שינויים ותמורות - הרעלת עופות בשטחים חקלאיים

עוזי פז 29/05/2014 00:00

שינויים ותמורות שינויים ותמורות הרעלת עופות בשטחים החקלאיים שינויים ותמורות שינויים ותמורות

 


 

הגידולים החד-מיניים (מונוקולטוריים) הנרחבים בחקלאות המודרנית, הן בשדות והן במטעים, מאפשרים ריבוי יתר של מזיקים שונים מבין החרקים והמכרסמים.

על מנת להדבירם נוהגים להשתמש בחומרי הדברה שונים. בשנות ה-50 וה-60 השתמשו בחומרי הדברה שרובם נותרו רעילים במשך פרקי זמן ארוכים.

 

רעלים אלה הלכו והצטברו בגופם של החרקים והמכרסמים וגרמו כך להרעלת כל מי שאכל אותם. המושג המקובל לתופעה זו הוא הרעלת משנה. ההרעלות האלה גרמו לנזקים קשים ביותר לעולם החי ובמיוחד לעופות.

 

הדברת החרקים בשדות ובמטעים גרמה לפגיעה קשה בעופות אוכלי חרקים וביניהם בז אדום, שדמית אדומת-כנף, שרקרק ירוק, וכחל שצדו בשטחים הפתוחים וכן גם בחמרייה, בשיחנית גדולה, בחטפית אפורה ובחנקן נובי שהיו שכיחים במשוכות העצים לאורך הפרדסים ובחורשות (אמנם אין עדויות והוכחות ישירות כי הרעלה היא הגורם לפגיעה באוכלוסיותיהם. אלה מסקנות נסיבתיות).

 

בעקבות שינוי בשימוש בסוגי חמרי ההדברה מאז שנות ה-70, ושימוש בחמרי הדברה שאינם גורמים להרעלה משנית, אחדים ממינים אלה הצליחו להתאושש כגון הבז האדום השרקרק והכחל. אחרים, כגון החמריה, חטפית אפורה ושיחנית גדולה נותרו נדירים למדי.

 

מין שהתאושש במידה רבה, מאז 1980, ואוכלוסיותיו שבו לגודלן בדומה לזה שהיה בתקופת טרום ההרעלות, ואולי אף עולות עליהן, הוא השרקרק המצוי.

 

במשך כ-25 שנים זה היה עוף נדיר למדי. כיום מוכרות עשרות מושבות שלו ברחבי הארץ ואחדות מהן מונות עשרות רבות של פרטים. מושבות אלה הן יעד מועדף לצלמים - משום ססגוניותו של השרקרק, גודל אוכלוסיותיו וצפיפות קניו ובעיקר בשל התנהגותו הרגועה.

חרף אלה הצלמים מהווים לעתים מזומנות גורם מטריד ומפריע בלהיטות היתר שלהם אחר ה"פריים" המנצח...

 

השרקרק המצוי גורם לעתים לנזקים קשים במכוורות, ובייחוד בעת נדידת הסתיו, עת חולפת בארץ האוכלוסייה הדרום ומזרח אירופאית. זהו המועד לערך בו יוצא הדור החדש של מְלָכות למעופי כלולות. הפתרון שהוצע לכוורנים הוא להמתין עם שחרור המלכות עד לאחר תום הנדידה, היינו עד למחצית אוקטובר.

 

 

לעומת השרקרק המצוי, השרקרק הירוק לא הצליח להתאושש ממכת ההרעלות. עד לשנות ה-50 קינן במושבות, שמנו עד עשרות פרטים כל אחת, בעיקר לאורך הירדן בעמקי בית שאן והחולה, אך גם בעמק עכו. כיום הוא מקנן נדיר למדי וניתן לצפות בו בעיקר בעונת הנדידה.

 

לשינויים שחלו בגידולים החקלאיים בשדות הייתה השפעה שלילית ניכרת ביותר על השדמית.

מאות זוגות דגרו בעבר בעמקים בצפון הארץ, מרכזה ולאורך מישור החוף. לפי אחד האומדנים גודלה של אוכלוסייתם כיום אינו אלא כ-10% מגודלה בשנות ה-40.

