שינויים ותמורות - ריכוזי אשפה והשפעתם על העופות

עוזי פז 29/05/2014 00:00

ריכוזי אשפה והשפעתם על העופות שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות


 

 

העלייה ברמת החיים גרמה, בין היתר, לריבוי אשפה ופסולת ביתית.

בעלי חיים סתגלניים, שאינם שומרים אמונים לסוג מזון מסוים (אופורטוניסטיים) ניצלו מקור שופע זה והתרבו בשיעור ניכר. כאלה הם לדוגמה התנים וחולדות מהיונקים. אנפית הבקר, עורב אפור ועורב חום-עורף מהעופות היציבים ושחף האגמים ודיה שחורה מהעופות החורפים.

 

העורב האפור התרבה מאד כתוצאה משאריות מזון במזבלות, אך גם משאריות אותן מותירים הנופשים והמטיילים בגנים, בפארקים, במגרשי הספורט ובאתרי פיקניק.

 

אפשר לראותם ממתינים, ועם תום האירוע פושטים על אתרי הבילוי האלה. לעורב האפור אין  גם מגבלה במקומות קינון.

כל עץ גבוה עשוי להתאים לו. כאוכל כל הוא הפך גם ל"טורף" משמעותי של בעלי חיים אחדים.

 

הוא פוגע בקנים של דוגרי קרקע ואחראי, בין היתר, להתמעטות החגלות. הוא צד גם צבי יבשה צעירים וזיקיות. במקביל לגידול באוכלוסייתו הוא הרחיב גם את תחומיו. הוא הגיע למדבר יהודה והדרים עד למרכז הערבה.

 

ריבוי קינים של העורב האפור אפשר את התרבותה של הקוקייה המצויצת.

זו טפילה בארץ בעיקר בקיניו של העורב האפור (באירופה היא טפילה גם במינים אחרים וגם בארץ יש תצפית של טפילות אצל עורבני).

קיניו של העורב האפור משמשים, לעתים קרובות, לאחר פריחת גוזליהם, כמקום קינון לבז עצים ולינשוף עצים.

 

 

גם העורב חום-העורף, מין מדברי מובהק, התרבה מאד.

ריבוי מצבורי אשפה ברחבי הנגב והערבה, הן מהישובים ובמיוחד ממחנות צה"ל, אִפשר זאת. הוא התפשט מהאזורים התלולים והמבותרים בנגב אל מישורי הלס של בקעת באר-שבע ולמערב הנגב. בהעדר מקומות קינון מתאימים - זהו מקנן צוקים - הוא מקנן לעתים על עמודי חשמל.

 

בעבר היה תיחום ברור בין תפוצתם  של העורב האפור לזו של עורב חום העורף. כתוצאה מריבויים של שני מינים אלה הם מצטלבים כיום לעתים מזומנות.  בנגב המערבי והצפוני הם חיים זה בצד זה ושניהם צדים את שנונית באר שבע - לטאה איטית ומסורבלת בהשוואה ללטאות אחרות.

 

זוהי לטאה אנדמית לישראל החיה רק במישורי וגבעות הלס של צפון הנגב. (גם אנפית הבקר, שהתרבתה באזור זה פוגעת בה). עורבים אלה מתנכלים גם לקינונם של החוברה המדברית, מיני הקטה ורץ המדבר וטורפים את ביציהם ואת אפרוחיהם.

באוכלוסיותיהן הגדולות של שני מיני העורב יש לראות כמזיקים לכל דבר.

 

ב-1969 נמצא בחורשת המייסדים ליד שמורת החולה, קן של ינשוף עצים.

זו הייתה פעם ראשונה שנמצא בארץ קינון של מין זה. טריסטרם אמנם מציינו כ"מצוי בשפע רב באזור המיוער ממערב לצפת" אולם עד למועד הנקוב לא נמצא קן בארץ. עד לאמצע שנות ה-70 נחשב ינשוף העצים כמקנן נדיר ביותר בצפון הארץ.

 

מאז, מסיבה לא ברורה, אוכלוסייתו המקננת הלכה וגדלה. בסוף שנות ה-80 היא נאמדה, בעמק החולה וסביבותיו, בכ-20 זוגות. ב-1974 החלה דגירתו ברביבים וב-1988 היו שם כ-15 זוגות.

מאוחר יותר הוא התנחל במישור החוף. מאז מחצית שנות ה-90 החל גידול מהיר ביותר של אוכלוסייתו באזור זה והגיעה למאות זוגות רק במישור החוף המרכזי. גם האוכלוסייה החורפת התרבתה מאד וכיום מוכרים אתרי לינה רבים שלו ברחבי הארץ.

במקביל התרבתה מאד גם אוכלוסייתו החורפת ומוכרים אתרי לינה אחדים, המונים לעתים עשרות פרטים.

 

 

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התקבצו עשרות אלפי שחפי אגמים סביב מזבלת חירייה. 50 שנים קודם לכן הם חרפו רק לאורך חוף הים ובמאגרי מים שונים. השחפים נוהגים, מדי פעם, להסתחרר במרומים וכך הם סיכנו את המטוסים הממריאים והנוחתים בנמל התעופה בן-גוריון.

 

ניסיונות שונים להרחיקם היו לשווא. על מנת למנוע סיכון זה הוחלט ב-1998 לסגור את מזבלת חירייה ולהפנות את אשפת גוש דן לאתר דודאים שבצפון הנגב.  

ביצי שחף האגמים נחשבו כמעדן ונאספו ברבבותיהן. נוהג זה  פסק מראשית המאה ה-20, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה. מאז הוא מתרבה ומתפשט בכול תחומי תפוצתו. שחף האגמים הוא אוכל-כל סתגלן. הגידול במזון הזמין לו במזבלות סייעה להתרבותו. גם להתחממות האקלים היה, ככל הנראה, חלק בכך. בהתאם האוכלוסייה החורפת בארץ גדלה מאד.

 

רוב שחפי האגמים מתרכזים כיום בבריכות דגים במישור החוף ובעמק חרוד. עם ערב הם עפים, במבנים דמויי ראש חץ, למקומות לינתם. אלה ממוקמים לרוב באזורים של מים חמימים: באזור נביעת המעיינות המלוחים והחמים בצפון הכנרת ובים מול תחנות הכוח שלאורך החוף כגון רידינג ואורות רבין.

 

 

 

 

 

 

 

 

כתבות

land marks