבי הארץ.

 

תהליך דומה התרחש גם בסנונית המדבר.

מקומות חיותה הם נופים סלעיים, לאורך מצוקים ובקניונים במדבר. היא מעדיפה גֵּאיות עם גֵבי מים, שניתן לאסוף פתיתי בוץ משוליהם לבניית הקן. היא גם מרבה לצוד את החרקים הנמשכים למים.

הקמת ישובים ברחבי הנגב והערבה, ובהם בניינים זקופים מחד - כתחליף לצוקים, ומקורות מים, כברז דולף או טפטפות כתחליף לגבים, אפשרו לה להרחיב את תחומיה ולהתפשט גם לנופים מישוריים. מאז שנות ה- 60 היא מקננת שכיחה למדי בבתים ברחבי הנגב והערבה. לאחרונה הגיעה עד למודיעין ולעמק איילון.

 

מינים אחרים אימצו את עליות הגג כתחליף לנקרות בצוקים או לחללים בעצים קשישים. כזוהי לדוגמה התנשמת.

שמה האנגלי Barn Owl, שתרגומו "ינשוף האסמים", מעיד על מקום קינונה המועדף באירופה. תפוצתה בעבר הייתה דלילה למדי ומוגבלת בעיקר לתחומים בהם יש נקיקים ומערות.

 

עם התפשטות הישובים וריבוי מבנים נטושים התרבתה בשיעור ניכר. כיום היא מקננת, לעתים מזומנות, בנוסף לעליות-גג, גם במגדלי שמירה, בבארות נטושות ובמבנים עזובים. קולות נשיפותיה מהווים מטרד (ואולי ליתר דיוק מעוררים פחד) לבעלי הבית שבעלייתם השתכנה.

 

היא מתנחלת עד מהרה בתיבות קינון (ר' להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים").

 

 

גם כֹּוס החורבות, המקנן לרוב בכוכים, בנקרות עצים, בקני שרקרקים שהורחבו ובחורים בקרקע שעומקם עד מטר ויותר, עשוי לקנן בקירות בתים, בצינורות אופקיים ובעליות גג. לעתים קרובות הוא מקנן בקירות שנוצרו במחצבות כורכר.

 

 

אורחות חייה של הדוכיפת השתנו הן במרחב והן בזמן.

בעבר היא קננה בעיקר בעצי אלון תבור קשישים בגוש אלונים-טבעון כמו גם באלוני התבור שבאזור פרדס חנה ובעצי זית קשישים.

 

בעקבות התרחבות שדות השלחין והדשאים, שסיפקו לה שפע מזון, בעיקר ערצבים וזחלים של מיני עש, התרבתה אוכלוסייתה הדוגרת והתפשטה (על השפעות נוספות של גידולי השלחין על אוכלוסיות העופות - להלן בפרק "שדות, גידולי שלחין ופרדסים").

 

 

תהליך התפשטותה החל כבר בשנות ה-40 אך התעצם בעיקר בין שנות ה-60 וה-80. בשנים אלה היא הגיעה עד לבקעת כנרות (לדגניה ב- 1975), לעמק החולה, ולצפון הנגב.

 

לעתים היא מוצאת חורי קינון בעצי הנוי, ובהעדר אתרי קינון טבעיים במקומות חיותה החדשים היא החלה לקנן בסדקי קירות, בחבית זרוקה, בצינור, בארון נטוש ובעיקר בעליות גג, מתחת לרעפים ומאמצת גם תיבות קינון.

 

 

עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 הדוכיפת הייתה מקייצת שכיחה למדי בחבל הים תיכוני וחולפת מצויה בכל רחבי הארץ. בהדרגה, מאז שנות ה-50 הפכה ליציבה ברבים מתחומי קינונה ונותרת בארץ כל ימות השנה.

 

מקומות קינונו המקוריים של הבז האדום - צוקים כגון בארבל, נחל חצור או בקרנטל המתנשא מעל ליריחו. לעתים מזומנות הוא נוטש מקומות אלה לטובת עליות גג. כיום נראה כי הוא אף מעדיף את אלה על מקומות קינונו המסורתיים.

 

 

בעבר, בתקופת טרום ההרעלות (ור' בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים") היה דוגר מצוי ברחבי הארץ. טריסטאם מדווח עליו מנצרת וממתחם הר הבית בירושלים ומציין כי זהו הדורס השכיח ביותר בארץ.

בראשית המאה ה-20 היה דוגר מצוי. אותרו אז מושבות אחדות ובכל אחת מהן היו עשרות, ולעתים אף מאות זוגות. מושבותיו היו, בין היתר, בראש פינה, בצפת, במושבה הגרמנית ביפו ובירושלים.

אוכלוסייתו נאמדה אז במאות פרטים ומנדלסון אמד אותה בין-2,000 ל-3,000 זוגות.

השימוש בחמרי הדברה, והרעלת החרקים המהווים את עיקר מזונו, גרם כמעט להשמדתו כעוף המקנן בארץ. מאז שנות ה-70 החלה התאוששות באוכלוסיותיו.