השדמית מעדיפה לקנן בשדות חרושים וחשופים, כך שיהיה לה, בדומה לדוגרי קרקע אחרים,  מבט בלתי מופרע בעת דגירתה לכל עבר.

בשנת 1953 התחילו לגדל בארץ כותנה. הכנת השדות לזריעה, לקראת הקיץ, התאימה להעדפותיה של השדמית והיא התנחלה בהם עם שובה ממעונות החורף, באפריקה.

 

אולם גידולה המהיר של הכותנה שיבש את מהלך דגירתה. התווספו לכך קילטור השדות שפגע במישרין בקניה והדברת חרקים, שפגעה במקורות מזונה, ובעקיפין גם להרעלתה.

רוב השדמיות נכחדו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. מאז צומצמו שטחי הכותנה, וזה נותן תקווה לשיקום אוכלוסיותיה.

בקיץ 2013 אותרו 3 מושבות: בעמק בית שאן, בדרום הגולן ובעמק החולה. בזו האחרונה קננו בהצלחה כ-30 זוגות ופרחו ממנה 43 אפרוחים. ההצלחה נבעה מפרויקט מיוחד: על מנת לאפשר לשדמיות לקנן ללא הפרעות של עיבוד חקלאי נחכרו כ-20 דונם תמורת פיצוי במימון רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.

 

בעוד שהשדמית היא עוף מקייץ בארץ, הקיווית המצויצת חורפת בשדות.

הפלאח הערבי נהג לומר: "סינת אל קטה (זה שמה בפיהם) - זיד אל ע'טה" , כלומר שנת קיוויות רבות קנה לך מעטה (מעיל) כי זו הולכת להיות שנה קרה.

גם אם היה זה סימן אמין, הוא אינו תקף עוד. הקיווית התמעטה במידה ניכרת בהשוואה למספריה בשנות ה-50 וה-60. אפשרי שגם היא הורעלה בשדות מאכילת זרעים, חגבים ונברנים להם היא אורבת ליד מחילותיהם. אולם אפשרי כי זו תוצאה של התמעטות אוכלוסייתה האירופית כתוצאה מהשינויים האגרוטכניים  שהתרחשו בשדות שם.

 

 

השפעה קשה יותר על עופות הבר הייתה להדברת המכרסמים ("עכברי השדה") - נברן, עכבר הבית ומריון מצוי. אלה עשויים לגרום, ואף גרמו, לנזקים קשים בשדות תבואה ואספסת.

הערכה היא כי המכרסמים גורמים לפְחַת של כשליש מכלל התוצרת החקלאית העולמית (!) ובעיקר מיבול הגרעינים השונים.

 

על מנת להדביר מכרסמים אלה פיזרו בשדות, בעיקר בין השנים 1950 ל-1956/57, זרעי חיטה שהוטבלו בתמיסת גופרת התאליום ("צֶלְיוֹ" בשם המסחרי).

הזרעים נצבעו באדום או בירוק זוהר על מנת להזהיר בני אדם מרעילותם. צבעים אלה משכו את עינם של עורבי מזרע וקאקים - שני מינים אלה הם עופות סקרניים ונמשכים לצבעים בולטים. הם אכלו את הזרעים הצבעוניים והורעלו.

 

עד למחצית המאה הקודמת הם חרפו באלפיהם ברחבי הארץ. לפי טריסטראם הקאק אף דגר באזור הר הבית. אין לכך עדויות מאוחרות יותר.

כתוצאה מההרעלה אוכלוסיותיהם החורפות של שני מיני עורב אלה פחתו מאוד והצטמצמו כדי עשרות בלבד. רק מאז שנות ה-80 הן החלו לשוב למספריהם הקודמים.

 

מאז שנות ה-70 גדלו והתפשטו מושבות הקינון של הקאק.

בתקופת המנדט הוכרו 2 מושבות קינון: הגדולה יותר בהר עיבל, ליד שכם, והשנייה במערות בית גוברין.

