שינויים ותמורות - בשדות וגידולי שלחין

עוזי פז 29/05/2014 00:00
 

שינויים ותמורות שינויים ותמורות בשדות וגידולי שלחין שינויים ותמורות שינויים ותמורות


 

בראשית המאה ה- 20 השתרעו השטחים החקלאיים ברחבי ארץ ישראל על פני כ-1,400,000 דונם.

מהם היו בהשקיה רק כ-15,000 דונם. עד לשנת 1995 גדל שטחם של השטחים המעובדים כדי 3,400,000 דונם ואילו גודלם של השטחים המושקים - שלחין, מטעים ופרדסים - הגיע ב- 2009 לכ-2,000,000 דונם.

 

גם שיטות ההשקיה השתנו במידה רבה. למכלול שינויים אלה השפעה ישירה על גודל האוכלוסיות של עופות אחדים. במקביל חלו גם שינויים בגידולים שגידלו בשדות. מאז קום המדינה החלו לגדל, כדוגמה, שטחים ניכרים כותנה ובוטנים.

 

 

השינוי המוכר ביותר שהתרחש בעולמם של העופות בשדות החקלאיים מתייחס לעגורים.

טריסטראם כותב על אתר לינת עגורים באזור באר שבע. הוא אינו מציין אומדן למספרם. הרדי מציינו כחורף לא שכיח.

בשנות ה-40 הם נהגו לחרוף בעיקר בעמק יזרעאל. מספרם עמד על עשרות בודדות. בראשית שנות ה-50העגורים שחרפו בארץ הורעלו. במשך כעשור ויותר לא נראה ברחבי ישראל, בימי החורף, ולו גם עגור אחד.

 

ניתן היה רק לשמוע את קולותיהם כשחלפו, בהמוניהם בסתיו, בדרכם מאירופה למזרח אפריקה ובאביב - בדרכם חזרה.

בחורף 1964/65 שבו 49 עגורים לחרוף בעמק יזרעאל. הם לנו על גדות אגם כפר ברוך (אגם הקישון). מספרם גדל בהדרגה והם החלו לחרוף גם בשדות הנגב המערבי. העגורים נטשו את עמק יזרעאל לאחר שהפסיקו לגדל בו בוטנים וחימצה (חומוס בשפת העם).

בהדרגה התפשטו לאזורים אחרים בהם מצאו מזון. עשרות חרפו במשך שנים אחדות בעמק חפר, בדרום הגולן ובשדות הנגב המערבי.   

 

בשנות ה-80 גידלו בוטנים ותירס רק בשטחים קטנים בעמק החולה. העגורים כמעט ולא חרפו אז באזור זה. ב-1995, בעקבות עבודות לשיקום קרקעות העמק, שנדרשה לאחר יבוש החולה, גדל שטחם של גידולים אלה והגיע כדי 10,000 דונם.

בעת איסוף יבולם נותר בשדה פְּחַת לא מועט. העגורים גילו עד מהרה את המשאב הזה ומספרם הלך ועלה בימי החורף. ב-1995 חרפו בעמק החולה אלפי עגורים ומספרם הלך ועלה ובתחילת חורף 2013/14 לנו כ-35,000 באגמון החולה.

 

 

לאחר נביטת תבואות החורף, העגורים רומסים את השדות, וגורמים בהם לנזקים כבדים בחיפושיהם אחר שאריות הבוטנים והתירס.

כדי למנוע את נזקיהם החלו לגרשם ולהטרידם ברעשים שונים. במקביל החלו למשוך אותם אל תחומי האגמון על ידי אספקת גרגירי תירס. (עלות הפרוייקט שנת 2013/14 כ-2,500,000 ₪).

העגורים החלו להתרכז סביב שטח זה ומספריהם הלכו וגדלו. רבים מהאוכלוסייה הנודדת מאירופה למזרח אפריקה שינו את הרגליהם וחדלו מלהמשיך ולנדוד.

 

כיום הם מהווים מוקד משיכה תיירותית בעלת עניין וחשיבות בינלאומית כמו גם מקור כלכלי משמעותי לתושבי עמק החולה.

 

 

בשנות ה-60 וה-70 חרפו בארץ, לפי האומדן כ-15-10 מליון זרזירים.

 

במשך היום הם מתפזרים בשדות, במזבלות וברפתות ברמות יששכר וברמת הגולן ומרבים לאכול בהם תערובת. הם מרבים גם לאכול במזבלות כמו אתר דודאים וגני הדס שליד באר שבע. מדי פעם הם מתקבצים למקומות מנוחה: על עצים, כבלי חשמל או טלפון, או על פני האדמה.

 

לעת ערב הזרזירים מתקבצים בהמוניהם למושבות לינה. כל אחת מהן מונה עשרות אלפים, מאות אלפים ולעתים אף מיליוני פרטים.

