שינויים ותמורות - ייבוש הביצות וחפירת בריכות הדגים ומאגרים

עוזי פז 29/05/2014 00:00

ותמורות ייבוש הביצות וחפירת בריכות הדגים ומאגרים שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים


 

7 גושי ביצות היו בארץ בראשית המאה ה-20.

ביצות אלה השתרעו על פני כ-180,000 דונם. ניקוזן חולל שינוי מהותי בעולם החי, ובעיקר בין עופות המים. שריד דל בלבד נותר לגדולה ולחשובה שבהן - ביצת החולה (ב-1994 החלו לשקם את הקרקעות שנחשפו בעת יבוש ביצות החולה. יבולי שדותיהם הכזיבו.

 

יתר על כן - החומרים האורגניים שהרכיבו אותן התפרקו, זרמו לכנרת, וגרמו לזיהום חמור במימיה.

הוחלט אז על פרויקט שיקום שבו יוצפו חלק מהקרקעות הבעייתיות - זהו אגמון החולה-קק"ל, המוכר כיום כאתר צפרות ראשון במעלה).

 

עם ייבושן של ביצות החולה, בין השנים 1958-1952, חדלו לקנן בארץ מינים אחדים שזה היה מקום קינונם היחיד, או כמעט היחיד, בארץ כגון: טבלן מצויץ, אנפה אפורה, עיטם לבן-זנב, זרון סוף, ברווז משויש, צולל ביצות, ברודית גמדית, מירומית שחורה, קנית אירופית, ונחליאלי צהוב.

 

אחדים אימצו מקומות קינון חלופיים:

קן ראשון של ברכייה נמצא בארץ באגם החולה, ההולך ומתייבש כתוצאה מעבודות הניקוז, ב-1954.

עם השנים מספר הזוגות המקננים של הברכייה ברחבי הארץ הלך ועלה. ב-1966 נמצאו 11 זוגות בשמורת החולה. בשנת 1967 נמצאה לראשונה משפחת ברכיות בבריכת יער שבמישור החוף.

מספרן המשיך לגדול ובסקר שנערך ב-1990 נמצאו 176 זוגות מקננים. כיום (2013) מקננים מאות זוגות ברחבי הארץ - מהאגמון ועד אגם ירוחם.

מאחר ומהברכייה בוית ברווז הבית, אפשרי כי לברווזים מבויתים שהתפראו חלק בתהליך.

 

 

הברווז המשויש הוא מין בסכנת הכחדה עולמית. אוכלוסיותיו מתמעטות בכל תחומי תפוצתו והסיבה אינה ברורה.

במאה ה-19 זה היה מהשכיחים בברווזים בספרד ובאלג'יר. בארץ הוא קינן רק בביצות החולה.

 

עם ייבושה הוא אימץ את בריכות הדגים שעטרו אותן מצפון וממערב. לאחר שנים אחדות שב לשמורה ובהדרגה התפשט עד לגליל התחתון ולעמק יזרעאל. בסקר שבוצע בשנת 2013 זוהו סך הכול 31 משפחות.

 

 

עשרות זוגות של צולל ביצות קננו בעמק החולה. כולם נעלמו עם הייבוש. בשנות ה-70 זוגות מעטים קיננו בשלוליות שנוצרו בשולי שפד"ן, ליד ראשון לציון. עתה הוא מקנן במאגרים שונים באזור המרכז. בסקר שנערך בשנת 2013 נצפו 12 זוגות בשפלת יהודה. זוג אחד קינן בחולה.

ב-2013 הוחל בפרויקט השבה של צולל זה: 17 פרטים, שגודלו בגן החיות התנכ"י, שוחררו בשמורת החולה.

 

עיטם לבן-זנב הוא עיט גדול, למעשה הגדול בעיטים.

מין זה דגר בעבר בארץ: זוג בעמק החולה וזוג נוסף בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. ב-1957 נרשם הקינון האחרון של מין זה בארץ.

מנדלסון, אבי שמירת טבע בישראל, סבר כי ראוי ואפשר לשקם ולשחזר את אוכלוסיית הדורסים שהורעלה בישראל (ור' גם להלן גם בפרק "הרעלת עופות בשטחים החקלאיים) ובהתאם נבנה כלוב אקלום לעיטם בשמורת החולה.

 

במשך השנים נבנו כלובים נוספים גם באזורים אחרים. הכלוב הראשון אוכלס בשנת 1978 בזוג עיטמים שבקעו בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב. בין 1992 ל-2003 שוחררו מכלובי האקלום 26 פרטים - מהם שבקעו בארץ, מהם שיובאו מחו"ל.

