שינויים ותמורות - בפרדסים ובמטעים

עוזי פז 29/05/2014 00:00

ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות פרדסים ומטעים שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים


 

שינוי מהותי נוסף שחל בנוף הארצישראלי, בעקבות ההתיישבות הציונית, הם הפרדסים.

שטחם, ערב מלחמת העולם הראשונה, היה כ-30,000 דונם. בתחילת שנות ה-70 היו כ-400,000 דונם. כיום, בשל מצוקת המים, נותר רק כמחצית משטח זה.

 

הפרדסים מהווים נוף של עצים צפופים וירוקי עד, ומבחינות אחדות כמוהם כהרחבת תחומי החורש הטבעי מאזורי ההר אל העמקים, ובעיקר אל מישור החוף. עצי הפקן הוסיפו גם משאב מזוני - מעין תחליף לבלוטי האלונים שבחורש. כך יכלו עופות חורש טיפוסיים, שהיו מוגבלים בתפוצתם בראשית המאה ה-20 לתחומי החורש בלבד, כגון השחרור, העורבני והנקר להתפשט ולהרחיב את תחומיהם המקוריים (כמוהם גם הירגזי שהוזכר לעיל).

 

"מנקודת מבטן של הציפורים" הפרדסים כמוהם כהרחבה של החורש הטבעי.

 

כיום, כשקולו של השחרור הוא אחד מקולות האביב הנשמעים ביותר ברחבי הארץ, תמוה לקרוא בספרו של אליעזר שמאלי, מראשוני הצפרים בארץ, כי הוא נאלץ להרחיק עד אזור קריית טבעון על מנת למצוא קן של שחרור.

 

ואמנם עד לשנות ה-50 השחרור דגר רק בחורש הטבעי ובבוסתנים בגליל ובכרמל.

 

מאז התפשט בהדרגה: ב-1952 נמצא לראשונה במטעי כפר יהושע שבעמק יזרעאל, שנים מעטות אחר כך הגיע אל פרדסי מישור החוף ולקראת סוף שנות ה-50 עד לגבעת ברנר.

 

בעמק הירדן נמצא מקנן רק בשנת 1962, בסוף שנות ה-60 הגיע לישובים בצפון הנגב ובאמצע שנות ה-70 גם לעמק החולה, לעמק בית-שאן ולישובי צפון הנגב כרביבים ושדה בוקר.

ככול הנראה יש גם קשר בין התפשטותו והעלמות נצים (להלן).

 

בעוד שהשחרור משלים בחורשים מחזור קינון אחד בשנה, בפרדסים, במשתלות ובגינות הנוי, הוא עשוי להשלים 2 מחזורים.

זאת אולי בשל הבוץ הזמין, הדרוש לטיוח הקן, כל ימות השנה. כך או כך מרגע שהגיע למישור החוף והעמקים הוא התרבה מאד וחדר גם לתחומי גינות נוי וגנים ציבוריים.

 

העורבני היה נפוץ עד למחצית המאה ה-20 רק בחורשי הגליל המערבי, הגליל העליון, השומרון ויהודה. בשנות ה-30 היה נדיר ביותר בכרמל. בהדרגה אף הוא הרחיב את תחומי תפוצתו למישור החוף.

 

גורם אפשרי נוסף להתפשטותו של העורבני אל מחוץ לסבכי החורשים היא הכחדת הנץ המצוי.

דורס זה ניזון כמעט בלעדית מעופות ומעדיף את כבדי המעוף שביניהם, כגון השחרור, העורבני והצוצלת. הנץ אינו נמנע גם מללכוד מכרסמים על פני הקרקע, במיוחד אם הם מסוממים מחמרי הדברה (להלן בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים").

 

בשנות ה-50 הורעלו רוב הנצים שחרפו בארץ. במקביל התפשט העורבני אל מחוץ לתחומיו המקוריים. בשנות ה-60 הוא חדר למישור החוף, לעמק יזרעאל הגיע במשך שנות ה-70 ובאזור יתיר הוא גורם לנזקים במטעי הדובדבנים מאז שנות ה-80.

 

העורבני מרבה לחמוס קנים של עופות שונים, על ביציהם וגוזליהם. יש המייחסים את הירידה הגדולה שחלה באוכלוסיית החוחית מאז שנות ה-60, בין היתר, להתפשטותו של העורבני.

החוחיות נוהגות לקנן בשולי הצמרות, במקומות חשופים יחסית. העורבני מאתר בקלות יחסית את מיקום הקן ומחסל את תכולתו - ביצים או גוזלים (עוד על התמעטות החוחית – להלן בפרק על "השפעת הציד על העופות").

 

ציפורי השיר מכירות את העורבני כחומס את קניהן ונוהגות להתגודד סביבו, להשמיע קולות התגודדות ולעתים אף לרדוף אחריו.

 

התנהגות זו נצפתה במישור החוף רק מאז אמצע שנות ה-70.

