מגלי עולם

רוני לבנה 27/12/2013 00:00

 

"הורידו מפרשים! שחררו חבלים! אטמו את כל הפתחים והזדרזו…

לפני שהסערה הזאת תוריד אותנו אל קרקעית האוקיינוס".

קפטן מזרחי אוחז בהגה האנייה, גלי האוקיינוס נישאים כמו הרים, מתנפצים על הסיפון בשאון מחריש אוזניים ומאיימים להפוך אותנו בכל רגע - כאילו היינו חצי קליפת אגוז.

 

גשם זלעפות, רוח אדירה ואני - משותק! "למי אתם מחכים?" אני שומע שוב את קפטן מזרחי שואג...

"קצין ראשון רוני! אסוף את האנשים שלך! ציית לפקודותי…" אני מביט סביבי, אנחנו לבד - רק אני וקפטן מזרחי שחולץ פקק מבקבוק רום ומצמיד אותו אל פיו.

לגימה, ועוד לגימה, ועוד אחת. הוא מלכסן אלי את מבטו, מרחיק את הבקבוק מפיו ופורץ בצחוק אדיר.

"קפטן מזרחי, אנחנו לבד…" אני מנסה לומר, אבל איני מצליח להשמיע הגה. קפטן מזרחי מביט אל האופק הכהה שמאחורי וצחוקו מתגבר ומתגבר.

עכשיו גם אני רואה אותו, את הנחשול שמיתמר מאחורי גבי. בעוד זמן קצר נצלול אל מעמקי האטלנטי.

 

חושך

 

מישהו נוגע בי - מטלטל אותי בעדינות, אני פוקח את עיני. אני שוכב על החול, אני על אי זעיר, "איון", כ-100 מטרים קוטרו וגובהו שלושה מטרים מעל פני הים השקטים. ושוב פעם, מישהו מטלטל אותי בעדינות. "רוני, התעורר! הם הגיעו…"

אני מסובב את ראשי ומגלה שוב, את קפטן מזרחי. מסביבנו רוחשים עשרות יסעורונים. ואז הכל חוזר אלי.

 

 

 

החלום שלי מתחיל במוחו הקודח של רמי (להלן מזרחי) - להגיע לכף ורדה, אל קצה העולם, כדי להוסיף לרשימת ה - Western Palearctic שלנו עוד 30 מיני ציפורים - פחות או יותר.

אל איזו רשימה אני מדבר? ובכן… העולם שלנו מחולק לשמונה אזורים אקולוגיים, אחד מהם הוא האזור הפליארקטי, והוא כולל את אירופה, אסיה - מצפון להרי ההימלאיה, צפון אפריקה וחלקים מצפון ומרכז חצי האי ערב. המערב הפליארקטי מצומצם יותר והגבול המזרחי שלו הוא הרי אורל שברוסיה ובקזחסטן.

 

צפרות, כפי שאתם יודעים, היא עיסוק בכלל לא תחרותי וזאת הסיבה שבגללה כמה דנים הקימו אתר אינטרנט ובו שמות צפרים ומספר המינים שהם ראו ב-WP, כלומר - במערב הפליארקטי. הרשימה כוללת מעל 1,000 מיני עופות והצפרים שזכו להימצא בראש הטבלה צפו ביותר מ - 800 מהם.

המקומות הטובים ביותר לצפייה במינים נדירים - שהרי בזכותם מתקבל היתרון המיוחל, מצויים "בקצוות": האיים האזוריים, למשל קרובים לאמריקה והאיים הדרום מערביים ביותר הם איי כף ורדה.

 

באיים מבודדים, כמו כף ורדה למשל, מצויים מינים אנדמיים - כאלה שלא ניתן לפגוש בשום מקום אחר.

אז... רמי החליט שזה היעד הבא - כף ורדה שהייתה בעבר קולוניה פורטוגזית וקיבלה עצמאות בשנת 1974 והם, דרך אגב, החברים הכי טובים שלנו בהצבעות באו"ם.

כחצי מיליון תושבים על ארכיפלג געשי בן 15 איים ואיונים (חלקם אינם מיושבים כלל) - 350 מילים ימיים מחופי אפריקה.

טסנו לבלגיה, משם לפורטוגל ומשם לכייף ורדה - אל האי הראשון סאל.

