שינויים ותמורות - השפעת הציד על העופות

עוזי פז 29/05/2014 00:00

שינויים ותמורות שינויים ותמורות שינויים ותמורות השפעת הציד על העופות שינויים


 

מאז מחצית המאה ה- 19 הייתה לציד השפעה על עולם העופות בארץ, אם כי לא כפי שהייתה לו על היונקים.

היען הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. היען שחי במדבריות הארץ נמנה על תת-מין שונה מאלה של אפריקה וחי רק במדבריות המזרח התיכון. עד לימי מלחמת העולם הראשונה (1916) היה שכיח למדי.

 

הפצת הנשק החם לבדואים בימי המלחמה (על ידי לורנס איש ערב) הביא להשמדת היענים (כמו גם של בעלי חיים אחרים שחיו במדבריות המזרח התיכון כגון הראם והפרא).

עד אז רדפו אחר היענים על גבי סוסים עם חניתות.

 

 

אין נתונים מדויקים מתי הוכחדו היענים מן הנגב. בשנת 1909 הם נראו עדיין מדרום לביר עסלוג', היא משאבי שדה דהיום. ב"יריד המזרח" הראשון, שהתקיים בשנת 1924, הוצג יען שנלכד במרחק שעתיים הליכה מבאר שבע. באותו זמן לערך (1927) אהרוני כותב כי במדבר הסורי "ראינו נעמיות (כך הוא מכנה את היען) רבות והפעם לא בודדות אלא התהלכו להקות להקות".

 

מאז שנות ה-30 אין אלא שתי תצפיות מקריות ביען הסורי בממלכת ירדן. נותרו ממנו רק פוחלצים מעטים במוזיאונים.  

לרשות הטבע והגנים יש מחשבות להשיב את היען לחיק הטבע. בחי בר ביטבתה מגדלים יענים מאז 1973, אולם שני  ניסיונות לשחררם בטבע לא צלחו עד כה.  

 

עד לראשית המאה ה-20 החוברה המדברית הייתה שכיחה למדי בנגב ובערבה, אך גם בבקעת הירדן, בשפלת יהודה - עד אזור רמלה וחולות מישור החוף הדרומי.

טריסטראם מספר כי באפריל 1864 נראו להקות קטנות בכיכר הירדן. ציד (הן היו יעד מועדף לציידים שהסתייעו בבזי ציידים) ואיסוף ביצים בתקופת המנדט הבריטי פגע מאד באוכלוסיותיה. היא הפכה לנדירה ביותר ונותרה רק ברחבי הנגב. עם קום המדינה אוכלוסייתה החלה לגדול והתפשטה עד לאזור צומת שוקת. ציד פרוע במחצית שנות ה-50, בעיקר על-ידי צרפתים, בוני הכור האטומי בדימונה, גרם לצמצום חד באוכלוסייתה.

 

אוכלוסיה זו, בצפון מערב הנגב, החלה להתאושש אך עורבים, הן האפורים והן חומי-העורף, דורסים את ביציה ואת אפרוחיה וצמצמו את גודל האוכלוסייה. גם הגדלת שטחי החקלאות ורעיית יתר של הבדואים פגעו בה.

רשות הטבע והגנים מבצעת, מאז 1980, ספירות של אוכלוסיית החוברות בריכוזיה הגדולים ביותר בנגב המערבי. גודלה של אוכלוסייה זו נע בין 270 ועד כ-360 פרטים ובפתחת ניצנה מקננים כ-70 זוגות.  

 

במחצית המאה ה-19 התפתח ציד מסוג חדש: להעשיר את האוספים פרטיים והמוזיאונים באירופה.

תודעת שמירת הטבע טרם התפתחה והאספנים חיפשו דווקא מינים "אקזוטיים" ונדירים.

טריסטראם, לדוגמה, שלח את עוזריו לצוד חמישה נשרים בנחל עמוד ואסף ביצים מכל קן אפשרי, לרבות ביצה מקן של עזנייה שחורה בצוקי הארבל (זו העדות היחידה לקינונה בארץ). הוא מסכם וכותב: "שללנו האואולוגי (דהיינו ביצי עופות) היה רב - ארבעה עשר קני נשרים בשלושה ימים".