תמרוניהם בטרם נחיתה הם מראה מרהיב. עד היום אין הסבר משכנע ומניח את הדעת לתופעה זו (murmuration בלע"ז). מיקומן של מושבות הלינה משתנה  מדי פעם ולרוב מסיבה לא ברורה.

 

בשנות ה-50 המוקדמות הייתה מושבה גדולה בפרדסי עמק בית-שאן. בשנות ה-60 המוקדמות התמקמה מושבה כזו בלב תל אביב, בין ככר דיזנגוף לשדרות בן-גוריון (שד"ר קק"ל אז). בראשית שנות ה-80 הייתה מושבת לינה בלב לבה של ירושלים - על עצי האורן בבנין הישן של בית החולים שערי צדק.

 

היו שנים שהם לנו בשמורת החולה. לאחר מכן, במשך שנים אחדות, התקבצו באל חמה. לפי האומדן לנו במושבה זו כ-8-7 מיליון פרטים. לאחר פרק זמן הם נטשו את אל חמה ועלו ללון במקומות שונים בגולן כגון בפאתי חיספין.

בשנים האחרונות מוכרת ביותר היא מושבת הלינה הממוקמת בנחל גרר, ליד תדהר.

 

בשנות ה-80 הצטמצם מספר הזרזירים החורפים בארץ. דעיכה נוספת בגודל אוכלוסייתם התרחשה בשנים האחרונות של המאה ה-20. סיבותיה אינן ברורות.

 

 

יש הגורסים כי היא נובעת משינוי בשיטות החקלאות בשטחי ברית המועצות לשעבר. אחרים סבורים כי הסיבה לכך היא התפוצצות הכור האטומי בצ'רנוביל שאירעה ב- 1986. זו פגעה, ככל הנראה בשרידותם ובכושר רבייתם, אף כי אין לכך כל הוכחה ישירה. כך או אחרת - בראשית שנות ה-2000 חרפו בארץ אלפים בודדים בלבד. מספריהם גדלו שוב החל משנת 2005 ושוב הגיעו כדי מיליונים.  

 

הסיקסק דגר, עד לשנות ה-60, רק בעמק החולה, בבקעת כנרות ובעמק בית-שאן.

הוא קינן בביצות, על גדות מאגרי מים שונים ובשדות לחים. חיסול צמחיית הגדות לאורך בריכות הדגים וחשיפת גדותיהן, כמו גם חפירת מאגרי-מים וברכות חמצון, סייעו, ככל הנראה, לתהליך התפשטותו.

 

בשנת 1963 נמצאו לראשונה ארבעה זוגות מקננים בחוף הכרמל. שנה לאחר מכן הגיע כבר מספר הזוגות שם כדי 20. מאז הוא התפשט דרומה והגיע עד לפאתי הנגב. ב-1989 הגיע לחצבה. אז לערך התנחל גם באילת ובאביב 1991 דגרו שם 6-5 זוגות.

 

כיום זהו עוף נפוץ מאד, וניתן לראותו באזורים רבים ברחבי הארץ. הוא בולט במיוחד בערבי החורף, עת עשרות פרטים עשויים להתקבץ על מנהרות הפלסטיק בשדות תות גינה, אבטיחים ומלונים. בסוף שנות ה-70 הוא החל לחדור גם לתחומי ישובים חקלאיים ולקנן בחצרות של רפתות, בין לולים ולעתים אף על גגות אסבסט. אוכלוסייתו של הסיקסק נאמדת כיום באלפי זוגות.

 

 

 

גם הדוכיפת (ר' לעיל בפרק התמורות בעולם העופות במשכנות האדם)  ו(שלדג) לבן-חזה הרחיבו את תחומי תפוצתם בעקבות שדות השלחין.

בימיו של טריסטראם, שהיה הראשון לצפות בלבן-החזה בארץ ישראל, וכך גם לפי Hardy, שלדג זה היה מוגבל כמעט אך ורק לעמק הירדן. הוא היה קשור לנופי המים והתפרנס מדגים, ראשנים של דוחיים ואף מאילנית וצפרדעי נחלים בוגרים.

 

הגדלת שטחי השלחין אפשרה לו לחרוג ממקום חיותו הראשוני. במשך שנות ה-50 וה-60 הוא הרחיב את תחומי תפוצתו והפך ליציב בכל העמקים בחבל הים-תיכוני ואף העפיל לתחומי ההרים. במשך שנות ה-70 הגיע לעין גדי וליישובי עמק הערבה, ובסופן אף לאילת.

 

כשלבן החזה נמצא הרחק ממקורות מים תפריטו משתנה ומכיל ערצבים, זוחלים שונים (זיקית, חומטים, נחשים), חגבים וחיפושיות ואף ציפורי-שיר (פשוש, דרור, חוחית, אדום חזה), אפרוחי חגלה ומכרסמים שונים. את אלה האחרונים הוא מרבה לצוד בעיקר כשהוא מאכיל את גוזליו.

 

 

כתבות

land marks