בשעת לילה הגענו אל המלון, בדיוק כשבצד השני של הכביש נערכה מסיבה בבית קפה מקומי - מוזיקת רגאיי ומוזיקה מקומית, שמקפיצה גם את הישראלים העייפים ביותר.

בתוך דקות ספורות החלפנו חדר - לחדר פנימי, שקט ושקענו בשינה בין סדינים, וציפיות - מהציפורים שנמצא, אולי, בעוד כמה שעות.

 

 

בוקר.

המטרה שלנו היא בריכות המלח "פדרה דה לומה", שהוא גם אתר ספא ידוע.

רמי הזהיר אותי מפני המוני התיירים שיפריעו לנו לצפות בציפורים, אבל בסופו של דבר לא היה שם איש מלבדנו.

סיבוב בבריכות המלח לא הניב שום מין חדש לרשימה שלנו. הכל מוכר, אבל קצת "אחר", עורב חום עורף, עפרוני חכלילי, מוכרים אבל שונים.

צפינו בחופמאים הרגילים לבריכות מלח וביניהם המון חופיות לבנות בלבוש קיץ - אחת מהן מטובעת ומסומנת בתגים צבעוניים ברגליה.

 

 

 

 

החופית הזאת טובעה ב-23.07.2011 על האי Hochstetter Forland שבגרינלנד, נצפתה כעבור 18 ימים בהולנד וכעבור שנה ותשעה חודשים אנחנו מצאנו אותה אנחנו, בכף ורדה.

החופית הזאת היא חלק מפרויקט טיבוע של חופיות לבנות - כבר מעל 5,000 טובעו, תויגו ונצפו בכל חופי אירופה, הים התיכון ואפריקה. אבל עדיין לא בישראל.

טיפסנו, החוצה מבריכות המלח ועברנו שוב בשער הכניסה. הבחור שגבה את דמי הכניסה הוחלף בבחור אחר שדרש אף הוא, דמי כניסה. עלינו לא יעבדו (פעמיים!) שילמנו כנראה לבחור הלא נכון, שעשה קופה אבל לבחור הנכון לא שילמנו... או שכן?

וכך אנחנו צועדים, על כביש ריק ממכוניות, תחת השמש הקופחת. "זה כלום!" רמי אומר, "קילומטר וחצי, מקסימום שניים ואנחנו במלון…"

 

אחרי שעה ורבע של הליכה ולא מעט קילומטרים מיותרים, תפסנו סוף סוף טרמפ. איזה מזל שהציפורים מופיעות תמיד - גם בשעת משבר.

וכך, כשדשדשנו על הכביש, זכינו לצפות בדרורי Iago (כמו הסוף של סנטיאגו - הגדול מבין איי כף ורדה), עפרוני חכלילי, עורבים חומי עורף שלכים ובז אלכסנדרי - הלא הוא הבז המצוי המקומי.

 

בחום הצהרים, יצאנו שוב לחפש ציפורים. עלינו על מיניבוס מקומי וביחד עם הנוסעים המקומיים, שבחנו היטב את שני הלבנבנים שהצטרפו לנסיעה, נסענו לחפש בריכות מלח נוספות. איי כף ורדה שימשו, בעברם הרחוק, תחנה חשובה למסחר בעבדים מאפריקה ולכן תושביה הם שחומי עור ואפילו מזרחי - לבן.

"זה צריך להיות פה…" מלמלנו כשירדנו מהמיניבוס באמצע דיונה. לא דובים ולא בריכות מלח, רק כמה בתים/צריפים ואלימון - עם מקור קצת יותר ישר וגוון פחות חולי, אבל אלימון.

 

עלינו על טיסה לאי בואה ויסטה (בואה ויסטה = "נוף טוב") ושם הדברים החלו להיראות אחרת.

אחד מ"מיני המטרה" החשובים בטיול שלנו הוא הפריגט ההדור. לפני כעשור קיננו באזור עשרה זוגות אבל כעת נותר רק זוג אחד ב-Curral velho, אי זעיר שנמצא כמה מאות מטרים מהחוף של בואה ויסטה.

הפריגט ההדור נדיר ביותר במערב הפליארקטי - עם תצפיות ספורות והזוג הזה הוא היחידי שמקנן בכל האזור. עוד כמה זמן ימשיכו בני הזוג לקנן? אין לדעת, אבל יתכן מאוד שהפריגט ההדור יכחד, כמין מקנן, מכף ורדה - בעתיד הלא רחוק.

