נדידת החופמאים המופלאה

ערד בן דוד 04/07/2016 00:00

נדידת הציפורים היא ללא ספק אחת מתופעות הטבע המרגשות ביותר.

נדידת הסתיו מרגשת במיוחד בעיני - בזכות אותן ציפורים צעירות שפרחו מהקן רק לפני כמה שבועות והנה הן ניצבות בפני משימה בלתי אפשרית, כמעט.

סיפור מסען של הציפורים הנודדות נמתח על פני אלפי קילומטרים - מעל הרים נישאים ומדבריות אין סופיים, במזג אוויר בלתי צפוי ובלב ים, מבעד לכוונת נשקם של ציידים ולעבר אלפי קילומטרים של רשתות, שנפרשו... במיוחד לכבודן.

 

זה הזמן להחזיק להן אצבעות.

 

חום יולי-אוגוסט אמנם, אבל עבור עופות רבים מסדרת החופמאים - נדידת הסתיו נמצאת בהילוך גבוה. החופמאים הם נודדים קשוחים במיוחד ויש ביניהם כמה "שיאנים" שכדאי לכם להכיר.

 

 

החופית הקטנה היא אחד החופמאים הנפוצים בישראל - מוטת כנפיה כ - 30 ס"מ ומשקלה 25 גרם בממוצע. היא מקננת בחוג הארקטי ונודדת דרומה בחזית רחבה מאוד. אפשר לומר שהחופיות הקטנות "שוטפות" את כל אירופה ואסיה - ולאו דווקא דרך נתיבים חופיים.

 

החופיות הקטנות שמבלות בימים אלה בישראל מגיעות אלינו מצפון סקנדינביה. רבות מהן יישארו בארצות אגן הים התיכון אבל פרטים רבים אחרים ימשיכו דרומה לאפריקה, חלקם ידרימו עד לקצה היבשת אפילו - לאחר שנדדו מרחק מדהים של 12,000 ק"מ.

 

זמן הנדידה בקרב חופמאים קשור קשר הדוק עם המצאות מזון בתחנות רענון קבועות שהן הכרחיות להצלחת הנדידה והמשך הדרך. רוב החופמאים נודדים במקטעים - מתחנת רענון אחת אל תחנת הרענון הבאה.

בתחנות האלה החופמאים אוגרים שומן רב - לעתים מעל 50% ממסת הגוף הכללית. לשם כך הם מתעכבים ב"תחנת התדלוק" מספר ימים בטרם יוכלו להמשיך בדרכם.

 

 

מקובל לחלק את נדידת החופמאים לשתי אסטרטגיות שונות:

אסטרטגיה "B" - הנודדים באסטרטגיה זו יוצאים לדרכם לקראת סוף עונת הנדידה, הם לא ממהרים לשום מקום ונעזרים בתחנות רענון רבות.

אסטרטגיה "S" - במקרה הזה החופמאים ממהרים לצאת לדרכם - מיד בתום עונת הקינון, הם נודדים מרחקים ארוכים ברציפות ונעזרים במעט תחנות עצירה, אם בכלל…

 

במחקר שהתבצע בפולין, החוקרים בדקו שני מיני חופמאים - ביצנית מנומרת וחרטומית ביצות. המחקר התבצע במקווה מים גדול, המשמש את החופמאים  בזמן הנדידה: הם לכדו את החופמאים, סימנו אותם בטבעות, בחנו את מצב חילוף הנוצות שלהם ועקבו אחר משקלם.

החוקרים גילו כי הביצניות שהגיעו אל מקווה המים התעכבו במקום בממוצע 4.5 ימים כשבכל יום הן הוסיפו 1.15 גרם למשקלן. כמות הדלק הזו תספיק להן לטיסה רצופה בת 2,500 ק"מ - עד לתחנת הרענון הבאה - בחופי הים התיכון.

חרטומיות הביצות, לעומת זאת, התעכבו במקום 11 ימים בממוצע ובכל יום הן הוסיפו למשקלן 0.3 גרמים בלבד. הן עזבו את מקווה המים כשהן נשענות על מאגר השומן הבסיסי שבגופן - דלק שיספיק לטיסה צנועה יותר של 1,500 ק"מ.

 

גם החופמאים, כמו כל העופות, מחליפים נוצות לאחר עונת הקינון. נציין כי חילוף הנוצות דורש השקעת אנרגיה מרובה ובהתאם לכך כל הביצניות (אסטרטגיית "S" - "זבנג וגמרנו") שהשתתפו במחקר לא הראו סימני חילוף - הן יחליפו את הנוצות שלהם באתרי החריפה.  

לעומתן, שליש מהחרטומיות ("לא ממהרות לשום מקום" - אסטרטגיית "B"), כן התחילו להחליף.

