הנוודים

יואב פרלמן 17/04/2015 00:00

לרוב הציפורים אורחות חיים קבועים למדי. חלקן יציבות ונמצאות באותו האזור הגאוגרפי במשך כל השנה, אחרות נודדות לפי מחזורים עונתיים קבועים בין אזורי הדגירה לאזורי החריפה, בין אם בים או ביבשה.

נכון, ישנם אותם הפרטים שמבצעים טעויות ניווט ומזדמנים למחוזות רחוקים - ואותנו הם מרגשים, אותם אנחנו הצפרים "השרופים" נוסעים לחפש ולתעד. אך אלה מתי מעט - הרוב המוחלט של האוכלוסיות נודד לפי הספר.

 

אך ישנה קבוצה נוספת, שקטה, של ציפורים שפיתחו מחזור חיים ייחודי בעל גמישות ואופורטוניזם, המאפשר תגובה מהירה לשינויים מקומיים בתנאי הסביבה. ציפורים אלה נמצאות בעיקר במדבר, שם המשקעים המעטים יורדים באופן לא קבוע ובשונות רבה משנה לשנה.

לעתים מתרחשים במדבר אירועי גשם קיצוניים ומקומיים מאד - ואדי אחד ששטף, או בקעה אחת צחיחה שהופכת להיות סוואנה ירוקה ועשירה בחיים לפרק זמן קצר. אל כתמים ירוקים מבודדים אלה נוהרים המוני ציפורים, בעיקר עפרונים שונים, ממרחק רב - עשרות, מאות ואולי אלפי קילומטרים.

 

 

איך הם יודעים על הכתם הירוק הרענן? אין הסבר ברור לעניין, אך כנראה שלחלק מהמינים האלה חוש ריח מפותח, והם קולטים בקטריות שמשתחררות לאוויר כתוצאה מפגיעת מי הגשם באדמה (זהו בעצם 'ריח הגשם' שגם אנחנו מסוגלים להריח) או כתוצאה מנביטה של חד-שנתיים. הסברים נוספים הם קולות רעמים מרוחקים, או יכולת לקלוט שינויים בלחץ ברומטרי.

 

דוגמה יוצאת דופן לנווד אולטימטיבי הוא התמירון האוסטרלי Cladorhynchus leucocephalus. תמירון זה מאכלס את פנים היבשת האוסטרלית הצחיחה והוא דוגר בנחלים, בביצות או באגמים קבועים. התמירונים ממתינים בסבלנות, לפעמים מספר שנים ללא קינון כלל, עד שמתרחש אירוע גשם קיצוני בלב המדבר האוסטרלי, שיוצר אגם גדול ורדוד שרוחש בסרטנים זעירים.

מניתוח נתוני לוויין שהתקבל בזכות משדרים זעירים שהוצמדו לגופם של התמירונים, נמצא שהם יודעים לזהות את התנאים המתאימים לקינון ממרחק של למעלה מ - 2000 ק"מ! הם נוהרים לשם באלפים ומתקבצים במושבת קינון אדירה. בשל קצב התייבשות המים המהיר, מחזור הקינון של התמירון האוסטרלי הוא מהמהירים בעולם, והם מזדווגים, מטילים ביצים ומפריחים אפרוחים תוך כשבועיים בלבד.

 

 

במדבר הישראלי ישנם כמה מיני עפרונים הידועים בנוודותם, במיוחד בדרום הנגב ובהרי אילת, שם כמות המשקעים השנתית נמוכה מאד ושנים רבות ללא גשם כלל.

שם, בתנאים היבשים ביותר, מתקיימות אוכלוסיות קטנות של שלושה מינים נדירים - אלימון, צחיחנית מדבר ועפרוני חכלילי. מינים אלה נמצאים אצלנו כל שנה, לפעמים דוגרים אם התנאים מתאימים, ובשנים קשות יותר בהן אין כלל נביטה של חד-שנתיים ואין כלל חרקים ופרוקי רגליים להאכיל בהם את הגוזלים, הם לא דוגרים כלל.