 

ישראל אהרוני התפרנס במשך 35 שנה ממשלוח פוחלצים, אדרים וביצים של מיני ציפורים נדירות ביותר, שחיו בימיו ברחבי המזרח התיכון, למוזיאונים שונים ברחבי אירופה: "הודעתי לבתי נכות גדולים, שאני מוכן להמציא להם כל מיני חיה ועוף על עורם ועל שלדם". אהרוני גרם, ככל הנראה, להשמדת מושבת המגלן המצויץ במדבר הסורי, שמספר הפרטים בה הגיע לעתים "עד שלוש מאות".

 

מין זה נחשב כיום כנתון בסכנת הכחדה עולמית ומזדמן לעתים נדירות ביותר בארץ. הוא פגע גם במושבות הקינון של הנחשון ובקיניה של הפורפיריה - שני מינים שקיננו בימת אנטיוכיה שבדרום מערב תורכיה. (13 פורפיריות, 31 נחשונים וכתריסר פורפיריות מצויים באוסף שאהרוני הותיר לאוניברסיטה העברית).

 

 

 

האב ארנסט שמיץ פעל בארץ בשנים 1922-1908.

הוא ארגן רשת של ציידים והפיץ בין הבדווים והפלאחים כי הוא מעוניין בכל בעל חיים והוא ומוכן לשלם בעין יפה תמורת חיות נדירות. הייתה לו יד בהכחדתה של הקטופה - דורס לילה הדומה לאוח, המתפרנס בעיקר מציד דגים.

סיפור השמדתה של הקטופה מעניין במיוחד: ב-8 בדצמבר 1863 הגיע טריסטראם, במסעו ברחבי ארץ ישראל, לנחל כזיב. הוא צד כאן קטופה וכך הנציח את האירוע ביומנו: "היה לי העונג לצוד קטופה נהדרת…" "עניין מיוחד נודע למציאה זו בשל העובדה שבזה גילינו ממש על חוף הים התיכון עוף אשר קודם לכן לא נמצא מעולם מערבה מדרום הודו …"

 

"אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי עמל של אורניתולוג נלהב". כ-50 שנה לאחר מכן, ב-1913, סיפר האב ארנסט שמיץ: "צייד הקטופות בר המזל ביותר הנו פ' טֶפֶר ... שעלה בידו לצוד שלושה פרטים ... בטבחה, שעל חופי הכנרת".

הוא המשיך וסיפר כי במשך 30 שנה נרכשו בארץ ישראל שבע קטופות. חלפו עוד כ-40 שנה, ובאוקטובר 1950 הזדמן חיים חובל, במסגרת שרות המילואים לטבחה שעל חופי הכנרת.

לנגד עיניו נחת זוג דורסי לילה. לא היה לו מושג במי מדובר. הוא צד פרט אחד (אז טרם נחקק עדין "החוק להגנת חיית הבר"), וכך החל אוסף הפוחלצים הפרטי שלו. (אוסף זה הועבר ב-1998 ואותו דורס לילה, שהיה קטופה, וקיבל את המספר Hovel No 1.

 

ציד שונה היה ציד שלווים.

אלה נודדים בסתיו מעל לים התיכון ומגיעים באפיסת כוחות לחופי דרום הארץ, לצפון סיני ולמצרים.

כבר במצרים הקדומה צדו אותם לצרכים מקומיים. פיתוח השייט המוטורי, החל ב-1885, אפשר לייצא אותם לאירופה.

 

זה היה תמריץ לשיפור שיטות הציד ברשתות. בשנת 1921 הגיע היצוא שלהם כדי 3,024,000 ולפי האומדן מספר זה היווה כמחצית ממספר הניצודים באותה שנה. בין 1887 ל-1940 ייצאו עשרות מיליוני שלווים ומספר דומה שימש למאכל המקומיים.