 

וכמו בכל המשפחות הטובות (דוגמאות נוספות בהמשך), גם לחרטומית הביצות "העצלה" יש אחות כשרונית - ספורטאית מצטיינת - החרטומית הבינונית.

 

המחקרים האחרונים מצביעים על שתי אסטרטגיות שונות, במקרה של נדידת הסתיו:

 

1. טיסה ישירה מאתרי הקינון (צפון ומזרח אירופה ומערב אסיה) אל רצועת הסאהל שמדרום לסהרה.

2. עצירה בתחנת ביניים בצפון אירופה, ואז טיסה רצופה אל רצועת הסאהל.

 

אורכן המוצע של אותן טיסות "טראנסהרה" הוא כ- 5,500 ק"מ, החרטומיות גמעו את המרחק הזה ב- 64 שעות ובמהירות ממוצעת של 90 קילומטרים בשעה… וואו!

הן נוחתות ברצועת הסאהל בתזמון מושלם עם העונה הגשומה שם, אבל הן עדיין לא הגיעו ליעדן... הן ישהו ברצועת הסאהל כשלושה שבועות ואז ימשיכו בדרכן דרומה כ- 2,000 קילומטרים נוספים - אל אגן הקונגו - שם הן תבלנה את שבעת החודשים הבאים.

 

 

 

 

נתיבי נדידת הסתיו (a) והאביב (b) של החרטומית הבינונית, מאתרי הקינון בשבדיה אל אזורי החריפה במרכז אפריקה, וחזרה:

 

נקודות ירוקות - אתרי קינון נקודות כתומות - תחנות עצירה באירופה וצפון אפריקה

נקודות צהובות - תחנות עצירה מדרום לסהרה נקודות כחולות - אתרי חריפה סופיים

קו אדום - טיסה רצופה ארוכת טווח קו אפור - "דילוג" קצר טווח

בישראל, החרטומית הבינונית נדירה מאוד, וכעת אנחנו גם מבינים מדוע.

 

תודה רבה ל- Professor Åke Lindström - Lund University ו- Dr Johan Nilsson - Journal of Avian Biology על המחקר המרתק והרשות להציג את מפת הנדידה באתר.

 
בספרו "הפאונה הסקנדינבית" כותב נילסון כי "בסתיו, החרטומיות הבינוניות כל כך שמנות, עד שהן פשוט 'מתפוצצות' כשהן נחבטות בקרקע, לאחר ירי ציידים". זה נכון… החרטומית הבינונית דואגת להכפיל את משקל גופה לפני שהיא יוצאת לדרך. וזה לא אותו פרופ' נילסון מ-Avian Biology.
 

בשנת 1951, יו ביבר - שניהל אז את מבשלות הבירה של "גינס" יצא עם חבריו לצוד עופות, אי שם בצפון אירלנד. לאחר שהחטיא חופזי זהוב, התפתח ויכוח בין הציידים - מיהו עוף הציד המהיר ביותר באירופה: האם זהו החופזי הזהוב או שאולי השכווי הסקוטי מהיר יותר?

ביבר נוכח לגלות שאין שום מקור ספרותי אמין שיכול לספק את המידע השימושי והחשוב הזה (ברור שהחופזי מהיר יותר!) - כעבור זמן לא רב הוא פירסם את המהדורה הראשונה של "ספר השיאים של גינס".

 

 

אבל למרות מהירותו החופזי הזהוב (Eurasian Golden Plover) הוא נודד צנוע לטווחים קצרים. אזורי החריפה מתרכזים במערב אירופה וארצות הים התיכון ובבריטניה מצויה אוכלוסייה יציבה - שלא נודדת לשום מקום.

 

בנובמבר 2008 נמצא בברכות מעגן מיכאל אורח נדיר ביותר חופזי זהוב אמריקני (American Golden Plover). מסתבר שהאח מאמריקה הוא אתלט אמתי, עם חולשה למקומות אקזוטיים כמו למשל… איי הוואי.

החופזי הזהוב האמריקאי מגיע להוואי בטיסה ישירה של 88 שעות - מהטונדרה של צפון אמריקה - 4,000 ק"מ לפחות. הוא טס במהירות ממוצעת של 45 קמ"ש וחובט בכנפיו כרבע מיליון פעמים ברציפות.

 

כדי להצליח במשימה עליו להצטייד בכמות מדויקת של דלק - לא להגזים, שלא יהיה כבד מדי ולא להתקמצן, שלא יצנח אל מי האוקיינוס.