 

 

מאז 1985 הוא מקנן בעיקר בישובים ברמת מנשה ובשוליה. אפשרי כי נטישת המצוקים קשורה לצמצום שדות הצייד שלו - הן בשל התפתחות החורש ונטיעת היערות והן בשל עיור. ואמנם ברמת מנשה משתרעים שטחי מרעה גדולים ובלתי מופרעים כמעט.

 

סביר כי התרחבות מעלה אדומים חיסלה את שטחי הצייד של מושבת הקינון שהתמקמה בשכונת מוסררה בירושלים. מושבה זו היוותה, במשך שנים אחדות, יעד לעליה לרגל. וכיום כמעט והתחסלה. הבזים שקננו בה עברו מזרחה. הם מקננים עתה, לעתים, במתלולים שנוצרו עם פריצת הכבישים באזור והרחבתם.  

 

הבז האדום זכה ל"יחסי ציבור" ענפים בתחום יישובי אלונה והיה נושא חינוכי בבית הספר המקומי. תרצה קרן ז"ל תרמה רבות למודעות הזו.

בסקר שנערך ברחבי הארץ בשנת 2000 נמצאו כ-600 זוגות.

 

סיס החומות מוכר מחוצות הערים בשל צרחותיו הרמות הנשמעות תוך כדי מעופי להקותיו במהירות מסחררת.

קולות אלה נשמעים מעת שובו מאפריקה, בראשית פברואר ועד לחודש יוני עת הוא נודד חזרה דרומה.  הסיס מקנן במושבות הממוקמות בעצמים אנכיים: בצוקים, במתלול החופי, בקירות סלע וגם במבנים מעשי יד אדם. מוכרת במיוחד המושבה הממוקמת בכותל המערבי.

בשמי תל אביב עפים בימי האביב וראשית הקיץ מאות פרטים. אלה מקננים בארגזי הרוח של תריסי הבניינים שנבנו במאה הקודמת.  

 

 

בשעה שבנינים משמשים כתחליף לסלעים, לכוכים ולמערות, רבי הקומות עשויים לשמש כתחליף לצוקים. אחת הדוגמאות לכך הוא הבז המצוי.

במשך שנות ה-50, עת בוצעה הדברת מכרסמים בקנה מידה נרחב בשדות החקלאיים, הורעלו הבזים המצויים, הן היציבים והן החורפים. הם כמעט ונעלמו אז מהארץ.

מראשית שנות ה-70 חלה התאוששות מהירה באוכלוסיותיו בכל האזורים. בתחילה הם שבו לסביבתם הטבעית. לאחר מכן גם לרבי הקומות. בהדרגה הם אימצו גם כרכובי חלונות ואדניות בבתים נמוכים יותר, הן בישובים חקלאיים והן בערים.

 

הבז המצוי מאמץ גם תיבות קינון (להלן – בפרק "שדות, גדולי שלחין ופרדסים").

גם הבז הנודד, חורף נדיר למדי בארץ, אימץ את רבי הקומות כנקודות תצפית לאיתור הציד, ואת כרכובי החלונות שלהם כשולחנות אכילה.

 

בעבר דגרו זוגות מעטים של מין זה בכרמל ובמערב הגליל. האחרון שבהם דגר בכרמל בשנת 1952.

לאחר הפסקה שנמשכה יותר מ-50 שנה דווח בשנת 2006 על זוג שקינן ברב קומות בתל אביב.

 

קינון מוצלח אותר ב-2013 באזור אוניברסיטת חיפה. מאז נצפו זוגות נוספים המגלים התנהגות טריטוריאלית.

 

הסתגלות העופות למעשי יד האדם אינה מתמצת רק בקינון במבנים עצמם.

אחדים מהם מאמצים בקלות "שולחנות אכילה" או תיבות קינון, המוצבים להנאה, לתצפית ולצילום.

מוצאו של הירגזי ביערות ובחורשים הוא מקנן בחללים בעצים קשישים כזית וכאלון תבור, וכן בחורים שנחטבו על ידי נקר.

 

הוא מקנן גם בקינים נטושים של שרקרק מצוי ושלדג לבן-חזה. מאז שנות ה-40 התרבה מאד והחל לקנן בתחומי ישובים: בחורים בבלוקים, בצינורות אנכיים, בגרוטאות שונות ועוד.

 

קל להרגיל את הירגזי לאכול מסלסלה מחוררת בה מוגשים לו בוטנים. קל גם למשוך אותו לקנן בתיבות קינון או בכדי חרס.

בהדרגה הרחיב את תחומי תפוצתו מזרחה ודרומה, כנראה בעקבות הסרת הגורם שהגביל את מקומות קינונו.

 

הוא הגיע לעמק הירדן בשנות ה-50‏. באותן שנים לערך הגיע גם לעמק החולה. באביב 1979 נמצא מקנן אף באזור אל-עריש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

land marks