 

מספריו של השלו דעכו. לאחר מלחמת 6 הימים הוגבל ציד השלווים, ואף נאסר לחלוטין, במשך שנים אחדות, על מנת לאפשר להם להתאושש. לאחר החזרת סיני למצרים התחדש ציד השלווים.

ב-1991 ניצודו בחופי צפון סיני, סך הכול, כ-200,000 פרטים.

 

סביר כי ציד היה אחד מהגורמים המרכזיים לפחת זה. אולם באותן שנים חלו גם תמורות מהותיות בשיטות העיבוד החקלאי בתחומי דגירת השלו באירופה. במקביל חלה התייבשות במחוזות חריפתו במרכז אפריקה.

 

אלה עשויות גם כן להוות סיבה להתמעטותו. כך או אחרת - עוף חולף, שהיה שכיח ביותר בארץ, הפך לנדיר למדי.

במקביל התמעטה מאד אוכלוסיית השליו שדגרה בארץ וכמעט נכחדה.

 

 

 

 

גם את החוחית צדים ברשתות. ציפור זו מבוקשת מאוד בשוק ציפורי המחמד, הן בשל צבעיה ויותר מכך כי מזיווגה עם הכנרית, המיובאת ארצה, נוצר בן כלאיים: בונדוק - "ממזר" בערבית.

החוחית תורמת לבן הכלאיים את נוצותיה הצבעוניות ואילו הקנרי את יכולת סלסולי קולו. מחירו של בונדוק מגיע למאות שקלים ואף יותר.

על מנת לצוד את החוחיות קושרים פרט או שנים לקרקע, לעתים לאחר שפגעו בכנפיה ובכושר המעוף שלה. זו משמיעה קולות מצוקה וחוחיות מהסביבה נמשכות אליה. מעל לפרט הקשור מציבים רשת הנשענת על מקל. כשהחוחיות מתקבצות מושכים בחבל המחובר למקל וזו נופלת על החוחיות.

 

 

עוד בשנות ה-70 וה-80 החוחית הייתה שכיחה בשדות הבור והתקבצה אל הקוצים שבשולי שדות העיבוד באזורים רבים ברחבי הארץ. ניתן היה לראות את להקותיה הגדולות משוטטות בשדות הנטושים. כיום היא התמעטה מאד. ציד הוא אחת מהסיבות להתמעטותה. חיסול "שדות המרעה" שלה היא סיבה נוספת. גם לעורבני, כאמור לעייל, יש כנראה חלק בתהליך.

 

עם קום מדינת ישראל שרר בה משטר של צנע. המזון היה מוגבל. ציד חיות בר, ובעיקר ברווזים בחורף וחוגלות כל ימות השנה, נועד להשלים את "סיר הבשר". רבים הצטרפו אז למועדוני הציידים. באותם ימים היה עדיין בתוקף חוק הציד המנדטורי, אלא שאיש לא הקפיד לאוכפו.

ב-1955 נחקק החוק להגנת חיית הבר - החוק הראשון במדינת ישראל שנועד להגן על החוליה החלשה ביותר בטבע. פרופסור מנדלסון היה הכוח המניע מאחוריו. חוק זה מעניק הגנה לכל היונקים והעופות, למעט אלה המוגדרים בתקנות כמותרים לציד או כמזיקים.

 

מבין העופות מותר לבעלי רישיון צייד לצוד אגמיות, 6 מיני ברווזי בר השכיחים ביותר (ברכייה, מרית, שרשיר, קרקיר, צולל חלודי וצולל מצויץ), זרזיר ויוני בר.  זרעית, בולבול, עורב אפור ועורב הודי הוגדרו כמזיקים ואין צורך ברישיון על מנת לצוד אותם. (הזרעית, אחד ממיני "עפרוני השדה", החורפת בארץ, מוגדרת כמזיק כי היא מרבה לאכול מזון ירוק ועלולה לגרום לנזקים בשדות נובטים של חיטה, תלתן ואספסת כמו גם בגידולי ירקות ככרוב ניצנים. בשנת 2001 החלו להשתמש בקולות מצוקה על מנת להרחיקן).