ב-1976 הם החלו לקנן במחצבות מגדל צדק ובראשית שנות ה-80 גם בתחום נאות קדומים. מאז התפשטו והם מתנחלים לעתים מזומנות בתיבות קינון המיועדות לתנשמות ולבזים (בעמק המעיינות לדוגמה; להלן) ובחורים בקירותיהן של מחצבות נטושות.

 

אוכלוסיותיו החורפות של עורב המזרע נעלמו לחלוטין מנופי הארץ כתוצאה מההרעלות.

במשך כ-20 שנה לא ניתן היה לראותו כלל בארץ. רק מאז חורף 1973/74 הוא  שב לחרוף בצפון הארץ ובמרכזה. מאז מספריו הולכים וגדלים. לעתים קרובות להקותיו מתערבבות בשדות יחד עם עורבי קאק.

 

שינוי חמור יותר, ואולי החמור ביותר, חל באוכלוסיותיהם של העופות הדורסים.

לפי מנדלסון ארץ ישראל היוותה, בתקופת המנדט הבריטי, ומן הסתם גם קודם לכן, גן עדן לעופות הדורסים - ליציבים שבהם ובעיקר לחורפים.

הדברת הנברנים, ומכרסמים אחרים, כמתואר לעיל, פגעה בהם פגיעה קשה ביותר. הם כמעט ונכחדו. הדורסים בני מינים שונים אכלו את המכרסמים המסוממים שהתרוצצו על פני השטח והיה קל לדרסם.

 

 

הרעל מגופם המכרסמים הלך והצטבר בגוף הדורסים, עד שהגיע לסף הקריטי בו גרם את מותם.

כתוצאה מכך נעלמו, או כמעט ונעלמו מנוף הארץ, רוב הדורסים החורפים ובהם: דיה מצויה, דיה אדומה, נץ גדול, נץ מצוי, עקב חורף, עקב עיטי, עיט שמש, עיט ערבות, עיט צפרדעים, עזנייה שחורה, מיני זרונים, כגון זרון שדות, וכן בז הציידים ובז גמדי.    

ב-1965 נאסר השימוש בתאליום סולפאט והומר בחומרים פחות מזיקים לסביבה. אוכלוסיית הדורסים החלו להתאושש.

אלא שאז החלו לגדל בשדות החולה אספסת. גידול זה הועדף בשל בעיות הקרקעיות שנבעו מייבוש החולה. אספסת היא גידול רב שנתי, אותו חורשים רק פעם בשלוש שנים.

זה היה כר מיטבי לריבוי נברנים, ואין להפריז בנזקיהם. על מנת להשמידם רוססו שדות אלה בסוף 1975 באזודרין - רעל מקבוצת הזרחנים האורגניים.

150 פגרי דורסים נאספו אז על ידי פקחי רשות שמורות הטבע ו-60 נוספים, שנמצאו מורעלים, נלקחו לטיפול באוניברסיטת תל אביב והתאוששו. הורעלו אז, בין היתר, 12 עיטי צפרדעים, 13 עקבי חורף, זרונים אחדים וקרוב ל-200 דיות.

 

הרעלה חמורה נוספת התרחשה בסתיו 1997 עת ריססו שדות אספסת בעמק בית שאן ב"מונופז". עשרות דיות ותנשמות מתו אז.

חרף הרעלות אלה אחדות מאוכלוסיותיהם של הדורסים התאוששו במידה זו או אחרת. בשדות עמק החולה והנגב המערבי (וגם במקומות אחרים) ניתן שוב לצפות בעיט צפרדעים, בעיט שמש,בזרון שדות, בזרון תכול ובבז גמדי. גם אוכלוסיותיהם של הנצים, עקבי חורף ועקבים עיטיים השתקמו במידה רבה.

