דוקטור, יש לי Zugunruhe...

רון אפרת 11/01/2015 00:00

בוקר אחד זה קורה, אתה מתעורר ופתאום מרגיש את זה, את הזוגנרוהה - "ריגשת הנדידה".

ולא, אני לא מדבר על ההרגשה ההיא אחרי עוד מהדורת חדשות מבאסת, אני מדבר על ריגשת הנדידה של הציפורים.

 

עדויות ראשונות המתארות את התופעה מופיעות ככל הנראה כבר ב-1828, כאשר מגדל ציפורים הבחין כי לקראת האביב הציפורים שלו נוטות להיצמד יותר לצפון הכלוב. בהתחלה התייחסו לזה כאל התנהגות הקשורה בחיים בכלוב ורק מאוחר יותר הבינו שזה קורה גם בטבע, קצת לפני הנדידה. הציפורים פעילות יותר, שרות וזזות יותר, והתזוזה נעשית בכיוון אליו ינדדו בקרוב.

 

בשנות הארבעים - חמישים של המאה הקודמת, התחילו לחקור את זה ברצינות ולנסות להבין מה גורם לזה ואיך בדיוק זה מתבטא, ועד היום מתקיים מחקר רב בנושא.

 

הגרמנים קראו לזה Zugunruhe - "צוק-און-רוהה". כאשר Zug משמעו נדידה ו - Unruhe - חוסר מנוחה... בעברית קוראים לזה ריגשת נדידה, וכדי להבין את משמעות השם פשוט צריך לצאת לשטח.

 

 

באגמון החולה לדוגמה, אי אפשר לפספס את זה. בתחילת-אמצע פברואר העגורים מתחילים לעשות "אימוני נדידה": הם ממריאים, מסתובבים בתרמיקות וחוזרים חזרה לקרקע. אחרי כמה ימים הם מרחיבים את האימונים שלהם, ולרגע נראה שהם כבר ממש נודדים, אבל אז, בדיוק כשהם נעלמים מעל קריית שמונה, הם עושים אחורה פנה וחוזרים לעוד כמה ימים.

 

לפעמים מזג האוויר נהיה קשה דווקא כשהם כבר באמת מתכוונים לנדוד. אז, עם קרן השמש הראשונה, ריגשת הנדידה דוחפת אותם למעלה, לאוויר, למרות ענני הגשם הכבדים באופק אשר מכריעים אותם ומחזירים אותם שוב אל הקרקע. העגורים נאלצים להתאמץ ולרסן עוד קצת את הצורך העז לצאת אל הדרך.

 

 

גם אצל ציפורי השיר רואים את זה. בעונה זו בתחנה לחקר ציפורי ירושלים מופיעים פתאום אדומי חזה חדשים, אחרי שכל החורף פגשנו את אותם ה"קבועים" (אותם אנו מכירים לפי מספרי הטבעות שעל רגליהם).

סבכים שחורי-כיפה מפתיעים בכמויות שומן גדולות מהרגיל לעונה (המעידות לרוב על נדידה פעילה) ואפילו פשושים מראים יותר תנועה.

 

מחקרים הוכיחו כי רגשת הנדידה קיימת גם במינים יציבים! האם אדומי החזה ושחורי הכיפה באמת החלו בנדידה, או שזו ריגשת הנדידה שמתחילה להפוך את הבטן ולקרוא "לנדוד, לנדוד"?

 

 

 

 

ואצלי? אצלי זו לא רק ריגשת הנדידה, אלה ריגשת אביב כללית.

בדיווח הראשון על קוקייה מצויצת בתחילת ינואר, על עיט ערבות בשמי אילת כשפניו צפונה. כשהשחרורים מעיזים יותר ועומדים חשופים על העץ כדי להראות לנקבות את האומץ שלהם לקראת עונת הקינון, כשהירגזים שרים בקול מכל עץ ואנשים מפיצים שמועות על קינוני נשרים פעילים בכרמל ובגמלא. אז פתאום כל סבכי שחור-ראש נראה לרגע כמו סבכי טוחנים, עקב חורף נחשד כעקב מזרחי או אפילו איית צרעים וחיקויי הזרזיר משכנעים שיש בשטח זהבן.

 

הכל מתבלבל, ינואר נהיה פתאום מאי, בתחזית אני מצפה לשמוע על 30 מעלות, היומן מתחיל לשאול "מתי אנחנו יורדים לאילת?" והמשקפת אומרת בפולניות ש"הגיע הזמן באמת שאני אתן לה יחס".

דוקטור, יכול להיות שיש לי Zugunruhe?

 

אז.. ראיתם כבר בז אדום? איך אני מחכה להם..

ZUGUNRUHE שמח לכולם!

 

 

 

 

 

land marks