דרוש קאמבק

יואב פרלמן 17/12/2015 00:00

רשימת ציפורי ישראל מרשימה מאד יחסית לשטחה המצומצם, בערך 550 ומשהו מינים, תלוי בהגדרות שונות של חלוקה לתתי-מינים. כמאתיים מינים דוגרים בישראל באופן קבוע פחות או יותר, עוד כמאתיים חולפים וחורפים בישראל באופן קבוע יחסית והיתר הם מזדמנים נדירים - כאלה שמגיעים לישראל לעתים רחוקות, חלק בדגם הופעה קבוע יחסית, וחלק נדירים כל כך שקשה לצפות מתי ואיפה למצוא אותם.

 

עבור חלק מהצפרים הרציניים אלה המינים גורמים לנו לצאת בחושך מהמיטה החמה ולבלות שעות בבריכות ביוב ובמטעי תמרים. הדובדבן שבקצפת הוא למצוא מין חדש לארץ - מדי פעם, בממוצע פעם או פעמיים בשנה, לצפר בר מזל שבדרך כלל גם עובד קשה בשדה משחק קלף - בינגו!

בפעם האחרונה זה היה חן רוזן שפגש בכרוון סנגלי במעגן מיכאל ביולי 2015, וההתרגשות הייתה גדולה. חן תיאר יפה את ההתרגשות בכתבה שכתב לפורטל.

מי יהיו המינים החדשים הבאים לישראל? קשה מאד לנחש, כי מאגר האפשרויות ענק, וההסתברות למצוא כל כך נמוכה.

 

אבל יש ברשימת ציפורי ישראל מעין "סוכני חרש", שהסתננו לרשימה לפני שנים רבות, ומחכים שם בשקט. אף אחד לא שם לב אליהם, הם לא נמצאים על הרדאר, וכבר שכחנו מהם. אבל למעשה הם כבר היו כאן, אז ההסתברות שישובו היא לא רעה. בכתבה הזו אחזור לכמה מהמינים הפחות מוכרים ברשימת מיני ישראל, כאלה שנצפו רק פעם אחת בתקופות קדומות, או שלא נצפו בישראל מעל ל- 30 שנה, ובאמת הגיע הזמן שיעשו קאמבק. אין כאן את הרשימה המלאה, אלא נציגים בולטים מתוכה, שיש קצת פיקנטריה בסיפורים שלהם.

 


אלבטרוס לבן-כיפה Diomedea cauta


 

אלבטרוס אחד בלבד תועד עד היום בישראל אי פעם - זה קרה בפברואר 1981. הוא נצפה בחוף הצפוני של אילת והיה הראשון לישראל ולמערב הפליארקטי. ההתרגשות הייתה רבה, ובמונחים של ימים אלה צפרים רבים נהרו לאילת לראות אותו. חוץ מהדורם שיריחי.

האלבטרוס בילה כשבועיים במפרץ אילת, עד שב-7 במרץ הוא עף צפונה מעל היבשה, ואחרי מרחק קצר צנח בבריכות המלח הדרומיות (אז לא היו קיימות בריכות המלח הצפוניות) ונפח את נשמתו.

 

בימים ההם הדורם היה חייל בשירות סדיר ולא הצליח להשתחרר מהבסיס כדי לראות את האלבטרוס בכל התקופה בה שהה במפרץ. דווקא ב-7 במרץ סבלנותו פקעה, הוא דפק נפקדות מהבסיס ועשה את דרכו לאילת בזמן שהאלבטרוס נשם את נשימותיו האחרונות.

האגדה מספרת כי כשהדורם הגיע לבריכות המלח האלבטרוס עוד היה חם, והמהדרין אף מוסיפים שהדורם ניסה לבצע בו הנשמה מפה לפה כדי להחיותו ושיוכל להוסיף אותו לרשימה שלו. האלבטרוס הזה נלקח לאוסף העופות באוניברסיטת תל אביב, שם הוא מוצג בגאון עד היום.

 


סערון לבן-חזה Pterodroma feae


 

הסערונים מהסוג Pterodroma הם הגביע הקדוש של תצפיות הים.