 

 

לפי האומדן כ-500 פרטים של עקב עיטי נצפים בימי החורף בארץ. רבים מאלה הם "יציבים". בשעה שהאוכלוסייה החורפת נמצאת בשדות והייתה חשופה בהם להרעלות, האוכלוסייה היציבה של העקב העיטי הרבתה באותם ימים לשחר אחר טרפה בשטחים ההרריים. (עוד על העקב העיטי בפרק "בחורשים וביערות")

פרט לשני מיני בז (מצוי ואדום) ולחוויאי, העקב העיטי הוא, ככל הנראה, הדוגר השכיח ביותר בין דורסי הארץ. במחצית השנייה של שנות ה-80 אותרו קינונים של כ-300 זוגות: כ-240 באזורים הים תיכוניים וכ-60 באזורים המדבריים.

 

הדיה השחורה היא הבולטת בין הדורסים החורפים שהשתקמו.

בימי המנדט הבריטי נראו עשרות דיות, בימי החורף, כמעט ליד כל מזבלה (והיו אז רבות כאלה ברחבי הארץ). בשנות ה-60 של המאה ה-20 ובראשית שנות ה-70, במשך כ-15 שנה, כמעט ולא נצפו דיות חורפות בארץ. רובן ככולן הורעלו.

הן החלו לשוב ב-1973. תחילה שבו עשרות מעטות רק לאזור חדרה. מאז 1975 גם לעמק החולה ולגוש דן. בחורף 82/1981 הן הגיעו גם לנגב המערבי. מספריהן הלכו וגדלו בהדרגה.

כיום הדיה המצויה היא הדורס השכיח ביותר בימי החורף. במשך היום רובן מתרכזות סביב אתרי הטמנת האשפה ברחבי הארץ, ובעיקר באתר דודאים ובגני הדס שליד באר שבע.

 

עם ערב הן מתקבצות למושבות לינה. בסקר שנערך בסתיו 2013 אותרו בין בקעת החולה לנגב המערבי כתריסר מושבות לינה. הגדולה שבהן היא באשל הנשיא, בו לנות יותר מ-20,000 דיות. אוכלוסייתה הכוללת מונה כ-51,000 פרטים.

 

 

עד לשנות ה-40 וה-50 קננו בארץ עשרות זוגות של דיה מצויה. הם דגרו בצפון הארץ ובהדרגה התפשטו דרומה. בשנות ה-40 נמצא זוג מקנן בפרדס חנה, בשנת 1952 דגרו זוגות אחדים במקווה ישראל. הם נכחדו. ב-1997 עדיין דגרו זוגות מעטים (5-2) בצפון עמק החולה ובמורדות הגולן. בשנים האחרונות לא אותר אף זוג המקנן ברחבי הארץ.

 

והדיות אינן הדורס היחיד מהמקננים בארץ שנפגע בהרעלות.

זוגות מעטים של בז נודד דגרו בעבר בכרמל ובמערב הגליל. האחרון שבהם דגר בכרמל בשנת 1952 (ור' בפרק " התמורות בעולם העופות במשכנות האדם"). כיום מין זה אינו נמנה עם העופות הדוגרים בארץ.

בז צוקים היה מצוי בימיו של טריסטראם לאורך בקע הירדן מים המלח ועד לחרמון. ב-1958 הוא קינן עדיין בצוקי נחל קדש.

ההערכה היא שכיום יש 15 - 20 קינונים של בזי צוקים בארץ.

 

העיט הנצי נדיר מאד כיום בחבל הים-תיכוני וכמעט ונכחד.

לפי נתונים מהעבר דגרו באזור הנדון 70-50 זוגות (!) בכרמל דגרו לפחות שישה זוגות, בנחל עמוד ובנחל כזיב שני זוגות בכל אחד מהם. ניתן היה אז לראותו כמעט בכל וואדי גדול ואף במצוקים קטנים, למשל בגלבוע. אוכלוסייה זו הושמדה בעקבות ההרעלות במשך שנות ה-50.

 

הם נעלמו מהכרמל ומהגליל המערבי עד 1970 לערך. נראה כי צייד חגלות, שאכלו גרגרי חיטה עם חומרי הדברה, בעיקר עם תליום-סולפט, גרמו להרעלת העיט הנצי באופן משני.

כיום מקננים זוגות מעטים במזרח השומרון, בגולן, וכ-13 זוגות בנגב ובמדבר יהודה.

