שינויים ותמורות - בחורשים וביערות

עוזי פז 29/05/2014 00:00

ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות בחורשים וביערות שינויים ותמורות שינויים


 

שינוי בולט ביותר, מאז ראשית שנות המאה ה-20, חל "בנוף הירוק" של ארץ ישראל. בסוף ימי השלטון העות'מני כרתו עצי חורש באשר הם, ללא מגבלות, לתעשיית פחמים ול"חטאב" - עצים לאח לחימום הבית. החורש הטבעי בארץ הגיע לאחת מנקודות השפל שלו. פעולות ייעור לא בוצעו כלל (למעט נטיעה בקנה מידה מצומצם של הטמפלרים בכרמל) והיו רק מעט מטעים ופרדסים.

 

אז עקרו גם את הסירה הקוצנית מהבתות לתעשיית סיד וחשפו כך את מדרונות ההרים והגבעות.  אנשים שבאו מנופיהן המיוערים והירוקים של אירופה או ארצות הברית הוכו בהלם מצחיחותו של הנוף.

"מכל הארצות הנודעות בנופן המכוער חושבני כי זו ראויה לכתר האליפות. הגבעות קרחות ודהויות וחזותן עלובה. העמקים הם מדבריות מכוערים. זוהי ארץ השיממון ושברון הלב. ארץ ישראל עטוית שק ואפר, שוממה ומכוערת" - כך כתב מארק טוויין בשנת 1867 בספרו "מסע התענוגות לארץ הקודש".

 

42 שנים לאחר מכן, בחודש מארס 1909, (החודש בו מגיעים הפריחה והלבלוב בארץ לשיאם) כתב ח. נ. ביאליק לאשתו: "ההרים החשופים, הערומים מכל עץ ומכל סימן של ירק... היו נראים בעיני כראש איש מוכה פָּרֶח (גזזת) והם עוררו זוועה בלבי. עמדתי משמים. הזאת הארץ, צבי לכל הארצות?..."

 

ושאול טשרניחובסקי שורר: "הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קרח". זו הייתה המציאות ולא רק שורה בשיר.

עובדות אלה באות לידי ביטוי בציורים רבים, פרי מכחולם של נוסעים שתרו את הארץ במחצית השנייה של המאה ה-19.

 

שמירת החורשים הטבעיים החלה עם ראשית המנדט הבריטי, כבר בשנת 1926. קמה אז מחלקת היעור שהכריזה על כ-450 שמורות יער על פני כ-850,000 דונם. ממשלת המנדט אף נטעה יערות אחדים. ההגנה על החורשים הטבעיים מפני נזקי כריתה, רעיה ושריפה הוגברה עם קום מדינת ישראל והתוצאות נראות בשטח.

 

החורשים הטבעיים משתרעים כיום על פני יותר ממיליון דונם ואליהם מתווספים עוד כ-920,000 דונם של יערות נטועים, רובם ככולם על ידי קרן קיימת לישראל. ביערות הנטועים, כ-240 מיליון עצים. רובם אורן ואיקליפטוס המקור.

 

 

אפשרי כי התפתחות החורש והתפשטותו הם הגורמים להתפשטותו של הגדרון בארץ. טריסטראם מציין כי הוא מצוי בהרים בצפון הארץ, אם כי נדיר למדי. ב-1954 נמצא לראשונה קן שלו בשולי הר מירון.

עד לשנות ה-70 הוא נמצא כבר באזורים אחדים ברחבי הגליל העליון, בכרמל ובצפון הגולן. מאז הרחיב את תפוצתו. הוא  נמצא מקנן בתבור בסוף שנות ה-70 ובשנת 1995 גם בהרי יהודה.

 

הצטופפות החורש והתרוממות נוף עציו שיפרה את מראה הנוף, אך הייתה לכך גם השפעה שלילית על עופות אחדים. כך נפגעה יכולת הציד של העקב עיטי, המתפרנס במדה רבה מזוחלים.

הוא מאתר אותם, ובמיוחד את החרדון המצוי, על פני הקרקע. כאן הוא דורס גם יונקים קטנים כנברנים, גורי שפנים ואף חולדים. שטחי הצייד הטבעיים שלו נפגעו אפוא הן כתוצאה מהתהליך הטבעי של התפתחות החורש, והן כתוצאה מנטיעת היערות.

 

ב-1967  אותרו 31 זוגות עקב עיטי שקננו בהרי יהודה. רובם ככולם במצוקים. בסוף שנות ה-2000 נמצא בתחום זה רק קן אחד מאוכלס. יתר העקבים נעלמו מהאזור.

בנוסף להתפתחות החורש נפגעו שטחי הצייד שלו גם על ידי הייעור וכתוצאה מהתפשטות תחומי הישובים. במקביל עלה מספר העקבים המקננים בשפלת יהודה. בשנים 2008-2006 באזור זה יותר מ-25 זוגות.

 

חל גם שינוי בהרגלי הקינון של העקב העיטי - הוא המיר את הצוקים, מקום קינונו הרגיל בקנים על צמרת עצים.