קודם לכן הציפורים באזור זה לא הכירוהו ובהתאם לא התייחסו אליו עם ראשית הופעתו באזור.

 

 

גם הנקר, כעופות חורש אחרים, הרחיב את תחומיו. עד לשנות ה-40 של המאה ה-20 צריך היה להרחיק לתחום החורשים באזורים ההרריים של הארץ על מנת לצפות בו.

הנקר הראשון נצפה באזור תל אביב רק בשנת 1959.

 

כיום הוא מקנן בכל רחבי החבל הים תיכוני ועד לצפון הנגב.

בתחומי הישוב הוא מעדיף לחטוב את קנו בעצי אזדרכת, אך גם בעצי תות, גרווילאה, צאלון, ברוש ואף אורן, חרף השרף המצוי בגזעו.

 

בשנת 1969 הנקרים החלו לחורר טפטפות וצינורות השקיה אחרים העשויים מפלסטיק.

תוך שנתיים התפשטה התופעה והנקר גרם אז לנזקים כבדים.

 

סיבת פעילותו זו לא התבהרה עד היום. כדי לצמצם את ממדי הנזק החלו לטמון את הטפטפות בקרקע.

 

מתברר כי לעיתים הנקרים חופרים בקרקע עד עומק כ-10 ס"מ ומנקים את הטפטפות גם בעומק זה. היו מקרים בהם הנקרים ניקרו גם כבלי טלפון, וגרמו לעתים לנתק בהם.

 

ההתיישבות היהודית-ציונית בארץ לוותה בפיתוחן של גינות נוי, על פרחיהן הרבים שופעי הצוף. אלה אפשרו את התרבותה של הצופית.

 

בראשית המאה ה-20 זו הייתה ציפור נדירה ביותר. היא נמצאה בעיקר בעמק הירדן התחתון ובנאות המדבר ליד חופי ים-המלח, ביריחו ובעין-גדי.

 

 

טריסטראם ראה פרט בודד בביצות באזור נחל התנינים. ישראל אהרוני, בספרו זיכרונות זואולוג עברי, מספר כי "ביריחו לא היו אז יותר משלושה זוגות של ציפור יקרת מציאות זו".

 

מאז שנות ה-30 הצופית הרחיבה את תחומי מחייתה בשיעור ניכר. קן ראשון שלה נמצא בפתח-תקווה בשנת 1935, בחדרה וברמתיים נמצאו הקנים הראשונים בשנת 1941, בירושלים ב-1953 ובעמק-הירדן ב-1955. כיום זו ציפור שכיחה ונפוצה ברוב אזורי הארץ - הן בכפר ואף בעיר. לעתים היא מקננת על צמחים המטפסים על קירות בתים, במרפסות ואף על אהילים בתוך חדרי הבית.

 

 

קל להרגיל את הצופיות למוץ מי סוכר ממתקנים המיועדים לכך. בתקופת החורף עשויים להתקבץ סביב מתקנים כאלה זוגות אחדים.

 

הבולבול הוא דוגמה נוספת לציפור שהתרבתה מאוד מאז "הציונות" והחקלאות שבאה בעקבותיה.

הכומר הבריטי טריסטראם, שסייר בארץ בשנת 1863/4, כתב עליו: "אחת הציפורים האופייניות ביותר לאזורים חמים. לא נמצא בגבעות וברמות. נפוץ בערבות הירדן ובכל השפלה".

 

עד לשנות ה-20 של המאה ה-20 היה שכיח בעיקר לאורך מישור החוף, בקע הירדן וואדיות ונאות מדבר בנגב. מאז, בעקבות עצי הנוי בישובים היהודיים ובעיקר הרחבת מטעים נושאי פרי, כשסק, גויאבה, ענבים תות עץ ועוד, המספקים לו שפע מזון, הוא התרבה והתפשט לכל חלקי הארץ.

הוא נחשב כמזיק לפי חוק הגנת חיית הבר.

 

 

בראשית שנות ה-50 החלו לעבד שדות שלחין ומטעים בצפון הנגב ובערבה - אזורים יבשים וצחיחים מטבעם. חקלאות זו, והגינון בתוך הישובים, יצרו מעין "נאות מדבר". אל השדות והמטעים של ישובי צפון הנגב חדרו מינים מהאזור הים תיכוני. אחת מאלה היא החוחית.

הירקון הגיע מעט אחריה וכיום הוא דוגר נפוץ גם במצפה רמון. ציפור זו התפשטה בכל הארץ עם ריבוי העצים והגינון בישובים השונים.

 

בישובי הערבה ובשטחי החקלאות שלהם התרבו מינים אחדים של עופות ממוצא טרופי-אפריקני. כזו היא הטריסטרמית.

היא  נקראת על שמו של החוקר האנגלי טריסטראם אשר גילה אותה, והיא  נקראת על כן על שמו.