בנוסף לזוג המלכותי יש באי גם מושבת קינון של סולות לבנות-בטן. העליה על האי אסורה בהחלט מכיוון שזו בשמורת טבע והקן, למרבה התסכול, אינו נראה מהחוף של בואה ויסטה - לא משנה כמה הטלסקופ שלך גדול.

מצד שני, אם יש לכם "קצת" מזומנים - אפשר לשלם ל"חוקר" המקומי שיעלה על האי (למטרות מחקר כמובן) - יספור את מספר הפריגטים על האי (שלא יתקשה סידרנו לו רק שניים), יבהיל אותם (בטעות) וכך יקרב אותם לאופטיקה של הצפרים הנלהבים וכולם מבסוטים - חוץ מהפריגטים.

 

אנחנו בחרנו בקרמה. ישבנו על החוף, התבשלנו, עד שלפתע הנקבה חזרה אל הקן כדי להחליף את בן זוגה שהשגיח על הביצים.

המצלמות תיעדו בהתלהבות "נקודות שחורות באוויר" וחיוך, דבילי במקצת - של שני אנשים מאושרים, כבש את הפנים.

 

 

לקראת ערב עלינו על סירת דייגים שלקחה אותנו לאיון קטן כ-100 מטרים קוטרו וגובהו 3-4 מטרים מעל פני המים. שם אנחנו נעביר את הלילה.

המטרה הראשונה, מבחינתי, היא שלא נישטף על ידי גל גדול. אני רואה את זה קורה לפעמים, בחלומות. המטרה הראשונה מבחינתו של רמי היא לפגוש יסעורונים.

 

"אתם יכולים לרדת…" אמרו הדייגים כשנמצאנו במרחק מסוים מהחוף של האי. "מה לרדת? מי לרדת? אנחנו באמצע הים..." חשבתי לעצמי, "זאת סירת דייגים, היא לא באמת תעלה על שרטון". נרטבנו כהוגן. רמי, למשל, כדי לא להירטב יותר מדי, שט לו בתחתוניו.

נמצאנו על אי קטנטן, מוכה רוח ורסס מלח שמכסה הכל! חיכינו ללילה וכשעה לאחר שהשמש שקעה - התחילו להתעופף לידנו ציפורים זעירות. יסעורונים לבני-פנים. כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם - זהו לילה בלתי נשכח.

היסעורונים מקננים במחילות שהם חופרים על באי הוולקני, שמכוסה במעט חול. הם מגיעים בלילה להחליף את בן הזוג או כדי להאכיל את הגוזל וכמו במקרה של היסעורים, גם היסעורונים מעופפים קילומטרים רבים - מאתרי הקינון אל עבר אזורי הציד, ובחזרה.

היסעורון נוחת כמטר מהקן ומקפץ ימינה ושמאלה עד שהוא מגיע לפתח המחילה. היו כמה שפשוט קפצו עלינו.

רמי שכנראה לא הסתפק ביסעורון לבן-פנים, שלף את הרמקול והתחיל להשמיע קולות של יסעורון כף ורדה...

למרבה הפלא (כי לא ידוע שיש שם אותו) נשמעו מיד קולות תשובה ובתוך זמן קצר ניצבו לפנינו כמה יסעורונים חביבים וסקרנים - במרחק מילימטרים ספורים מאתנו.

יסעורוני כף ורדה, בשונה מהיסעורון לבן הפנים, אינם מקפצים אל פתח מחילת הקינון, אלא צוללים ישר אל תוך המחילה. מדהים.

לאחר יומיים טסנו לאי סנטיאגו שבו שוכנת עיר הבירה של כף ורדה - "פרייה". לא לפני שנאלצנו לשרוד את תלאות תהליך הכרטוס ב"טרמינל" של בואה ויסטה. אולם הנוסעים נראה כמו הכלאה של תחנת רכבת ותחנת האוטובוס לבאר שבע, הנוסעים עומדים מתחת לרשת צל בתור לכרטיסנית, להלן - "דיילת קרקע".

אנחנו מביטים בפרצופים המודאגים של שכנינו לטיסה, כאשר הם משוחחים עם הדיילת חמוצת הפנים ומבינים שקל, זה לא יהיה.

כשהיגיע תורנו הסתבר שהנוסעים בטיסה רשאים לקחת תיק יד/גב שמשקלו אינו עולה על 5 קילוגרמים ומזוודה במשקל מרבי של 20 קילוגרמים.