אבל כשיש אירוע גשם גדול ומשמעותי, הם מתלהקים באתרים מיוחדים אלה, ודוגרים בכמויות גדולות ובמהירות רבה. באביב 2010, לאחר אירוע הגשם המפורסם של ה - 18 בינואר 2010, בו ירדו מאות מ"מ של גשם בכל רחבי הנגב הדרומי, הערבה והרי אילת, התפתחו תנאים יוצאי דופן לקינון - מרבדי צומח מרשימים, עשירים בזחלים מזינים. פתאום הופיעו עפרונים נדירים אלה בכמויות גדולות, חלקם בוודאי באו מחוץ לגבולות ישראל, והספיקו שניים או שלושה מחזורי קנון מוצלחים.

 

אלימון, צחיחנית מדבר ועפרוני חכלילי הם שלושה מיני עפרונים המצויים בסכנת הכחדה בישראל.

שלושתם מחבבים בתי גידול מדבריים שטוחים - חולות, מישורי צרירים ונחלים רחבים ללא עצים. בתי גידול אלה מאוימים מאד, והם נעלמים כתוצאה מפיתוח חקלאי, תשתיות (למשל שדה התעופה החדש שמוקם כיום על חורבות שמורת האלימונים מצפון לאילת), פעילות צבאית ועוד.

 

 

הנדיר מכולם הוא האלימון, שהוא אחד מעופות המדבר המיוחדים ביותר. בעבר דגרו לאורך הערבה ובכל הנגב מאות זוגות. אך משנות השמונים חלה ירידה דרמטית במספר הזוגות הדוגרים בישראל, וגם בשטחי התפוצה. הוא נעלם לגמרי מהנגב המערבי, וכיום מספר בודד של זוגות דוגר בערבה ובנגב הדרומי, כנראה פחות מעשרה זוגות דוגרים בישראל באופן קבוע.

באביב 2010 כנראה הוכפל מספר זה על ידי פרטים שהגיעו מחוץ לגבולות ישראל. צחיחנית המדבר והעפרוני החכלילי נדירים גם הם, אך מעט פחות מהאלימון. הם עדיין נמצאים במספרים קטנים בנגב המערבי (פתחת ניצנה) ובעוד מספר אתרים בנגב המרכזי.

 

 

 

 

בנוסף לעפרונים הקבועים יחסית, ישנם עוד שלושה מינים נדירים ולא קבועים בהופעתם. הגדול והמרשים מכולם נראה כמעט כמו תוכי, עפרוני עב-מקור, המצטיין במקור כבד ועצום, בו הוא משתמש לפצח קליפות של גרעינים עקשנים ושריון (שלד חיצוני) של חרקים ופרוקי רגליים טעימים. העפרוני המרשים הזה היה נדיר ומסתורי עד לסוף שנות התשעים. מדי כמה שנים, צפר בר מזל, לרוב מחוץ לארץ, היה זוכה לצפות בפרט בודד או בלהקה קטנה במעוף מעל מישור נידח בהרי אילת או בערבה.

התצפיות היו מעטות וחטופות, והעפרונים המתסכלים האלה לעולם לא היו נשארים על הקרקע לחכות לצפרים שניסו לצפות בהם.

השינוי התחולל באביב 1999. באותו החורף ירדו גשמים עזים אך מקומיים במספר נקודות בהרי אילת. באחת הבקעות התרחש באותו אביב אירוע דגירה ראשון בישראל של עפרוני עב-מקור, שתועד לראשונה על ידי הצפר ברק גרניט וחובריו. במהלך שנות האלפיים, מדי כמה שנים מתרחש אירוע דגירה של עפרוני עב-מקור בישראל. לרוב היה מדובר במספר קטן של זוגות, אבל לאחר אירוע הגשם העצום של 2010, מאות ואולי אלפי זוגות דגרו ברחבי הנגב הדרומי והערבה. הקינון היה מוצלח מאוד, והניב צעירים רבים שנשארו בדרום הארץ וניצלו את מאגר הזרעים שהתמלא והתחדש.

 

כתוצאה מכך, בשנה שלאחר מכן נראו ריכוזים של מאות פרטים בכמה אתרים כמו המישר, בקעת עובדה ומישורי נחל חיון. מרשים במיוחד היה ריכוז של מאות רבות של פרטים, כולל להקה אחת שמנתה 350 (!) פרטים בה צפו הצפרים שחר אלתרמן וברק גרניט במסגרת סקר עופות דוגרים בנחלים פנימיים ובמישורים בנגב הדרומי, שביצענו במרכז הצפרות בשיתוף עם רשות הטבע והגנים.

