צולל בסקרים

 

צולל הביצות הוא צולל קטנטן ויפה מראה.

אורך גופו 40 סנטימטרים בממוצע, מוטת כנפיו כ-65 ומשקלו 550 גרמים.

צוללי הביצות ניכרים בגוון "חום שוקולד", באחוריים לבנים ובמקרה של הזכרים - גם העין הלבנה, מה שתורם עוד יותר לרושם הכללי שמדובר ב"ברווז צעצוע".

אבל צוללים, אינם ברווזים.

הצוללים דומים מאוד לברווזים אבל גופם קצר ומסורבל יותר, הראש גדול והמקור עבה למדי. הרגליים ממוקמות רחוק יותר, לכיוון אחורי הגוף והאצבעות ארוכות. נתונים אלו הופכים את הצולל לשחיין, וצולל, מוכשר במיוחד.

 

לצוללים יש כנפיים רחבות, קצרות ובמקרה של צולל הביצות - אורך הכנף הוא 19 סנטימטרים בלבד. רוב הברווזים מסוגלים לנסוק מפני המים ללא כל קושי, ואילו הצוללים נאלצים לבצע "ריצת המראה" קצרה, עד שיצברו מספיק מהירות כדי להתנתק מפני המים. למרות זאת מדובר במעופפים מוכשרים וזריזים מאוד.

 

 

תפריטם של הצוללים כולל בעיקר חומר צמחי, שאותו הם תולשים מקרקעית גוף המים, והאכילה נעשית לאחר שהצולל שחה בחזרה אל פני המים.

הצוללים קשורים מאוד למקווי מים גדולים ו"פתוחים", שבהם אפשר לזהות סכנות מבעוד מועד.

 

לכן הם מצויים בעיקר במאגרי מים גדולים ובכינרת. זאת גם הסיבה שבגללה צוללים, כמו הצולל המצויץ והצולל החלודי, מעדיפים להתלהק - בין היתר כדי לבלבל טורפים.

צולל הביצות יוצא דופן, בהקשר הזה, מכיוון שמקום חיותו כולל גם שטחי מים קטנים יותר, הוא מעדיף לבלות בקבוצות קטנות ובשעת סכנה הוא נוטה להסתתר בסבך הביצה ולהמתין בסבלנות עד שהאיום יחלוף.

 

 

 

בעבר הלא רחוק, צוללי ביצות היו מבין ה"ברווזים" המצויים ביותר בעולם, אבל בעשור האחרון הם הפכו למין כמעט מאוים (סטטוס בינליאומי NT - Near Threatened).

עד לאמצע המאה ה-20, צולל ביצות נחשב כמין מקייץ ומקנן מצוי בישראל, אבל מאז הצוללים התמעטו מאוד וכיום הם מצויים בסכנת הכחדה חמורה (סטטוס אזורי - CR - Critically Endangered).

 

 

צולל הביצות מבקר בחורף בישראל במספרים קטנים והולכים והוא גם מקנן נדיר ביותר - באזורים ספורים בלבד.

הרס מסיבי ומתמשך של בית-גידולו ומקומות קינונו הוא הגורם המרכזי להתמעטותו: ייבוש גופי מים וביצות, הרס ושריפה של צמחיית גדות וחישות קנים - המשמשים חלק חיוני ובלתי נפרד ממקום חיותו.

 

בשנים האחרונות רווח מאוד השימוש ביריעות פלסטיק. במאגרים אלה, החומר הצמחי שממנו הצוללים ניזונים אינו זמין עוד ובנוסף, יריעות הפלסטיק אינן מאפשרות לצמחייה, כזו או אחרת, להתפתח בגדה.

גם ציד בלתי חוקי (או ליתר דיוק - בלתי מבוקר) באזורים רבים בארץ, מאיים על צוללי הביצות בישראל…  

 

האם ידעתם שצולל הביצה הוא ביו-אינדיקטור חשוב ביותר לתנאי לחות סביבתית?

במילים פשוטות יותר, מדובר ב"בוחן ביולוגי" שיכול להזהיר אותנו במקרה שמקום החיות שלו (ושל שלל אורגניזמים אחרים) נפגע, כתוצאה מזיהום, למשל, או כל גורם אחר.

בקיצור, אם אנחנו לא נתעשת מיד ונצא להגנתו, צולל הביצות יעלם מנופי המים של ישראל כהרף עין!

במהלך שני העשורים האחרונים  סרקנו את מאגרי שפלת יהודה ומקווי מים באזורים נוספים בארץ, כדי לקבל תמונת מצב ברורה באשר למצבו של צולל הביצות בארץ.

 

 

תפוצה ואזורי קינון

צולל הביצות מקנן במערב הפליארקטי. האוכלוסייה העולמית מונה בין 163,000 ל- 257,000 פרטים (Birdlife international  2010) ויש הטוענים כי המספרים האלה גבוהים מאוד, ונכון יותר לצמצם אותם לכדי חצי!

 

צוללי ביצות חורפים בעיקר בדרום אירופה, במזרח התיכון, בצפון-מזרח ובמערב אפריקה ובדרום-מזרח אסיה. ההערכה היא שגודל האוכלוסייה החורפת עומד על 100,000-150,000 פרטים.

האוכלוסייה האירופית מוערכת בין 12,000 ל- 18,000 זוגות, כאשר שני שלישים מאוכלוסייה זו מרוכזים במדינות כמו רומניה, קרואטיה , בולגריה, סרביה והונגריה.