לרובם קרו תאונות שונות: הם הורעלו, ניצודו, התחשמלו ונטרפו.

היו מספר ניסיונות קינון, אך רק ב-2001 התרחשה ההטלה הראשונה. הניסיון לא צלח. ב-2011 החלו לקנן שני זוגות: בשמורת החולה בקעו 2 גוזלים, אך נתקפו בטפיל ומתו בהיותם בני 58 יום. הזוג השני, שהתמקם בעמק חפר הורעל.

 

ברכות דגים היוו תחליף הולם לרבים ממיני עופות המים, בעיקר לחורפים שבהם.

תחילתן של בריכות הדגים בארץ ב-1938. שטחן התרחב, בעיקר לאחר קום המדינה, והגיע לשיאו בשנת 1965. הן השתרעו אז על פני כ-61,000 דונם. שטח זה הצטמצם במשך השנים, לכדי כ-29,000 דונם ב-2010.

 

חלק מחופי הבריכות, שנותרו חשופים מכל צמח, שמשו מקומות מנוחה ואכילה מועדפים למיני החופמאים הרבים החולפים והחורפים בארץ.

בחופים אחרים עטר סבך של קנה את הבריכות. אלה היוו תחליף הולם לציפורי הסבך שחיו בביצות. עם הזמן פותחו כימיקלים מדבירי צמחים, וצמחיית הגדות הושמדה למעשה. בהתאם נפגע, וכמעט נעלם, קינונם של דוגרי סבך שהסתגלו למקום חיות זה. כאלה היו, לדוגמה, חרגולן זמירי זמירון וקנית אירופית, שלושתם ציפורים צפוניות בקצה הגבול הדרומי של תחומי קינונם.

 

 

בנוסף לבריכות הדגים נחפרו גם כ-600 מאגרי מים לקליטת מי שיטפונות ומי קולחין.

שטחם של אלה מגיע כדי 75,000 דונם. אחדים ממאגרים אלה משמשים כאתרים חשובים לעופות מים שונים כמו הצחראש הלבן (להלן).

המאגרים משמשים גם כמקום להאכלת השקנאים הנודדים (להלן). אולם גדותיהם של רבים מהם מכוסים ביריעות פלסטיק וכמעט משוללי צמחיית גדות. אלה דלים על כן בעופות גדה ובציפורים הקשורות לסבך הגדות.

 

עושר הדגה בבריכות הדגים וצפיפותה מהווה גורם משמעותי בשינוי אורחות חייהם של מיני עופות אחדים. על אלה נמנה הפרפור. עד לשנות ה-50 הוא היה שכיח רק לאורך מערכת הירדן ואגמיה ולמישור החוף הזדמן רק בימי החורף. כיום הוא מצוי ליד בריכות ובמאגרי המים בעמקים ובמישור החוף במשך כל ימות השנה.

 

ייבוש ימת החולה על ביצותיה השפיע גם על התנהגותו של השקנאי. החולה היוותה "פונדק דרכים" חשוב ביותר עבור השקנאים הנודדים. הם חולפים בשמי הארץ פעמיים בשנה: בדרכם ממעונות קינונם, בעיקר בשפך הדנובה, למעונות החורף באגמי מזרח אפריקה, ובשובם חזרה.

 

רוב הלהקות הנודדות נהגו לנחות באגם בנדידת הסתיו לצורך "תדלוק", דהיינו לאכול דגים, ול"טיפול מנוע", דהיינו לטפל בנוצות ולהכשירן להמשך דרכם הארוכה עד לאגמי מזרח אפריקה.

בדרך כלל היו נוסקים להמשך דרכם כבר למחרת בבוקר. גם כיום השקנאים נוחתים בשמורה או באגמון, אך מאז הייבוש אין בהם כדי לספק את מלוא תצרוכתם בדגים.

 

 

מספרם של השקנאים החולפים בשמי עמק החולה, לפי ספירה הנערכת מדי שנה על ידי רשות הטבע והגנים, מגיע כדי 40,000.

 

 

כתוצאה מניקוז הביצות בארץ, כמו גם בדרום מערב תורכיה, חסרים להם כיום מקומות הזנה לאורך ציר נדידתם. הם ניסו, ובתוקף הנסיבות למעשה אולצו, להתפרנס בבריכות הדגים.