גם הטיסה עצמה חייבת להיות חסכונית וכנראה ש - 45 קמ"ש היא המהירות האופטימלית לביצוע המשימה. כדי להתכונן לנדידה, החופזי מעלה את משקל גופו לכ - 200 גרם מהם 35% שומן שישמש בתור דלק. מאמץ הנדידה "עולה" לחופזי האמריקאי ב - 0.6% ממשקל גופו בכל שעה.

 

 

אם תחשבו את קצב שריפת השומן של החופזי, תגלו ש - 70 גרם שומן אינם מספיקים למאמץ של 88 שעות. אז מה עושים?

המדענים שחוקרים את מעוף הציפורים מאמינים שנדידה במבנה (אפילו אחד מאחורי השני...) יכולה לחסוך לחופזי מעל 20% מתצרוכת הדלק.

במצב הזה, הוא אמור להגיע ליעדו עם כמה גרמים עודפים של שומן אבל ברוב המקרים, הרזרבות האלה משמשות את החופזי בקטעי נדידה קשים יותר - כמו למשל נדידה נגד כיוון הרוח.

 

החופזי המנומר דוגר בטונדרה של צפון אלסקה, קנדה ורוסיה. בסתיו, כל האוכלוסייה נודדת דרומה ומתפזרת בחופי כל הימים והאוקיינוסים - עד לחופי דרום אפריקה, ארגנטינה וטזמניה. רבים מהם מבלים את חודשי החורף כאן איתנו - בחופי הים התיכון.

החופזי המנומר הוא נודד אדיר! באי וראנגל, שבים צ'וקצ'י, קיננו השנה חופזים מנומרים רבים, שניים מהם היו ממושדרים. משדרי הלווין הוצמדו אל גופם של החופזים על ידי חוקרים מדרום אוסטרליה ו… רגע מעכלים… 12,000 קילומטרים.

 

 

 

המפה באדיבות - Friends of Shorebirds South East and the Victorian Wader Study Group

 

הפרט הראשון - CYA, עזב את חוף תומפסון שבדרום אוסטרליה ב-14.3.16, הפרט השני - CYB יצא לדרכו עשרה ימים מאוחר יותר. חלק מהחופזים נצמדים אל החוף ומתקדמים בדילוגים קטנים יותר, אחרים בוחרים לחצות את היבשה בצלעות ארוכות יותר.

דווקא CYB, שיצא מאוחר יותר, הגיע ראשון אל האי וראנגל ב-5.6.16. CYA הגיע לשם ביום שלמחרת ב- 6.6.16. שימו לב לאסטרטגית הנדידה של כל אחד מהפרטים...

בכל עונה, דרך אגב, משמש הנתיב האוסטרלי-מזרח אסייתי (East Asia-Australasian Flyway) כ-50 מיליון בעלי כנף, מתוכם - שמונה מיליון הם חופמאים.

 

נד וצ'ארלי, שני חופזים מנומרים נוספים, יצאו לדרכם מצפון מערב אוסטרליה ב-11.4 (שימו לב להבדלים במועדי היציאה של החופזים מצפון אוסטרליה והחופזים מדרום אוסטרליה). הם הגיעו לסין כעבור חמישה ימים, נחו כמה ימים ואז המשיכו בדרכם אל הים הצהוב.

 

 

המפה באדיבות - Australian Wader Study Group

 

צ'ארלי מעדיף להיצמד לחוף, בעוד שנד בוחר לנדוד מעל היבשה. נד היה הראשון שהגיע לחופי הים הצהוב ב-23.4.16 ואילו צ'ארלי נחת שם (Bohai Bay) רק ב- 4.5.16. זה נראה כאילו שנד ביצע קיצור דרך אבל מנתוני הלוויין התברר שצ'ארלי לקח את הזמן עם עצירות תדלוק ארוכות יותר (עד חמישה ימים) בעוד שנד הסתפק בחניות קצרות (יום-יומיים בלבד). למרבה ההפתעה, המסע של נד מאוסטרליה לים הצהוב היה ארוך יותר מזה של צ'ארלי - 6,810 קילומטרים ו- 6,720 קילומטרים בהתאמה.

 

 

גם נד וצ'ארלי, כמו CYA ו-CYB הגיעו ליעדם הסופי בראשית יוני: סאחה-יקוטיה שבצפון מזרח רוסיה, בסמוך לחופי ים סיביר המזרחי, לאחר מסע מופלא של 10,500 קילומטרים.

 

 

גם החופית הלהקנית היא נודדת ארוכת טווח אשר נעזרת במינימום תחנות תדלוק.

תתי-המינים השונים מקננים באזורים שונים וגם חורפים באתרים שונים

 

אתרי החריפה של החרמשון הקטן משתרעים מחופי אמריקה במערב, אפריקה, המזרח התיכון, הודו ועד לחופי אוסטרליה, טזמניה וניו-זילנד במזרח הרחוק.