מדי פעם יש ניסיונות ספונטניים לאכלוס מחדש: בנחל נמר ב-1971 ובנחל עמוד נצפה זוג בחיזור ב-2001. ניסיונות אלה כשלו עד כה.

 

ב-2003 הקימה רשות הטבע והגנים גרעיני רבייה לעיטים אלה. עד כה שוחררו לטבע 33 פרטים. אחד מהם זכה לפרסום רב כשניצוד על משדרו בלבנון והחיזבאללה האשימו אותו ב"ריגול ישראלי".

 

 

הדורס היחיד שלא נפגע כלל מההרעלות הוא החיוויאי - הן משום שהוא מקייץ בארץ, עונה בה כמעט ולא מפזרים חומרי הדברה, והן משום שמזונו העיקרי הוא זוחלים, ובעיקר נחשים, וכך הרעל העובר בחוליות השונות של שרשרת המזון כמעט ולא מגיע אליו.

דורס גדול דואה ממעל, בימי הקיץ, יהיה מן הסתם חיוויאי או עקב עיטי.

 

גם העורב השחור (מציפורי השיר) הורעל בשדות. עד לשנות ה-50 של המאה ה-20 היה שכיח למדי. טריסטראם ציין אותו כעוף הבולט והאופייני ביותר בירושלים.

הוא דגר בצוקים רבים ברחבי הארץ: בנחלי הגליל, בכרמל ובהרי יהודה, במתלולי הכורכר לאורך החוף וגם על עצים גבוהים. חמרי ההדברה כמעט וחיסלו אותו בין שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-70. בסוף שנות ה-60 עדיין נצפו 2 זוגות בכרמל ו-3 זוגות בגליל המערבי.

 

בשנות ה-90 הוא נעלם כמקנן בחבל הים תיכוני.

ב-2013 קננו כ-10 זוגות באזורים המדבריים של הארץ. הוא מתרבה בהם בזכות "תחנות האכלה" - אתרים אליהם מביאה רשות הטבע והגנים פגרים מהצפון, בעיקר עבור הנשרים.

 

ב-1983 החל בקיבוץ שדה אליהו מיזם להשתמש בתנשמות כמדבירים ביולוגיים כנגד המכרסמים, וכך למנוע את פיזור חמרי ההדברה.

זוג תנשמות, המגדל 13-3 גוזלים, עשוי לחסל 5,000-2,000 מכרסמים בשנה וכך הוא מביא תועלת רבה לחקלאי. "מזון" יש להן בכל שדות הארץ.

 

הגורם המגביל את תפוצת התנשמות הוא העדר מקומות קינון מתאימים. התברר כי הן מאמצות עד מהרה תיבות קינון המוצבות בשדות. כיום מוצבות כ-3,000 תיבות כאלה ברחבי הארץ ורבות מהן אכן אוכלסו על ידי תנשמות. בהתאם פחת השימוש בחמרי הדברה. לעתים, כנאמר לעיל קאקים מתנחלים בתיבות קינון אלה.

 

התנשמת פעילה בשעות החשכה. צייד אחר - שכיח ונפוץ של מיני חולייתנים אחדים הוא הבז המצוי. הוא מרבה לאכול זוחלים שונים, ובעיקר חרדונים וזיקיות, אך גם מכרסמים שונים, ובעיקר עכבר בית.

גם הוא מאמץ תיבות קינון ומסייע בהדברת מכרסמים בשדות, אבל חשיבותו פחותה יחסית לתנשמת.

 

 

דומה כי אין כתיאורו של טריסטראם, המתייחס לנחל עמוד, כדי להמחיש עד כמה נפגע עולם העופות של ארץ ישראל מאז מחצית המאה ה-19: "בצוקים פעורות מערות בגבהים שונים, הרחק מדריכת רגל אדם, ובהן מוצאים להם מקלט בטוח מאות נשרים אציליים, כמה פרסים, בזי צוקים ומיני עיט אחדים.