צפיפות הדגים בבריכות מאפשרת לשקנאים לדוג בהן ללא מאמץ רב. מן הסתם כתוצאה מכך החלו פרטים רבים, מאז מחצית שנות ה-80,  להתעכב בארץ בעת נדידת הסתיו ולהימנע מלהמשיך בדרכם.

 

מספריהם עלו בהדרגה וב-2012 התעכבו בארץ כ-9,000 שקנאים במשך שבועות אחדים. פרטים אלה משוטטים בכל המדגים ברחבי הארץ בחיפושיהם אחר דגים וגורמים לנזקים.

הדייגים מנסים להגן על בריכותיהם בתילי מתכת, כדי למנוע את נחיתתם ארוכת המסלול, ולהבריחם באמצעים שונים לרבות ירי להפחדה. השקנאים נסים בבהלה ולעתים נתקלים, תוך כדי נסיקתם המבוהלת, בחוטי חשמל ומתחשמלים.  

 

 

כדי למנוע נזקים למדגה, ולאפשר לשקנאים להמשיך בדרכם, רשות הטבע והגנים מאכלסת כיום דגים מהטלות פראיות בשמורת החולה, ובמאגרים בעמק יזרעאל ובשרון בתקווה שאלה ישביעו את השקנאים ויאפשרו את המשך המסע עם מלאי שומן מספיק.

 

מאז מחצית שנות ה-70 של המאה ה-20 החלו חלק מהלהקות הנודדות של השקנאים לנסות ולחרוף בארץ. תחילה הם התמקדו באגם הקישון (אגם כפר ברוך) ובעמק עכו. מאז 1976 הם ניסו  לחרוף גם בבריכות הדגים בחוף הכרמל.

במפקד עופות חורף שהתקיים 1988 נמנו כ-2,600 שקנאים. הן הדייגים והן פקחי רשות הטבע והגנים מטרידים שקנאים אלה (המנסים לחרוף!) ומנסים "לשכנע" אותם להמשיך ולנדוד - כמימים ימימה. כתוצאה מפעולות אלה אכן מסתמנת מגמת ירידה ומספרם התייצב סביב 300 לערך.

 

 

גם אוכלוסיית הקורמורן הגדול הושפעה מבריכות הדגים, אך הגידול הניכר שחל בה (באוכלוסיה) אינו קשור דווקא בהן (בבריכות).

 

הקורמורן מתפרנס רק מדגים. הדייגים בעמק החולה, ראו בו מזיק לבריכותיהם. הם השמידו אותו במשך שנות ה-50 כמעט עד תום.

יחד אתו הושמד גם הקורמורן הגמד, שנהג לחרוף אז בעמק בהמוניו והיה שכיח הרבה יותר מהקורמורן הגדול.

 

לפי נתונים של אנשי המדגה ניצודו בשנים 1957- 1959, שנים בהן טרם יושם החוק להגנת חיית הבר, עשרות קורמורנים גדולים, ואלפי קורמורנים גמדיים.

 

בשנת 1965, השנה הראשונה בה בוצעה ספירת עופות מים החורפים בארץ, נמנו 47 קורמורנים גדולים בלבד. רובם בבקעת כנרות.

במשך כעשור נותרו מספריו של הקורמורן הגדול קבועים לערך ונעו, בהתאם לנתוני המפקדים של עופות החורף, בין 21 ל-63 פרטים.

 

החל ממחצית שנות ה-70 החל גידול משמעותי במספרם. תהליך זה התעצם מאז המחצית השניה של שנות ה-80.

בחורף 1992/93 נמנו כ-16,000 קורמורנים ברחבי הארץ, כ-6,000 מהם בשמורת החולה (מאז חלק ניכר מהקורמורנים האלה עברו ללון בבטיחה, לא הרחק מחופי הכנרת).

 

שיא מספר הקורמורנים היה בשנת 2004 עת נמנו 29,000 פרטים. בינואר 2013 נמנו בכתריסר ריכוזי לינה כ-15,000 קורמורנים. זהו, לערך, מספרם בשנים האחרונות. מושבת לינה ידועה נמצאה עד לא מזמן על גדות נחל חדרה, ליד חפציבה אך היא הצטמצמה והתפזרה לאתרים אחרים.

 

מושבה אחרת, פעילה (בחורף כמובן) ונגישה נמצאת בקרבת שפך נחל שורק ליד העיר ראשון לציון ובה אפשר לצפות באלפי פרטים.