 

 

בסוף שנות ה-40 חרפו במקורות המים השונים ברחבי הארץ עשרות אלפי ברווזי בר. מספרם התמעט במידה רבה עד לראשית שנות ה-60. המחשבה הייתה כי הצייד האינטנסיבי, שהתנהל באותם ימים, גרם להתמעטות זו - אם במישרין ואם בעקיפין, כגורם רועש ומטריד.

כדי לשמור על המראה של בריכה מלאה בברווזים, ללא ספק אחד ממראות החורף היפים, הוכרזו אזורים אחדים כאסורים לצייד. על מנת לבחון האם אכן שטחים אלה ממלאים את ייעודם, והברווזים החורפים מתרבים, החלו ב-1965 ספירות של עופות מים חורפים. בשנים הראשונות נמנו בספירות אלה כ-550 ברכיות בלבד.

 

הן היו, בגלל גודלן (משקלה של ברכייה כ- 1,100 ג' לעומת שרשיר שמשקלו כ- 420 ג'), יעד הצייד העיקרי. ניתן היה לראות זאת בהתנהגותן. הן היו גם הראשונות שנסו לכול הטרדה שהתרחשה על שפת הבריכה. מאז שהצייד נאסר באזורים מוגדרים (מעגן מיכל, עמק החולה ועמק בית שאן) מספרן של הברכיות עלה בשיעור ניכר, אף כי לא בטוח כי רק בשל הכרזת האזורים האסורים לצייד.

 

הממוצע של מספר הברכיות לשנים 1982-1972 עלה כדי 11,500. מספרן הגיע לשיאו בשנת 2000 עת נספרו כ-23,000 פרטים. במקביל עלה גם מספרן של המריות והגיע ב-2008 לכ-40,000, מספר השרשירים התייצב סביב כ-15,000 ומספר האגמיות הגיע לכדי 40,000 בשנת 2008.

 

 

חרף החוק להגנת חיית הבר והפיקוח על אכיפתו עדיין קיים ציד בלתי חוקי של מינים מוגנים.

במשך כ-8 שנים, בשנות ה-70, נמצאו ירויים 6 דיות, 5 נשרים, 5 עקבים עיטיים וסך הכלכ 45 עופות דורסים. מאז שנת 2001 מובאים למרפאה של רשות הטבע והגנים והספארי, מדי שנה, בעיקר בעונת הנדידה דרומה, עשרות דורסים ירויים. רובם נמצאים ליד גבול הצפון. סביר שרוב הירי הזה מתבצע מחוץ לגבולות הארץ.

 

חמור במיוחד הוא מצבה של עזניית הנגב. עד לשנות החמישים של המאה ה-20 קיננו כ-30-25 זוגות בערבה ובנגב הדרומי. ניתן היה אז לראות למרחוק את קניה הגדולים שהתנוססו על עצי שיטה.

בשנים 1973 - 1974 עדיין קיננו 11 זוגות. ב-1989 נרשם קינון אחרון של מין זה באזור יוטבתה.

מלבד פרטים משוטטים - עוזניית הנגב נכחדה מהארץ. להשמדתה חברו סיבות אחדות:

- 8 פרטים נמצאו ירויים במהלך שנות החמישים והשישים. הן נורו ככל הנראה בידי חיילים.

- לפחות 7 פרטים הוברחו לגני חיות באירופה במהלך שנות השבעים בניגוד לחוק.

- יתר גורמי ההפרעה אינם ידועים בוודאות והשפעתם על האוכלוסייה משוערת בלבד. כך לדוגמה העזניות נהגו לחרוף בשדות הנגב המערבי. שם הן הורעלו. התחשמלות, מחסור במזון, והפרעות באזורי הקינון הן סיבות אפשריות נוספות.

 

ב-1981 החליטה רשות שמורות הטבע לנסות ולהציל את שרידי העוזניות ששרדו בנגב. נאספו אז ביצים וגוזלים אחדים ונרכשו עוזניות אחדות שהוברחו לחו"ל. למרבית הצער גרעין הרבייה לא הניב את התוצאות המקוות.

 

 

 

 

 

 

 

כתבות

land marks