 

אולם שום תיאור במלים לא ייתן לקורא מושג נכון על רבבות יוני הסלע. הן טסו בעננות גדולות הנה והנה בחלל הגיא, והסתחררו בסער ובמשק כנפיים שהטיח בנו משבי רוח... הכותלי גילה את כתפיו שני בטפסו בריצה על הצוקים... ובאותה שעה צרחו מעל ראשינו סיסי הרים וסיסי הגליל".

הוא מוסיף כי לא ניתן להתבונן בשמי ארץ ישראל, בכל אחד מחלקיה, מבלי לראות נשרים אחדים דואים ממעל.

 

טריסטראם מדווח על מושבות רבות של נשרים ברחבי הארץ: בוואדי קלט (נחל פרת) ליד יריחו ובקניונים בממלכת ירדן - לא הרחק מגבולותיה של ארץ ישראל. בכרמל היו שתי מושבות גדולות, ושתי המושבות הגדולות ביותר בימיו היו בצוקי הארבל ובמעלה נחל עמוד.

הוא מספר כי לקול ירייה נסקו בכל אחד מאתרים אלה מאות נשרים. באחד המקרים הוא מנה כך כ-120 פרטים.

 

מנדלסון סיפר כי עוד בימיו היו בכרמל מאות נשרים. אמוץ זהבי מציין כי הכיר ברחבי הכרמל כ-5 מושבות של נשרים: כ-10 זוגות דגרו ב"חוטם" הכרמל, מול מעגן מיכאל, ואילו בפתח נחל אורן - עשרות זוגות.

 

הנשרים התמידו בנחל עמוד עד לשנות ה-70. באותן שנים נשרים קיננו גם בנחל כזיב (כ- 4 זוגות), בנחל בצת, בנחל דישון ובנחל קדש. ימים אלה חלפו.

בשנת 2001 קננו סך הכול 82 זוגות נשרים בצפון. כ-20 זוגות נוספים קננו באזורים המדבריים. בשנת 2013 ירד מספרם של כלל קני הנשרים כדי 35 בלבד: 24 מהם בנגב ובמדבר יהודה ו-11 בלבד בצפון הארץ.

 

סיבות אחדות חברו לפְּחַת שחל במספרם של הנשרים: התמעטות מזון זמין כתוצאה מצמצום עדרי הצאן מאז ימי המנדט. האיסור הווטרינרי על השלכת פגרים בשטח הפתוח מצטרף אף הוא למחסור במזון. יתר על כן - נשרים רבים הורעלו מסטריכנין.

 

רעל זה פוזר עד למחצית שנות ה-60 של המאה ה-20 כנגד תנים, שמקובל היה לחשוב שהם נשאי הכלבת העיקריים בארץ. (לאחרונה התברר כי תנים כמעט ואינם פונדקאים של נגיפי מחלה זו, להבדיל מכלבים ושועלים שהם הנשאים העיקריים). הסטריכנין אכן גרם למותו של התן או הכלב אך גרם גם להרעלתו ולמותו של מי שאכל מהפגר. בראשית שנות ה-50 נצפו  30-20 נשרים מורעלים במזבלה של באר שבע.

 

מסתבר כי לסטריכנין היה גם שימוש נוסף. בוקרים השתמשו בו, בין היתר, במלחמותיהם זה בזה על שטחי מרעה. ביולי 1998 הורעלו עשרות נשרים בעקבות ניסיון כושל להרעיל זאבים שטרפו בני בקר בגולן.

את הרעל (זרחן אורגני) הטמינו בפגר של פרה. 28 נשרים מתים נמצאו אז, כ- 7% מכלל הנשרים שהיו אז בארץ. סביר כי מתו נשרים נוספים, אך הם לא אותרו. בשנת 2007 התרחשה הרעלה נוספת שקטלה כ-30 נשרים.

 

נשרים אחרים הורעלו מתרדימון - רעל שפוזר על ידי ציידים על מנת להרדים חזירי בר. הם נהגו להשליך את הקרביים של החזירים הרדומים, על חומרי הרעל שבהם, בשדה. הנשרים עטו על הקרביים והורעלו.