כל מי שיוצא לתצפית ים בסערה עם טלסקופ, בחלק האחורי של המוח שלו נמצאת התבנית של עוף ים בינוני עם כנפיים ארוכות כאורך הגלות, מוקשתות בזווית, מבצע banking מעל גלי הים.

מספר התצפיות בישראל בסערונים הוא קטן מאד, בסך הכל שלושה סערונים משני מינים שונים נצפו בחוף הצפוני באילת.

 

הסערון לבן-החזה, שדוגר באיים מבודדים במרכז האוקיינוס האטלנטי, נצפה פעם אחת בלבד בישראל, אבל לא ממש נצפה אלא נמצא, ולא באילת אלא בים המוות. בפברואר 1963 אדון יהב (שמו הפרטי לא ברור, אולי חבר קיבוץ עין גדי?) מצא את הסערון מת, בוודאי מצופה במלח, בחוף עין גדי.

הסערון הועבר לאוסף העופות באוניברסיטת תל אביב, שם הוא אופסן במשך שנים. באותם הימים הטקסונומיה של קבוצת הסערונים לא הייתה ברורה דיה, ובמשך שנים בספרות העולמית הסערון שלנו הופיע כסערון צווארון. אך עם התפתחות הידע המדעי והאורניתולוגי, זוהה הסערון על ידי הדורם שיריחי כסערון לבן-חזה. וזהו. מאז לא נצפה שוב.

 


שתי אנפות אפריקאיות


 

בתחילת שנות השמונים, לאחר שיחרורו מהצבא, הדורם שיריחי עבר לאילת והקים שם את מרכז הצפרות באילת. אני מניח שאפיזודת האלבטרוס שיכנעה את הדורם וגם את צבא ההגנה שרמטכ"ל כבר לא יצא ממנו, אז הדורם התמקד במחקר אורניתולוגי באילת, שאז הייתה ה- Final Frontier של עולם הצפרות המערב פליארקטי.

 

להדורם היה את זה (עדיין יש את זה!) - שילוב של חושים חדים, עבודה קשה ומזל הניב תוצאות מדהימות. כמות המינים החדשים לישראל ולמערב הפליארקטי שהדורם מצא בשנים אלה יוצאת דופן. בין היתר, הדורם מצא שתי אנפות אפריקאיות - אנפה שחורת-ראש  Ardea melanocephala (ב-1987, טיפה פחות משלושים שנה) ו-לבנית כהה Egretta ardesiaca באוקטובר 1982. איזה שם לא מוצלח ללבנית הכהה (גם לבנה וגם כהה?), אבל זה מה יש.

 

זאת ציפור מיוחדת מאד, בעלת התנהגות צייד יוצאת דופן - היא פורשת את כנפיה למין חופה, ועומדת במים ללא ניע. דגים באים לחסות בצילה, וכך היא לוכדת אותם. הדורם מצא אותה מטיילת בשדות אילות יחד עם אנפיות בקר, אך היא גם הפגינה בפניו את כישורי הצייד שלה בתעלת הביוב הסמוכה. הלבנית הכהה מזדמנת באופן קבוע יחסית לאיי כף ורדה, אז אולי היא תגיע אלינו שוב?

 


אנפת גוליית Ardea goliath ומרבו Leptoptilos crumeniferus


 

מלכת האנפות, זו חתיכת מפלצת, שמגמדת לידה את האנפה האפורה.

היא נפוצה באפריקה, ומופיעה באופן קבוע במנגרובים בחוף ים סוף במצרים, ונדירה יותר בדרום סיני. עד לסוף שנות ה- 70 הייתה מזדמנת נדירה לישראל, עם שש תצפיות בין 1934 ל- 1979, בעמק החולה, באילת ובמעגן מיכאל. ואפילו הייתה תצפית אחת במעגן מיכאל ב- 1993 על ידי צפר בריטי בשם Richard Chandler, אבל מי שמע עליה?

יאללה, הגיע הזמן לחידוש. עם הפריחה בשנים האחרונות של מינים אפרוטרופיים המגיעים אלינו מאותו האיזור, במיוחד חסידן ורוד ולאחרונה גם שקנאי קטן, אנפת גוליית בהחלט צריכה להיות בראש הרשימה.