 

הגידול שחל במספרי הקורמורנים החורפים בארץ נבע בשל שינויים במעונות קינונם ברחבי אירופה. הסיבות לכך אינן ברורות. במיוחד גדלה האוכלוסייה בחצי האי קרים ולאורך חופי הים השחור - אזורי המוצא לקורמורנים החורפים בארץ.

 

ב-1940 נמצא קן בודד של קורמורן גמדי בביצת החולה. זו הייתה העדות היחידה לקינונו בארץ. עד לשנות ה-50 זה היה חורף שכיח בבריכות עמק החולה.

לפי נתונים של אנשי המדגה ניצודו שם, בין השנים 1957- 1959, כ-12,000 פרטים ממין זה (!).

מאז ייבוש החולה, והצייד האינטנסיבי שהופעל נגדו, עוף זה נמחק למעשה מרשימת עופות הארץ.

 

ב-9.12.1960 נרשם הפרט האחרון. ראוי לציין כי מאז ראשית המאה ה-20, הקורמורן הגמדי התמעט מאד גם בארצות קינונו בדרום-מזרח אירופה.

 

לאחר הפסקה בת יותר מ-20 שנה נצפו ב-1982 6 פרטים חורפים בעמק בית שאן. בסוף 1984 נצפו כ-40 פרטים בשמורת עין אפק שבעמק עכו ובברכות שמסביבן.

 

מאז הצטברו תצפיות נוספות באוכלוסייה חורפת. בשנת 1992 קורמורן זה החל לקנן בעמק המעיינות ולאחר מכן התפשט דרך חופי הכנרת ועד לעמק החולה. הוא מצוי דרך קבע בשמורת עין אפק ובסביבתה הקרובה ואף מקנן לעתים בתחומי השמורה.

כיום מקננים ברחבי צפון הארץ עשרות זוגות. הדייגים בעמק המעיינות מתלוננים על נזקיהם.

 

 

 

בריכות הדגים הן גם, ככל הנראה, הגורם העיקרי לגידול באוכלוסייתה החורפת של החסידה השחורה בארץ, זאת בשעה שברוב ארצות קינונה שבאירופה מדווחים דווקא על ירידה. שלא כחסידה הלבנה, המרבה לאכול חרקים בשדות, מזונה העיקרי של החסידה זו הם דגים. בשנות ה-60 זו הייתה חורפת נדירה. היו שנים בהן לא נצפתה ולו גם חסידה אחת במפקדי עופות המים.

 

במפקד עופות מים חורפים בשנת 1971 נמנו 16 פרטים. מאז חל גידול איטי ומתמיד.

מספרן הגיע בינואר 2003 כדי 1,200 וב-2008 נמנו יותר מ-2,300 פרטים. רובן חורפות בעמק המעיינות אך גם בעמק החולה, בעמק עכו, ובחוף הכרמל.

 

 

תמורות, אם כי בקנה מידה קטן יותר, חלו גם בחסידה הלבנה. עד לסוף שנות ה-50 היא לא חרפה כלל בארץ, זאת בשעה שמאות אלפי פרטים חולפים פעמיים בשנה בשמי הארץ.

הלהקות הנודדות נוחתות לעתים למנוחה קצרה בסתיו, מעט ארוכה יותר בנדידת האביב, וממשיכות בדרכן. פרטים מעטים שהו בעבר בארץ במשך הקיץ. בעשרות השנים האחרונות החלו חסידות לבנות גם לחרוף - בעיקר בבריכות דגים. במפקד עופות מים חורפים בשנת 1965 נמנו 305 חסידות; בשנת 1977 הגיע כבר מספרן ל-4,700. מאז 1998 מספרן ירד והתייצב על כ-300, מבלי שהסיבה לכך ברורה.

 

 

לציון מיוחד ראויה התרבותו של הצחראש הלבן בימי החורף.

זהו ברווז המקנן בין ספרד למונגוליה, באזורים קטנים ורחוקים זה מזה. בראשית המאה ה-20 היה האומדן לגבי אוכלוסייתו העולמית כ-100,000. בסוף המאה מספר זה צנח כדי 10,000 והצחראש הוגדר כמין בסכנת הכחדה עולמית.

 

במחצית שנות ה-60 הוא היה חורף נדיר ביותר. אמנם יש דיווחים ממחצית המאה ה-19 כי דגר בביצות החולה אך מאז לא נצפה כלל בעונת הקינון.