 

ביומנו, משנת 1864, כתב: "כל מבקרי מנזר מר סבא מכירים אותה היטב ומכנים אותה שחרור כתום-כנפיים". הנזירים נהגו להאכילה בצימוקים ואף חצבו למענה חורי-קינון.

 

 

בראשית המאה ה-20 חיה רוב אוכלוסייתה בארץ בנווה המדבר של עין-גדי. היא כמעט ולא הוכרה אז ממקומות אחרים בתחומי מדינת ישראל. בסוף שנות ה-30 אוכלוסייה זו מנתה, לפי האומדן כ-20 זוגות בלבד.

 

הטריסטרמית ניזונה מפירות של צמחי בר שונים כגון סלוודורה, שיזף, והרנוג השיטים.

עם פיתוח החקלאות בישובי הערבה היא נהנתה מתמרים שבמטעים לכל אורכה. אך בשעה שנזקיה במטעי התמרים הם קלי ערך יחסית, היא גרמה, בשנות ה-60, לנזקים קשים בכרמי עין גדי.

 

במאמץ להגן על היבול הועמדו בכרם, על ידי המדור לשמירה על הטבע, בית ספר שדה והחברה להגנת הטבע, שומרים על מנת להבריחן. אז גם ניצודו פרטים לא מעטים. עם השנים התברר כי הכרם אינו רווחי; הוא ניטש והבעיה נפתרה.

 

הטריסטרמית אוכלת כיום, בין היתר, את פירותיהם של הלנטנה, פיקוס בנגלי וצמחי נוי אחרים ומפיצה את זרעיהם בלשלשת שלה ברחבי שמורת עין גדי (וכמוה אף הבולבול).  

כתוצאה מריבוי מקורת המזון הטריסטרמית התרבתה במידה ניכרת. היא נמשכת גם לשיירי מזון-אדם, ובמצדה, לדוגמה, היא מתקרבת לטווח מגע יד.

 

במחצית שנות ה-90 אוכלוסייתה הגיעה, לפי האומדן, כדי 2,000 זוגות ויותר. בימי החורף ניתן לראות בעין גדי להקות המונות עשרות ואף מאות פרטים. הן עפות כלהקות זרזירים (הנמנים על אותה משפחה).

 

במקביל היא הרחיבה את תחומי תפוצתה: היא הגיעה לערד ב-1970 ולדימונה ב-1974. בתחילה רק שוטטה וחרפה בתחומים אלה. בהדרגה גם החלה לקנן בהם.

קניה הראשונים נמצאו בערד בשנת 1983.

 

בחורף 2004 היא הגיעה לעין עבדת ולשדה בוקר, שם היא גורמת לנזקים בכרמים. פרטים בודדים נצפו גם בירושלים ובעמק איילון.   

 

רק בשנת 1955 התברר כי השרקרק הגמדי דוגר בישראל.

אז אותרה אוכלוסייה קטנה, שמנתה זוגות מעטים בנווה המדבר של יוטבתה.

 

פיתוח החקלאות ביישובי דרום הערבה, ובעיקר הצבת כוורות דבורים להאבקת האבטיחים והמילונים, אותם הרבו לגדל בישובים אלה, והתרבותם של חרקים אחרים בשדות, אפשרו את התרבותו של שרקרק זה.

 

בהדרגה הרחיב את תחומיו אל כל שטחי החקלאות בערבה - עד לעין גדי, לקליה וליריחו. בשנת 2003 הוא נצפה באזורים אחדים בצפון הארץ: בעמק בית שאן, בחופי הכנרת ואף בגעש.

 

 

מאידך, בעקבות הפיכת שטחי חולות בערבה לשדות חקלאיים, הצטמצמה מאד אוכלוסיית האלימון - מין נדיר של עפרוני מדברי.

בשנות ה-50 דגרו עשרות זוגות בחולות הערבה מדקל הדום ועין עַבְרוֹנה, דרך חולות סמר ויוטבתה ועד לחולות שיזף. כיום מצויים לאורך הערבה רק 5 - 10 זוגות.

 

התפשטות שטחי החקלאות לשטחים אלה דחקה את רגליו. הוא נעלם גם מחולות הנגב המערבי בהם היה שכיח.

בשנות ה-70 עדיין הדהדה שירתו היפה והמיוחדת במרחביהם. אפשרי כי התייצבות החולות באזור זה, כתוצאה מהפסקת הרעיה בשטח, היא שגרמה לכך.

 

בשנות ה-80 של המאה ה-20 דגרו כ-80 זוגות של תחמס נובי במליחת סדום, באזור נאות הכיכר.

זו הייתה שריד לאוכלוסייה שקיננה בעבר לאורך הערבה ובקעת הירדן הדרומית. לאחר הגדלת שטחי החקלאות באזורים אלה לא נותרו בשנת 2010 אלא כ-15 זוגות בלבד.  

 

 

 

כתבות

land marks