 

גם המרבו - חסידת הענק אוכלת הפגרים לא נצפתה בישראל כבר שנים רבות. שלושה פרטים נצפו בעמקי הצפון: פרט אחד בשנת 1951 בעמק החולה (אז עוד היה אגם...) ושני פרטים בכינרת באביב 1957. אחד מהם נאסף ונמצא במוזיאון בית גורדון בקיבוץ דגניה א'. בספארי ברמת גן מסתובבים כמה פרטים מעופפים למחצה, ולצערי ללא טבעות. בפעם הבאה שמרבו יימצא בעמק החולה, נצטרך לשלול את האפשרות שמדובר בפליט ספארי הרפתקן.

 


שרשיר הכף Anas capensis


 

קרוב משפחה של השרשיר אדום-המקור, שבימים אלה משוטט לו במאגרי הערבה, גם שרשיר הכף האפריקני נצפה בישראל, שלוש פעמים: פרט אחד באשדוד ובשיפד"ן ב- 1978, פרט נוסף שוב בשיפד"ן ב- 1982, ושני פרטים יחד במאגרי שפלת יהודה ב- 1984.

אם ישוב לישראל, נצטרך להתמודד עם בעיית גני החיות ואוספי הציפורים השונים. אבל אם אז היה רצף כזה של תצפיות, כנראה שיש למין הזה התפרצויות נדידה, ואולי זה יקרה שוב?

 

 


קיווית שחורת-ראש Vanellus tectus


 

זו קיווית אפריקאית נפוצה למדי המבצעת נדידה מוגבלת בתוך אפריקה.

התצפית היחידה בישראל ובמערב הפליארקטי היא של פרט אחד שנאסף בדרום הערבה בשנת 1863! פרט זה עדיין מוצג ב-Natural History Museum  ב- Tring באנגליה.

מה זה 'דרום הערבה'? בתקופה זו לא הייתה ישראל וגם ירדן לא הייתה ממש מדינה מבוססת. אז האם זה היה בישראל של היום או לא, קשה לקבוע. בכל מקרה, הטבלה לא משקרת, והקיווית שחורת-הראש מופיעה בגאון ברשימת ציפורי ישראל. רק לי לא נוח עם זה?

 


חרטומנית אורכת-מקור Limnodromus scolopaceus


 

זהו חופמאי נודד ארוך טווח, בעיקר באמריקה הצפונית אך גם במזרח סיביר. הדוביצ'ר היחידי שנצפה אי פעם בישראל הופיע בשיפד"ן בקיץ 1984 - הוא נמצא על ידי חבורת הצפרות הלוהטת של גוש דן באותן השנים: אהוד דברת, אלון בר וירון בזר.

 

מין זה מופיע באופן קבוע ולא כל כך נדיר באירופה. אני חושב שבאמת הגיע הזמן שישוב אלינו. טיפ קטן לצפרים שסורקים חופמאים בטלסקופ - אלה שלא מכירים דוביצ'רים מדמיינים חופמאי גדול, כמו לימוזה. בעצם מדובר בחופמאי קטנצ'יק, בערך בגודל ביצנית מנומרת, אבל המקור ענק. יאללה צאו לחפש!

 

 

תודה ל - Jacob Spendelow על התמונה של החרטומנית. 

לצפייה בתמונות נוספות באתר www.tringa.org - לחצו כאן

 


חרמשון דק-מקור Numenius tenuirostris


 

למרבה הצער, את זה כבר לא נמצא שוב בישראל. החרמשון דק-המקור קרוב לוודאי שנכחד מהעולם.

למרות שברשימות הרשמיות הוא עדיין מופיע כמין בסכנת הכחדה חמורה, למעשה הוא נכחד. התצפיות האחרונות במין זה היו בתחילת שנות התשעים באתרי החריפה בצפון אפריקה, ומאז לא היו כל תצפיות, לא באזורי החריפה, לא באתרי הנדידה ולא באזורי הדגירה המשוערים, למרות מאמצים ניכרים של ארגוני שמירת טבע בינלאומיים לאתר אותו.