במשך שנים אחדות הוא לא נצפה גם בחורף. במפקד עופות המים ב-1972 נמנו 6 פרטים בלבד. מאז מספרם הלך ועלה. הצחראש חורף בעיקר במאגרי קולחין בעמק יזרעאל ובשפלת יהודה. בראשית שנות ה-2,000 חרפו מאות פרטים וב-2012 נפקדו כ-2,700 פרטים המהווים כ-10% מאוכלוסייתו העולמית המוכרת.

 

מינים אחדים של עופות מים התווספו למינים המקננים בארץ.

זוגות אחדים של שחפית גמדית החלו לקנן בשנת 1953 על שרטון בוץ שנוצר כתוצאה מהעבודות לייבוש החולה.

מין זה, חֶרֶף תפוצתו העולמית הרחבה, והעובדה שהוא חולף בנדודיו בארץ, לא היה מוכר קודם לכן כמקנן.

עם התקדמות פעולות הניקוז, והשינויים שהתחוללו בשטח, הן נעלמו. עד לתחילת שנות ה-70 לא קיננו עוד שחפיות גמדיות בארץ. אז החלו לקנן 6 זוגות בבריכות המלח בעתלית.

מספר הזוגות המקננים בבריכות אלה הלך וגדל במשך השנים. ב-2013 דגרו בהן כ-130 זוגות. במקביל הן החלו, בשנים האחרונות, לקנן גם על סוללות בבריכות מעיין צבי.  ב-2013 אוכלוסייתם הכוללת מנתה כ-200 זוגות.

 

השטח בו נמצאת מושבת הקינון העיקרית שלהן בארץ, בבריכות המלח בעתלית, נמצא בבעלות פרטית. תכניות בניה במקום צצות מדי פעם וקיים חשש להמשך קינונן של שחפיות אלה בארץ.

 

בשנת 1954 החלה אנפת לילה לקנן בעמק המעיינות.

שנים אחדות לאחר מכן (בשנת 1959) נמצאו קניה של לבנית קטנה ושל אנפית סוף על גדות נחל אלכסנדר. הופעתם של שלושת מיני אנפות אלה בארץ קשורה, ככל הנראה, בניקוזה ובייבושה של ימת ע'מיק (ביצות אנטיוכיה), שבדרום מערב טורקיה במשך שנות ה-50 של המאה ה-20.

 

הן, כמו גם מיני עופות מים נדירים אחרים כגון הפורפיריה והנחשון, קננו בהמוניהם בביצות אלה. (סביר כי זו גם הסיבה שהנחשון, שחרף בעיקר בחולה, אך גם בקישון ובירקון, נעלם לחלוטין מנופי הארץ (ר' גם בפרק השפעת הציד על העופות).

 

מזונן העיקרי של אנפת הלילה, לבנית קטנה ואנפית סוף הם דגים. בריכות הדגים היו אפוא, ככל הנראה, הגורם העיקרי שאפשר את התאזרחותן, בחפשן מקום חיות תחליפי לביצות תורכיה.

מינים אלה מקננים, על פי רוב, במושבות מעורבות שבהן מינים אחדים סמוכים זה לזה. לעתים מזומנות גם אנפית הבקר דוגרת לצידן (על אנפית הבקר - להלן בפרק "עופות פולשים"). כל המושבות המעורבות האלה ממקומות בצפון הארץ ובמרכזה. הדרומית שבהן היא בספארי ברמת גן.

 

 

מאז 1969 מקנן לעתים יחד עם האנפות גם מגלן חום. קינונו הראשון נמצא בעמק עכו.

כיום זהו מקנן שכיח ואוכלוסייתו מונה אלפי פרטים. באזורים שונים ברחבי הארץ ניתן לראות, לקראת שקיעה, את מעוף המגלנים במבנים דמויי "ראשי החץ".

 

במפקדי עופות החורף נמנים כ-2,000 פרטים. סביר לחלוטין כי מספרם הכולל רב יותר, שכן הם ניזונים גם ליד הרפתות ובשלוליות קטנות בשדות - מחוץ לתחומי המפקד. רוב המגלנים האלה הם כנראה יציבים בארץ. בנוסף להם חולפים בשמי הארץ פרטים רבים בדרכם לאירופה ובחזרה.

 

 

כ- 15 קני אגמיה בלבד אותרו במשך השנים עד ל-1985. מאז חל גידול ניכר הן במספר הפרטים המקייצים והן במספר הזוגות הדוגרים. האומדן הוא כי ב-1990 דגרו כ-40 זוגות ברחבי הארץ.

 

חפירת בריכות המלח הן שינוי נוסף שחל בנוף. הן נחפרו בעתלית ב-1924 ובאילת ב-1976.