המזוודה שלי שקלה פחות, אבל משקלו של תיק הגב שלי הגיע ל - 18 קילוגרמים - מחשב, מצלמה, עדשה 600 מילימטר, עדשה 400 מילימטר, עדשה רחבה, פלש, מטענים, בטריות ועוד ועוד. אז דחפתי למכנסיים מכל הבא ליד, את המצלמה עם עדשת התפלצת תליתי על הצוואר כמו איזה תייר יפני שמצלם במצלמת פוקט, אחזתי עוד כמה אביזרים ביד ועם השיניים החזקתי את המשקפת...

משקלו של התיק היה כעת 7 קילוגרמים, אבל למזלי דיילת הקרקע נכנעה ראשונה. התרחקתי שני צעדים מהדלפק, הכנסתי את כל הציוד בחזרה אל התיק ועליתי לטיסה של 15 דקות.

 

 

 

האי סנטיאגו, שבו נמצאת עיר הבירה הוא הגדול מבין איי כף ורדה והוא מאכלס יותר ממחיצת מאזרחי הארכיפלג. היעד הבא הוא האגם המלאכותי שמשמש מקום עליה לרגל עבור כל הטוויצ'רים באי.

המטרה - עוד ציפור שחורה, אבל "קצת" פחות הדורה. אנפה שחורה, שיודעת לסוכך בכנפיה על המים, בצורת מטרייה והצל שמתקבל מושך אליו דגיגים רבים - שאותם האנפה משפדת ביעילות קטלנית.

ירדנו מהמונית בדיוק במקום הנכון והתחלנו לסרוק את גדות האדם. מהר מאוד הבנו שלא רק האנפה השחורה והנדירה נעדרת, אלא גם האנפה הארגמנית, או התת-מין הכף ורדי ליתר דיוק, חסרה… למרות שהאחרונה תופיע, כך ידענו, מכיוון שהאגם משמש אותן ללינה.

 

ופתאום רמי מוצא! בקצה הרחוק של האגם - אנפה שחורה וקטנה. עוד ציפור חדשה, עוד חיוך של מנצחים.

רק הסנטר הלבן שלה לא כל כך הסתדר לנו, ופתאום מופיעות עוד שתיים והשחור הוא קצת יותר לכיוון האפור ואם זה לא מספיק - אז לאחת מהן היו גם שתי נוצות קישוט ארוכות על העורף. כל כך רצינו לראות איך היא צדה, עם הכנפיים והמטריה והצל… אבל לבניות ים-סוף, שאותן אנחנו מכירים היטב מהארץ - פשוט לא מתנהגות כך.

 

לאחר שבחנו תמונות והצלבנו נתונים לא נותר לנו אלא לסמן את האנפה השחורה כ"פספוס" של עוד מזדמן נדיר ביותר למערב הפליארקטי. היא עזבה שבועיים לפי שאנחנו הגענו לכף ורדה. בהמשך מצאנו את האנפה הארגמנית המקומית - בכל כף ורדה יש כמה עשרות בודדות וכולן - כול האוכלוסייה העולמית, מקננת על עץ ענק אחד (העץ הזה הוא באמת ענקי! את הבסיס שלו אני הקפתי בריצה מהירה בשלוש דקות וארבעים שניות).

כאמור איי כף ורדה הם ביתם של לא מעט ציפורים אנדמיות, ואחת מהן היא הקנית המקומית. כול מי שצופה בקנית של כף ורדה מבחין מיד בכנף הקצרצרה שלה - מה שמתיישב טוב עם העובדה שמדובר במין יציב שאינו נודד.

 

 

בנוסף היא גם מגיבה נהדר לקולות ובכל פעם שרמי משמיע לה הקלטות, היא מתייצבת. רמי ואני קראנו "טריפ ריפורטס" של צפרים שבקרו בכף ורדה וכולם טוענים שקשה מאוד לאתר את הקנית הזאת - האם יכול להיות שאף אחד מהם לא חשב לקרוא לה???

 

 

באחד הימים החלטנו לבדוק את "האוכל המקומי". הייתי שמח לאיזה דוכן פלאפל, איזה שווארמיה או משהו בסגנון… כלום. באחד הכפרים היה מקום אחד לצד הכביש שהיה גדוש בסועדים מקומיים. מבחינתנו מסעדה עם הרבה קהל = אוכל טוב, ולכן החלטנו לעצור ולבדוק כיצד מתבצע תהליך ההסעדה במקום.