התצפית היחידה בישראל הייתה בשנת 1917. פרט זה נאסף בנחל הבשור, ליד תל שרוחן, וגם הוא מוצג ב-Natural History Museum  ב- Tring. כמה עצוב.

 


חמסן גדול Catharacta skua ושחף לבן-כנף Larus hyperboreus


 

החמסן הגדול ביותר במערב הפליארקטי הוא מכונת צייד משוכללת. הוא דוגר בצפון אירופה ובסקנדינביה, והוא נפוץ למדי. הוא נודד דרומה בחורף לאוקיינוסים הדרומיים וחולף בפתח הים התיכון באופן קבוע.

בישראל הוא נצפה ארבע פעמים, הפעם האחרונה הייתה בשנת 1966 - אז נמצא בחוף ראש הניקרה פרט מת שענד על רגלו טבעת מאיסלנד! מדי פעם, בתצפיות ים בחורף, נראה בקצה האופק חמסן כבד וכהה, בעל כתמי כנף לבנים גדולים, אך אף צפר חד-עין עוד לא הצליח לנעוץ תצפית עכשווית בעוף ים מרשים זה.

 

 

ובאותו ההקשר, יש קבוצה של שחפים בעלי קצה כנף בהיר ולא שחור, שנפוצים סביב הקוטב הצפוני. בחורף הם נודדים מעט דרומה, לרוב לצפון אירופה ולצפון אמריקה. הגדול מביניהם הוא השחף לבן-הכנף, חתיכת בהמה של שחף, כמעט בגודל שחף ימי. פרט אחד נאסף בצפון מפרץ אילת (ישראל? ירדן? מה זה משנה...) באפריל 1914. הבא יהיה בחוף מעגן מיכאל או באשדוד?

 


גיזרן אפריקאי Rynchops flavirostris


 

הגיזרנים הם קרובי משפחה נפלאים של השחפיות. הם עפים קרוב לפני המים במקווי מים מתוקים, וגוזרים את פני המים עם המקור התחתון הארוך והמטורף שלהם בחפשם אחר דגים.

הנציג האפריקאי של הגיזרנים נצפה פעם אחת בישראל, עוד לפני שנקראה ישראל. שני פרטים בילו את קיץ 1934 בשפך הירקון, ו'קיבלו את הכבוד המגיע להם' לפי הקוד האתי של התקופה ההיא - שניהם "נאספו". אחד מוצג באוסף העופות במוזיאון תל אביב. עקבות הפרט השני אבדו ולא ידוע איפה העור שלו נמצא.

 

 


קטופה Ketupa zeylonensis


 

הפרט האחרון של דורס לילה ייחודי זה 'נאסף' (אוף כמה שאני שונא את הביטוי המכובס הזה) בשנה שבה נולדתי, 1975. הקטופה בישראל סבלה בעיקר מייבוש מקווי המים בצפון הארץ עם התפתחות היישוב בצפון, אך את המסמר האחרון בארון שלה בישראל נעצו 'אוספי' הציפורים שחיסלו את האחרונות בצורה שיטתית.

 

 

האוכלוסייה המערבית של מין זה, Western Fish Owl נחשבה כנכחדת או נדירה ביותר עד לפני כעשור אז נמצאה אוכלוסיה לא קטנה דוגרת בהרי אנטליה בדרום טורקיה. אולי יום אחד גם הקטופות יושבו לטבע בישראל? אני בעד.

 


ציצנית Bombycilla garrulus


 

איזו ציפור מיוחדת! אחת היפות באירופה. הציצית, הצבעים, האופי.

ציפור שמאפיינת את יערות הצפון הרחוק, אך בחורף פולשת דרומה לאירופה, כתלות במזג האוויר ובזמינות המזון. שלוש ציצניות הגיעו לנגב הצפוני: ברביבים בחורף 1966/67, בשדה בוקר בדצמבר 1967 ושוב שם ב- 1978.

בחורף שעבר היה דיווח לא ודאי משדה בוקר שלא הוביל לכלום. אני ממש מקווה שבשנים הקרובות (אולי עדיף לחכות עד שאחזור מאנגליה) פרט נוסף, יפהפה, יתנחל לכמה ימים ליד השלולית של דובי קלעי במשאבי שדה, או בפארק קבר בן גוריון? חלום.