בריכות אלה הן המקום המועדף על הפלמינגו, שכן במימיהן מצויים שפע של סרטנים ירודים (זימרגל המליחות שמו) המהווים את מזונם העיקרי. לעתים ניתן לצפות בפלמינגו גם במאגרי מים אחרים.   

 

אהרוני, בספרו זיכרונות זואולוג עברי, כתב ב-1940: "עוד לפני שלושים שנה היה השקיטן (כך הוא מכנה את הפלמינגו) מכסה להקות להקות את פני הירדן בתקופת מסע-העופות עד שדמו לשְטיח ְורַדים. הוא היה גם מצוי מאד בכל חוף הים התיכון".

 

במשך כ-40 שנה כמעט ולא היו תצפיות נוספות בפלמינגו. עד ל-1970 היה הפלמינגו חולף וחורף לא שכיח ומקייץ נדיר מאד. ואלה היו, על פי רוב פרטים צעירים ומתבגרים, שצבעם אפרפר.

מאז 1971 הלך ועלה מספר הפלמינגו החורפים במאגרי מים שונים ברחבי הארץ. מסוף שנות ה-70 החלו הפלמינגו לחרוף בעיקר בבריכות המלח בעתלית. בשנים הראשונות חרפו בבריכות אלה כ-15-10 פרטים וביניהם גם בוגרים מעטים במלוא תפארת לבושם. לפי הטבעות - מקורם היה בתורכיה. מספרם ממשיך לעלות: ב- 2008 הגיע כבר ל-80 ובתחילת 2014 נמנו בחוף הכרמל, ובעיקר בעתלית, כ-130 פרטים.

 

 

מראשית שנות ה-80 החלו הפלמינגו לחרוף גם בברכות המלח באילת. מספרם הלך ועלה והגיע כדי 1,500.

מוצאם, לפי טבעות שנמצאו/נצפו על רגליהם בתורכיה, באירן ואף בספרד. במשך האביב והקיץ מספרם פוחת כדי עשרות.

שלוש פעמים הפלמינגו אף החלו לבנות תלוליות קינון. האם היו אלה מחוות ראווה בלבד או ניסיונות קינון ממשיים שהופרעו על ידי מטיילים? בשלב זה אין תשובה מוסמכת.

 

בניגוד למינים שהתרבו בבריכות הדגים ובנופי המים האחרים החופמאים למיניהם, הן החורפים, הן החולפים והן המקננים, התמעטו מאד. בסוף המאה ה-20 ניתן היה לראות בעונות הנדידה, ובעיקר בסתיו, וגם במשך החורף, עשרות ואף מאות חופמאים בני מינים שונים, ובהם חופמים, בעיקר חופמי צווארון, חופיות, וביצניות, בכל בריכה שרוקנה ממימיה. כיום נצפים, על פי רוב, הן בנדידה והן במשך החורף, פרטים מעטים בלבד.

 

את הסיבה להתמעטותם יש לחפש, ככל הנראה, בארצות מוצאם. אפשרי כי הזיהום באגן ימת ארל, שגרם להרעלתה, הוא אחת מהסיבות לפיחות שחל באחדים מהמינים המקננים שם כגון: חופמי אלכסנדרי, ביצנית לבנת-בטן וביצנית לבנת-כנף.

 

 

שני מיני חופמי קננו עוד בשנות ה-60 לאורך חופי הארץ - חופמי גדות וחופמי אלכסנדרי. לא עוד.

חופמי גדות קינן בעבר לאורך חוף הים ליד כל שפכי הנחלים, וכן על שרטונות של חלוקים וסחף בין פיתולי הירדן, בעמק החולה, בבקעת כנרות ועד לשפך הירדן אל ים המלח. לא ברורה הסיבה להעלמו מהירדן.

 

הכחדתו לאורך החוף, כמו הכחדת החופמי האלכסנדרי, קשורה בעיקר בזיהום חופי הים התיכון ב"זפת" - מי נטל של מיכליות הנפט, שרוקנו אל הים בטרם כניסתן לתעלת סואץ, על מנת להקטין את נפח שקיעתם בתעלה. בשנים האחרונות חל אמנם שיפור ניכר במצב זיהום החופים אך החופמים, אולי בשל שימוש רב בחופים לנופש מסוגים שונים, טרם השתקמו.

בשנת 2013 קינן חופמי אלכסנדרי בשני אתרים שונים ורחוקים זה מזה, אך לא על חוף הים.

 

 

 

 

כתבות

land marks