 

בעשור האחרון הועברו לטיפול במרפאה לחיות בר גם נשרים שנפגעו מהרעלת עופרת. הם אכלו פגרי חיות שציידים ירו בהן, אך הצליחו להתחמק מידיהם, ומתו מאוחר יותר בשדה עם כדוריות העופרת בגופן. לאחרונה גם הובחנו נשרים שנפגעו מתרופות אנטי-דלקתיות הנמצאות בשימוש ווטרינרי לטיפול בפרסתנים במשק האדם. תרופות כאלה גרמו להכחדת קרוב ל-99% מנשרי תת-היבשת ההודית בעשורים האחרונים.

 

נשרים רבים גם התחשמלו; הם נהגו לנחות על עמודי חשמל ולעתים מזומנות התחשמלו כתוצאה מכך (ואף גרמו לקצר באספקת החשמל). תוצאותיו של סקר הראו כי מדי שנה התחשמלו 20-10 נשרים.

לפי נתון אחר עשרות נשרים התחשמלו באמצע שנות ה-80 רק ברמת הגולן. בשנת 1996 החלה חברת חשמל למגן עמודי מתח גבוה. מאז מוגנו כ-3,000 עמודים ותמותת נשרים כתוצאה מהתחשמלות כמעט ופסקה.

בעקבות שימוש במשדרי GPS לוויניים התברר כי נשרים רבים נקטלים בארצות השכנות. במשך העשור האחרון נמצאו גם לפחות 10 נשרים ירויים. סביר כי רובם, וכנראה כולם נורו מחוץ לגבולות הארץ.

 

החל משנת 1993 הוקמו על ידי רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע גרעיני רבייה לנשרים בכרמל. עד שנת 2013 שוחררו מגרעינים אלה כ-120 נשרים.

ב-2014 החלו 5 זוגות לקנן בכרמל. במקביל התברר, כתוצאה מסימון ומשדור כי הנשרים מגרעיני רבייה אלה מגיעים לגולן ולנגב וכך מסייעים באישוש הנשרים בכל רחבי הארץ.

 

 

גם אוכלוסיית הרחם התמעטה מאד ונפגעה אף יותר מהנשרים. בימי המנדט, ובשנותיה הראשונות של המדינה, אפשר היה לראות רחמים רבים כמעט בכל מזבלה - והיו אז עשרות כאלה ברחבי הארץ. בשנות ה-40 רחמים רבים נהגו להתקבץ אל גדות אגם החולה ודרסו נקבות של צבי הביצה שעלו לחופים להטלת ביציהן.

הרעלה היא אחד מהגורמים להתמעטות הרחמים. אולם רחמים גם התחשמלו, הורעלו מעופרת ובעיקר ניצודו בסודן ובארצות אחרות במזרח אפריקה, ארצות בהן הרחמים חורפים.

 

בסקר שנערך על ידי רשות הטבע והגנים בסוף שנות ה-80 אותרו כ-130 זוגות דוגרים; כ-90 מהם היו באזורים מדבריים. ב- 2013 האומדן דעך כדי 30-40 זוגות בלבד.

נתונים אלה הם ללא קשר למאות הרחמים החולפים בשמי הארץ בעת נדידת הסתיו והאביב.

 

פחות ברורה הסיבה להכחדת הפרס. מאז ומתמיד זה היה עוף נדיר ברחבי הארץ. אומדן (אופטימי) מציין כי בשנים הראשונות למאה ה-20 קיננו ברחבי הארץ כ-10 זוגות, לרבות הגליל ומזרח שומרון.

בשנות ה-60-50 עדיין אותרו 5 זוגות במדבר יהודה ובנגב. אחד מזוגות אלה קינן במעלה נחל ערוגות ומטיילים רבים זכו לראותו בקלות יחסית.

 

ב-1981 נצפה, ככל הנראה, הקן האחרון בנחל הרדוף (מתנקז אל נחל צאלים). מאז יש רק תצפיות מעטות בעוף זה. הפרס גם כמעט ונכחד בארצות השכנות, והסיבות אינן ידועות.

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבות

land marks