 

 

 

תודה ל - George Reszeter על התמונה של היסעורון והציצנית.

לצפייה בתמונות נוספות באתר www.birdsofeurope.co.uk - לחצו כאן.

 

 


קיכלי חום-כנף Turdus eunomus וחנקן חלוד-גב Lanius schach


 

זהו קיכלי סיבירי, שיחד עם כמה מקרוביו מזדמן באופן קבוע יחסית למערב אירופה. בישראל פרט אחד נמצא על ידי גידי זכאי ז"ל במדרשת בן גוריון בנובמבר 1982, יחד עם כמה מחבריו ללימודים בתיכון הסביבתי שם.

מספר חודשים לאחר מכן, בינואר 1983, החבורה הלוהטת מצאה גם את החנקן חלוד-הגב הראשון והיחידי לישראל, גם במדרשה. איזה סתיו מדהים היה להם! האמת היא שזכאי וחבריו חשבו שמדובר בתת מין מוזר של חנקן אדום-גב אבל התאריך היה חריג מאוד. ראשון שיצא לבדוק את החנקן היה הצפר אמיר בן דב שהעביר את פרטי הזיהוי לחבריו.

 

חנקן חלוד-גב

פארק רהנטהמבור (מקום טוב גם לטיגריסים...) - הודו.

צילום: לאוניד פינקלשטיין   דצמבר 2018

 

כמה ימים לאחר מכן נסעו למקום גם הצפרים אהוד דברת, עוז חורין, ירון בזר ואלון בר - ואיזו ציפור פנטסטית הם פגשו שם! מאז מדרשת בן גוריון עוד לא הפציצה כך. הגיע הזמן, מידד...

 


ירגזי שחור Parus ater


 

קשה להאמין, אבל הציפור האירופית הנפוצה הזאת נצפתה בישראל באופן די קבוע באמצע המאה הקודמת. האמת שהם לא מאירופה אלא מתת המין terraesancta שדוגר בדרום מזרח טורקיה, צפון סוריה וכנראה צפון לבנון.

כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. בין השנים 1942 ל- 1946 התרחשה מיני-פלישה לפלשתינה של אז, עם חמש תצפיות בחורף, בגליל, בירושלים ובגדרה... אחרי כן הייתה הפסקה של 30 שנה, עד ל- 1976: בפברואר 1976 נראו שלושה! שניים בבית אורן, ועוד אחד בקלעת נמרוד. ומאז יוק.

חיכינו ארבעים שנה, אני חושב שהגיע כבר הזמן לחדש ימינו כקדם. הירגזי השחור ידוע כחובב מחטניים, אז אולי חורשת הארזים ליד ביריה היא מקום טוב?

 

 


זג אדום-מקור Pyrrhocorax pyrrhocorax


 

הזגים מוכרים כעופות אלפיניים, חובבי גבהים. הזג צהוב-המקור הוא מזדמן קבוע יחסית בחרמון הגבוה.

כמעט מדי שנה נראים מעל החרמון הסורי זגים כלשהם ממרחק רב מדי לזיהוי (למרות שיש צפרים בעלי חושים על-טבעיים שמנסים בכל זאת לזהות).

אבל בקיץ 1972, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, ראובן ענבר צפה בשלושה זגים אדומי-מקור בעמק מן בחרמון, דווקא לא כל כך גבוה.

 

 

זו התצפית הוודאית היחידה בזג אדום-מקור בישראל. הזג אדום-המקור דוגר בטורקיה, ממש לא רחוק, אז בהחלט אפשרי שהוא ישוב לישראל. סיכויים גבוהים שהתצפית הבאה תהיה גם היא בחרמון, אולי הפעם הזגים הרחוקים מעל החרמון הסורי יואילו בטובם לרדת קצת לצד שלנו, ואז הצפר חד-העין יקלוט את המקור האדום והמעוקל...

 

 

האלבטרוס לבן-הכיפה מאוסף החולייתנים במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט

 

כתבות

land marks