לא עושה חשבון!

ערד בן דוד 07/05/2015 00:00

“ממרום חוגו סקר החיוויאי את החצר שלנו, השווה את השמור בזכרונו למה שרואות עיניו…

התבונן בכלב הזקן, שרבץ תחת הגויאבה האדומה, עץ שהחיוויאי לא ידע את שמו, אבל ידע שיחיד הוא מסוגו בכפר.

 

...לרגע אחד ריחף על עומדו, כנפיו להבים שחורים נגד בוהק שמי הקיץ,

טפריו נאספים ומתרפים מתוך הרהור עצלני של טורפים…"

 

מתוך ספרו של מאיר שלו - פונטנלה

 

החיוויאי, או חיוויאי הנחשים ליתר דיוק, הוא אחד הדורסים המוכרים בישראל. אם ראיתם עוף דורס גדול ובהיר בחודשי הקיץ - ראיתם חיוויאי.

לחיוויאי ראש גדול במיוחד וזוג עיניו הצהובות והמרשימות ממוקמות בחזית הפנים, כך במבט מלפנים הוא מזכיר דורס לילה… מקום חיותם המועדף של החיוויאים הוא נוף גבעות פתוח המכוסה בצמחייה דלילה - שם הם יכולים לאתר בקלות את טרפם. נחשים.

 

בארמית - "חיוויא" = נחש. שמו של החיוויאי בערבית הוא "אבו אלחייה" = אבי הנחש. והשם באנגלית - Short-toed Eagle, מתייחס לאצבעות הקצרות שבעזרתן החיוויאי לופת נחשים, ולא מאפשר להם להימלט.

הקיץ הישראלי, הקוצים היבשים והימים הלוהטים, מציעים לחיוויאי שפע נחשים. גם פעולת המחרשה בשדות, מניסה זוחלים ומכרסמים ממקום מחבואם והחיוויאים אשר עוקבים מהאוויר אחר פעולת המחרשה הם מחזה נפוץ בשדות החקלאיים - גם בעמק יזרעאל שם, בנהלל, נולד הסופר שלו.

 

ברגע שהחיוויאי מזהה תנועה חשודה על הקרקע הוא "עוצר" במקומו. מבין הדורסים ה"מרפרפים", כנראה שהחיוויאי הוא הגדול ביותר… בזנב פרוש ובחבטות כנפיים עמוקות הוא מרפרף, עוקב אחר המטרה וכשמגיע הרגע הנכון הוא אוסף את כנפיו אל גופו וצולל אל טרפו ברגליים שלופות.

החיוויאי נוחת על הנחש בשתי רגליו, בעזרת אצבעותיו הקצרות הוא מפעיל כוח אדיר, מרסק את גופו של הנחש ואז, במהלומת מקור מכוונת היטב (לראש הנחש…) הוא "סוגר עניין"!

 

 

 

נחש קטן יכול להיבלע במקום, כמו איטריה ולעתים קרובות נראים החיוויאים כשהם ממריאים עם זנב נחש מבצבץ ממקורם. הם יכולים "לקלף" את הנחש בקלי קלות ובמקרה של נחש גדול, הם נושאים אותו ברגליהם אל הקן או אל מקום האכילה שקט מהפרעות.

חיוויאי הנחשים הוא צייד מיומן. הוא מתמודד היטב עם הנחשים הגדולים ביותר של ישראל ואינו נרתע מהארסי שבהם - הצפע הארצישראלי. למרות שאינו חסין מפני הרעל.

מצד שני, גם הנחשים הם לא פראיירים. הם, מצדם, ינסו לכרוך את גופם השרירי סביב החיוויאי, לשבור את עצמותיו ולנשוך אותו בעצמה!

ולפעמים קורה גם שהנחש מנצח בסיבוב ומחסל את החיוויאי…

 

גם החנקן אדום-הראש מחבב נופים דלילי צמחייה עם עצים בודדים… זהו השכן המעצבן של חיוויאי הנחשים.

בהשוואה לחיוויאי - מכונת ציד משוכללת במשקל ממוצע של קילו וחצי ומוטת כנפיים של מטר ותשעים, החנקן אדום הראש הוא פצפון אמתי. למרות זאת, החנקן מצטיין בבטחון עצמי אדיר, הוא קנאי מאוד לטריטוריה שלו ואפשר לומר שהוא לא עושה חשבון. לאף אחד!

 

"זאת הייתה הצגה של כ-15 דקות בהם החנקן ניסה לגרש את החיוויאי 'מהעץ שלו', כי זה עץ שיש בו קינון של זוג חנקנים.

הבעיה היא שהחיוויאי אפילו לא שם לב שמישהו מנסה לגרש אותי וזאת למרות שהחנקן פגע בו פיזית בכל תקיפה…"

יורם שפירר

 

 

 

 

החנקנים ניכרים בקלות בלבושם הנאה, במסכה שעל פניהם וזנבם הארוך. המעוף נמוך וגלי והקריאה צרודה, בדרך כלל, ומזהירה!

למרות שלא מדובר בעופות דורסים, אלא בציפורי שיר, החנקנים הם ציידים בנשמה. הם מצויידים במקור מאונקל, רגליים חזקות וטפרים חדים במיוחד. מנקודת תצפית גבוהה הם בוחנים את הסביבה ומסתערים על כל מה שזז, פחות או יותר… חרקים, זוחלים, ציפורים קטנות ואפילו יונקים.

 

שמו המדעי של Lanius - "הקצב", רומז על אופיו האכזרי. החנקן אינו דורס את טרפו ברגליו אלא משתמש במקורו החזק כדי להמם אותו. הוא נושא את שללו אל "השיפודיה" הקרובה (שיח אטד, גדר טיל או כל מקום אחר שמציע חוד…) ושם, כאשר הקורבן עדיין שרוי בערפול חושים - החנקן משפד אותו על חוד! דמיינו אותה, חיפושית תמימה, הכרתה שבה אליה והיא מוצאת את עצמה משופדת! השמש קופחת, היא מניעה את רגליה, מוזיקת רקע מתאימה... בקיצור - סרט אימה.

 

 

 

אני בטוח שחיוויאי הנחשים לא באמת התרגש מהחנקן אדום-הראש שהתגודד סביב ראשו. פשוט היו לו סידורים, הוא היה צריך לעוף משם ממילא…

רק שהנודניק הזה יעזוב אותו בשקט.

 

 

תודה רבה לצלמי הטבע:

 

 

 

 
land marks