לחרמשון הקטן יש מספר תתי-מינים: תת-המין שמקנן בצפון אירופה ומערב אסיה הוא חולף וחורף לא שכיח בישראל. חרמשונים קטנים מהאוכלוסייה הזאת יכולים להסתפק בנדידה סולידית של 3,000 ק"מ ממערב רוסיה לחופי ישראל, או לנדוד מעל 10,000 כמן במקרה של הפרטים שמקננים בצפון סקנדינביה וחורפים בדרום אפריקה.

 

 

לנו היה גם את הכבוד להכיר חרמשון נדיר ביותר. יש כאלה שטוענים שמדובר בתת-המין האמריקאי של החרמשון הקטן, ואחרים מתעקשים שמדובר במין נפרד לכל דבר: "חרמשון אמריקאי".

גם החרמשון האמריקאי הוא "נוסע מתמיד" עם טווח נדידה שיכול להגיע לכ - 15,000 ק"מ - מהטונדרה של אלסקה ועד לארץ האש בחלקן הדרומי של צ'ילה וארגנטינה.

 

נדידת הסתיו של החרמשונים האמריקאים "נופלת" בדיוק על עונת הסופות הטרופיות.

במחקר שנערך לפני ארבע שנים (אוגוסט 2011) הוצמדו משדרי לוויין לגופם של ארבעה חרמשונים אמריקאים, שיצאו לדרכם בדיוק כאשר סופת ההוריקן "איירין" השתוללה מעל הים הקריבי.

 

מזג האוויר הסוער סחף את החרמשונים עמוק אל לב ים ולמרות זאת ארבעתם חלפו את הסערה מבלי לאבד נוצה אחת…

"צ'ינקאפין" - נכנס אל לב הסערה ויצא משם ללא כל קושי.

"גושן" - עקף אותה באלגנטיות.

"הופ" ו - "מאקי" נאלצו לחכות בסבלנות בחוף המזרחי של ורג'יניה - בזמן שאיירין המטירה 300 מ"מ גשם בזמן קצר ביותר ורק אז המשיכו בדרכם.

"צינקאפין" בחר לעוף את כל הדרך ברציפות. הוא עזב את מפרץ האדסון ב - 20 באוגוסט, ב - 24 הוא עף היישר אל תוך הרביע הצפון מזרחי של הוריקן איירין וכעבור ימים ספורים הוא שידר מאיי הבהאמה.

"גושן" ו - "מאקי" נורו על ידי ציידים, באי גואדלופה.

 

 

לכל חופמאי יש סיפור נדידה מרתק, אמנם, אבל את הסוף אנחנו מקדישים לאלופת העולם. מכירים לימוזה חומות-בטן? חופמאי חביב, די נדיר בישראל…

בשנת 2007 חוקרים מניו-זילנד הצמידו משדרי לוויין לגופם של כמה פרטים כדי ללמוד על נדידתן של הלימוזות. התוצאות הדהימו את החוקרים, בניו-זילנד ובכל העולם.

 

מנתוני הלוויין החוקרים למדו כי הפרטים הממושדרים שהחלו את מסעם מניו-זילנד הגיעו עד לחלקו הצפוני של ים סין (הים הצהוב) - בין סין לחצי האי קוריאה.

המרחק בין הנקודות האלו הוא 9,575 קילומטרים, אבל הלימוזות שהשתתפו במחקר נדדו מרחק גדול יותר - 11,026 קילומטרים.

מה שעוד יותר מדהים בכל הסיפור הזה הוא שאת כל המרחק הזה הן ביצעו בטיסה רצופה!

 

 

לימוזות חומות-הבטן מבצעות את הנדידה הרציפה הארוכה ביותר בכל ממלכת העופות - הן לא עוצרות לנוח ולא פוסקות מלחתור בכנפיהן.

מסע הנדידה שלהן נמשך תשעה ימים ולילות - במהירות ממוצעת של 60 קילומטרים בשעה.

 

נקבה אחת שקיבלה את הכינוי "E7" המשיכה מסין לאלסקה ושם היא נשארה לקנן.

בסוף אוגוסט 2007 היא המריאה דרומה לטיסה ישירה לניו-זילנד וקבעה את שיא הנדידה הרצופה של כל הזמנים - 11,680 קילומטרים!

בכל שנה, נצפים פרטים בודדים, בעיקר בסתיו ובתחילת החורף, באזור חוף-הכרמל.

 

הפרטים שמבקרים בישראל שייכים לאוכלוסיות מערביות יותר שמבלות את החורף בחופי מערב אפריקה, חצי האי ערב ומדגסקר.

 

 

 
תודה רבה לצפר ליאור כסלו על העזרה בהכנת הכתבה
 
 

כתבות

land marks