 

 

 

גילינו שני סירים גדולים - באחד ראשים של חזירים ובשני מין תפוח אדמה מקומי - כנראה גם הוא אנדמי.

על הסועד לבוחר לעצמו ראש חזיר עשוי היטב ואז אורזים לו את הראש בלחמנייה. מעדן אמתי, עולה גרושים (!) תודה, אבל לא.

כעת, אחרי שהבנו כיצד נראית מסעדה פופולרית - שימו לב כיצד נראה הבר האקטיבי: סוחטים מיץ מקנה סוכר, במכשיר שבצדו האחד יש מכל פלסטיק, בצדו השני חמור וביניהם צינור.

בכל פעם שמכל הפלסטיק מתמלא הנוזל מועבר לתסיסה בבריכה שמדיפה ריח נורא, משם לזיקוק, ומשם לקבוצת "זקנים" בני 30-40 ללא שיניים אבל עם חיוך נפלא והרבה מצב רוח טוב.

 

 

בחזרה אל האנייה.

בחלקו השני של המסע שימשה אותנו אוניה ששטה, בדרך כלל, במי הקוטב הצפוני בקיץ ואז נודדת דרומה אל הקוטב הצפוני בחודשי החורף.

בין לבין היא אוספת נוסעים במסעה מאנטרטיקה צפונה אל המספנה שנמצאת בהולנד.

החלטנו לעלות על ההפלגה הזו כי זו הדרך היחידה, כמעט, לצפות בעפרוני שנמצא אך ורק על האי רזו - אי קטן ולא מיושב שהפך לפני כמה שנים לפרויקט שימור של Birdlife. אסור לעלות על האי הזה, אבל אם קצת מזל אפשר לצפות בעפרוני גם מרחוק.

 

 

שגרת היום באוניה מתחילה לפני הזריחה, כשרמי קם ומתייצב ראשון (בדרך כלל) על הסיפון. אחריו מגיעים האנגלים ואחריהם מגיע אנוכי. ההשכמה מתבצעת באדיבות הצוות, שמשתמש במערכת הכריזה של הונייה ואז מתייצבים גם הגרמנים ואחרונים חביבים - ההולנדים.

בשמונה הכרוז מודיע ארוחת בוקר, אין ברירה - שילמנו. לאחר מכן חוזרים אל הסיפון עד ארוחת צהרים, רמי עולה לסיפון ואני לשנ"צ וכך כל יום.

בחלק מהימים ירדנו מהאנייה לסירות גומי (זודיאק), עושים סיבוב סביב אי ואם אפשר גם עוגנים ועולים על האי רגלית.

 

בכל ערב כל האנגלים מוציאים את הרשימות שלהם ומסכמים איזה ציפורים ראו היום, וגם דולפינים לווייתנים כרישים צבי ים. השיא היה ליד קבוצת איים וסביבה אלפי יסעורים גדולים - מהתת-מין המקומי, שהתקבצו לקראת ערב - לפני החזרה אל הקינים.

 

ביום ההפלגה האחרון הסתכלתי על רמי, עומד על הסיפון וצופה אל הים.

"הוא יכול להיות קפטן נהדר", חשבתי לעצמי.

"קפטן מזרחי..."

 

 

 

 

 

 

 

 

אז מה ראינו? רשימה גדולה לפי סדר ההופע שלהם (המודגשים הם מינים חדשים לי).

 

דרור Iago, בז אלכסנדרי, עפרוני חכלילי, פיתון ים סוף, פנינית הקסדה, צחיחן , סבכי ערבות, אלימון, סולה לבנת בטן, פריגט הדור, יסעורון לבן פנים, יסעורון כף ורדה, שלדג אפור-ראש, לבנית ים סוף, לבנת בינונית, אנפת בורנאו, אסטרילדה, תנשמת, סיס כף ורדה, קנית כף ורדה, עקב כף ורדה ו- עפרוני ראזו.

 

בחלק השני של הטיול:

 

יסעור פיאה, סערונית כהה, יסעור כף ורדה, Boyd's Shearwater , יסעורון כף ורדה, פיתון ים סוף, סולה לבנת-בטן, Neglected Kestrel, שחפית קוטב , יסעורון וילסון, יסעורון קטן, יסעורון אטלנטי, חמסן גדול, סיס קנרי, ו-פיפיון מדירה.

 

 

 

 

land marks