גם החוויאי צד את הזוחלים, וגם את המכרסמים על פני השטח. במחקר חדש נמצא כי לפחות בשפלת יהודה, המכרסמים מהווים חלק גדול יותר בתפריטו מששיערו קודם לכן.

ואמנם אף הוא התמעט מאד באזורי ההר,  וטריטוריות רבות גם של מין זה, שהוכרו במשך שנים, ניטשו. מאחר והוא  מקנן לרוב על עצים, המעבר שלו אל שדות העיבוד והמרעה היא טבעי יותר.  

 

נטיעת יערות אורן על שטחי בתה בהרים דחקה את רגליהם של פיפיון ההרים ופיפיון צהוב שקיננו בשטחים אלה. אוכלוסיותיו של פיפיון ההרים התמעטו מאד ואחדות אף נעלמו לחלוטין. אפשרי כי גם במקרה זה הצטופפות החורש היא אחת מהסיבות לכך.

 

הפיפיון הצהוב, שקינן בעבר בהרי יהודה, בשומרון ובגליל, בעיקר בשטחי בתה, נעלם לחלוטין מאזורים אלה, כנראה בגלל הייעור. הוא מקנן כיום בעיקר בחרמון. מסיבות שאינן ברורות לחלוטין גם סלעית הקיץ כמעט ונכחדה מהבתות שבהרים בראשית המאה ה-21. כך גם גבתון אדום-מקור נעלם מהכרמל ופחת בשאר חלקי החבל הים-תיכוני.

 

גיבתון שחור-ראש, אחת מהיפות בציפורי הארץ, היה מקנן מצוי למדי במדרונות הרים דלילי חורש במרכז הארץ וצפונה. לאחר הקינון התקבץ בשדות מעובדים. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 אין עוד תצפיות בקינונו בשפלת יהודה, בשומרון ובכרמל. גם בגליל התמעט מאד. אפשרי כי הורעל מקוטלי חרקים בשדות.

 

יערות האורן אינם מקום-חִיוּת אטרקטיבי למרבית העופות. המזון הזמין בהם לבעלי חיים בכלל ולציפורים בפרט, מועט.

אולם עופות אחדים מצאו יתרון בהתבגרות היערות. וכך בשנת 1988 נמצא לראשונה בארץ קן של הנץ המצוי בארץ, בשולי רמת מנשה. מאז נמצאו עשרות קיניו ברמת מנשה, בכרמל, בשפלת יהודה ובהרי יהודה.

הנץ מעדיף באופן מובהק יערות אורן מבוגרים כמעונות קינון, אף כי את מזונו הוא צד מחוץ להם.

 

יערות האורן, בצפון הארץ, הם מקום חריפתו העיקרי של המלכילון.

גם התפרצויותיו של צלוב המקור בארץ קשורה, ככל הנראה, בהתבגרותם של יערות האורן, אם כי לא בלעדית רק בהם. ציפור זו ניזונה בעיקר מזרעי מחטניים. באוכלוסיותיו האירופיות מתרחשת מדי שנים  אחדות "התפוצצות אוכלוסייה".

 

להקות להקות משוטטת אז במרחב בחיפושיהן אחר מזון. עודפי האוכלוסייה מאירופה זלגו כנראה לארץ - בה נצפו שתי "התפרצויות" של צלוב מקור: בין 1974-1971 ובין 1986-1981. באותן שנים חרפו בארץ עשרות צלובי מקור. בשנים 1972 ו-1973 אף נמצא קינון של זוגות אחדים בכרמל, אזור בו הוא שב ודגר בשנת 1981.    

 

מין נוסף הקשור לנופי עצים הוא  בזבוז אירופי. זהו חורף וחולף מצוי בארץ אולם עד 1977 לא הוכר כמקנן. אז נמצא קן ראשון שלו בגבעת ברנר. מאז התרבה והוא מוכר כמקנן לאורך מישור החוף.  זהו חלק מתהליך רחב היקף.

עד 1800 לערך השתרע תחום קינונו במערב הים התיכון. מאז הרחיב את תחומיו בשיעור ניכר. ב-1960 קינן כבר בדרום שוודיה וברוסיה. סבורים כי הרחבת שטחי החקלאות היא הסיבה להתפשטותו.

 

ציפור אחרת שהפיקה תועלת מהתבגרות היערות, ובמקרה זה חורשות האיקליפטוס, היא הזהבן.  בשנים האחרונות התרחב תחום הדגירה של המין באזורים אחדים ברחבי אירופה כגון בריטניה, שוודיה ופינלנד. בעת הנדידה אפשר לראותו ברוב אזורי הארץ. הוא בולט אז במיוחד על עצי שיטה, שנופם דליל, ברחבי הנגב.

באביב 1980 נצפו 4 נקבות מאכילות גוזלי זהבן בחורשת המייסדים שליד שמורת החולה. מאז מקננים שם זוגות אחדים. זהו המקום היחיד עד כה שנמצא בו קינון זהבן בארץ.

 

 

כתבות

land marks