 

 

עד היום, עפרונים עבי-מקור נמצאים בדרום הנגב והערבה באופן קבוע, ועושה רושם שהעפרוני עב-המקור הצטרף לרשימת המינים שדוגרים בקביעות בישראל.

 

נווד נדיר יותר, ומוכר הרבה פחות, הוא העפרוני שחור-הזנב, המוכר גם בשם עפרוני הערבה. זהו מין נדיר ונווד ביותר. תת המין שנמצא אצלנו, eremodites, מופיע במדבריות חצי האי ערב, ירדן וישראל. כנראה שתת-מין זה נפרד מתת-המין השני המצוי בצפון מערב אפריקה, dunni, לו מראה שונה, שירה שונה ותפוצה גאוגרפית מנותקת לחלוטין.

בכל מקרה, מין זה נצפה בישראל לראשונה ב- 1978, ועד לשנת 1988 נצפה מספר מועט של פעמים.

בשנת 1989 התרחש אירוע דגירה קטן, בו נמצאו שמונה זוגות דוגרים בבקעה במרכז הערבה שנקראת קע' סעידין, אליה מתנקזים מי שיטפונות של מספר נחלים ששטפו בחורף הקודם ויצרו תנאים מקומיים מצוינים לדגירה.

 

הצפר הדורם שיריחי מצא ותיעד את הקנים הראשונים של מין זה בעולם. לאחר אירוע זה, פרטים נוודים בודדים נצפו מדי כמה שנים בערבה ובנגב הדרומי. באביב 2003 התרחש אירוע דגירה קטן ומקומי בנחל חיון במרכז הערבה, שכלל זוגות בודדים, אותם מצא הצפר הבריטי ג'יימס סמית במהלך סקר קינון אותו ביצע עבור מרכז הצפרות הישראלי.

באביב המפורסם של 2010, התחולל אירוע דגירה גדול יחסית של העפרוני שחור-הזנב. במסגרת אטלס עופות דוגרים בערבה שביצענו במרכז הצפרות הישראלי, נמצאו עשרות זוגות דוגרים במספר אתרים בערבה ובנגב הדרומי. בסוף עונת הדגירה אף ראינו מספר צעירים - אחד התיעודים הבודדים של פרחונים של מין זה בעולם.

 

 

 

הנדיר מכולם הוא הצחיחן. כפי שמעיד שמו באנגלית, Black-crowned Sparrow-lark, זהו עפרוני שמזכיר בצורתו דרור. המקור קצר יותר ועבה, והראש עגלגל וחמוד. הזכר בעל לבוש שחור-לבן בולט ויפהפה והנקבה חומה-אפורה ודהויה.

מין זה הוא בעל תפוצה רחבה לרוחב מדבריות אפריקה, המזרח התיכון ומזרחה עד לצפון מערב הודו, אבל דווקא אצלנו הוא נדיר ביותר. באותו אביב מיוחד בשנת 1989, באותו האתר בו דגרו העפרונים שחורי-הזנב, נמצאו גם מספר צחיחנים. הם לא דגרו, ובסוף מרץ נעלמו. מאז נצפה עוד פעמים בודדות באזור אילת ובערבה הדרומית, אך עוד לא נמצא דוגר בישראל.

 

 

מסתמן שגם אביב זה הוא מיוחד, ויש סימנים לדגירה של עפרוני עב-מקור, עפרוני שחור-זנב, אלימון, ואולי אפילו צחיחן! שווה לבדוק את האתרים המסורתיים לעפרונים נדירים אלה - המישר, בקעת עובדה וקע' סעידין. נסו להגיע עם אור ראשון, והקשיבו לשירת המדבר המיוחדת בשעת הבוקר המוקדמת ביותר.

 

אך זכרו כי מדובר במערכות טבעיות רגישות ביותר, ובמינים נדירים ביותר. הישארו תמיד על שבילים מסומנים, ואם אתם רואים סימנים לקינון של עפרונים או מינים אחרים - כבדו אותם והניחו להם לדגור בבטחה ובשקט, ללא הפרעות מסוכנות ומיותרות.

 

 

 

 

 

 
land marks