 

בישראל

צוללי הביצות הוא חורף וחולף נדיר למדי ובנוסף, דוגר נדיר באופן מקוטע בצפון הארץ ובמרכזה. הוא "מופיע בפרטים בודדים או בקבוצות קטנות"  (1996 Shirihai).

הנדידה, כמו אצל שאר בני השבט, מתרחשת בלילה, בקבוצות קטנות ובתעופה פעילה ומהירה למדי. ציר הנדידה עובר בעיקר במערב ישראל ובעמקים הצפוניים.

 

 

קצת היסטוריה

טריסטראם (1884) ציין שצולל הביצות לא היה מוכר כ"מקנן שכיח", אבל אנחנו מניחים שבתקופה שבה טריסטראם "נסע" בארץ ישראל, צוללי ביצות רבים קיננו בה - בעיקר באזורי הביצות הנרחבים: כמו בחולה, בכבארה (חוף הכרמל), ביצות מישור החוף ועוד.

 

עד לאמצע המאה ה-20 נחשב מין זה למקייץ ומקנן מצוי - אז קננו מאות זוגות בודדים, בעיקר בעמק החולה טרם ייבושה (Luke,H., Roach, E. 1934) בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה, לאחר ייבוש הביצה - צולל הביצות הוגדר כדוגר נדיר בחולה.

 

בשנות ה-70 וה-80, קייצו בצפון ובמרכז הארץ  בין 100 ל- 200 פרטים ומתוכם 27 זוגות (לכל היותר) קיננו - בעיקר בעמק החולה, במעגן מיכאל, בעמק הירדן ובעמק יזרעאל. מספר דומה קינן במאגרי השפד"ן, באשדוד ובמאגרי שפלת יהודה.

 

 

בין השנים 1972 - 2008 דגרו בישראל, באופן מקוטע, 50 זוגות בלבד, כשהשיא היה בשנת 1975 שבה קיננו 18 זוגות בשפד"ן ובביוב אשדוד.

 

נראה כי "המכה" השניה, שפגעה האוכלוסייה באוכלוסיה המקננת, (אחרי ייבוש כל הביצות בארץ ישראל) התרחשה בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, בין היתר כתוצאה מייבוש הבריכות בשפד"ן ובאשדוד (הפיכת מתקן הטיהור לאינטנסיבי - בשיטה זו אין שימוש בריכות פתוחות = טיפול אקסטנסיבי).

מאז צוללי הביצות אינם מקננים עוד במקומות אלו.

 

על פי הסקר שביצענו, בין השנים - 1980 - 2010, נצפו בשפלת יהודה 25  זוגות עם אפרוחים.

"הפתעה" היתה בשנת 2009 כשנוצרו תנאים טובים לקינון במספר מאגרים, כאשר בחלקם שגשגה צמחיית גדות. בשנה זו קיננו 5 זוגות שגידלו 30 אפרוחים.

בקיץ 2010 נתגלו 10 זוגות, עם 48 אפרוחים, במאגרים שונים בשפלה ולבסוף - בקיץ 2011 היה שיא במספר הזוגות הדוגרים: 11 זוגות שגידלו 61 אפרוחים!

בקייץ 2012  דגרו 8 זוגות שגידלו 48 אפרוחים.

 

 

גורמי איום ושמירת טבע - בישראל.

השלכות אקולוגיות של היעלמות בתי הגידול הלחים.

 

הרס ופגיעה מתמשכת במקומות חיות נרחבים בישראל - ייבוש גופי מים וביצות, גיזום צומח גדות ולאחרונה גם איטום חלק ממאגרי המים בישראל ביריעות פלסטיות.

 

כל אלה גורמים לירידה דרסטית במספר הזוגות הדוגרים בישראל, ירידה שעלולה להוביל להכחדתו של צולל הביצות כמין מקנן ברוב האתרים בארץ.

 

איטום מאגרי מים ביריעות פלסטיק נועד, כאמור, למנוע חלחול מי קולחין אל סביבת המאגר. האיטום, שמתבצע במסגרת ההנחיות של המשרד להגנת הסביבה - הוא ללא ספק הסכנה הברורה והמידית על עתידם של צוללי הביצות בישראל.

מקומות הקינון המתאימים לצוללים הולכים ומתמעטים - כיסוי המאגרים מיושם כבר במקומות רבים ובשנת 2010 נאטמו ביריעות פלסטיק (שאינו מאפשר צמיחה של צומח גדות) גם מאגרים בשפלת יהודה.

 

אחד מהם הוא מאגר ענות - מהחשובים שבמאגרי השפלה עבור צוללי הביצות, ובנוסף נאטמו גם מאגרי בית-גוברין ומאגרי חפץ-חיים, אשר גם בהם קיננו צוללי ביצות - אך לא עוד.

בריכות דגים, למשל, אינן מתאימות לצוללים בגלל "אירועים" שבהם מתבצע "ייבוש הפתאומי" - לעיתים תכופות. כשמפלס המים יורד, המרחק של הקן מהמים גדל וכך גם הסכנה מפני שלל טורפים.

סכנה נוספת למין זה, ולמינים אחרים, היא הרס, הדברה ושריפה של צמחיית גדות, כריתת חישות קנים וייבוש ביצות מקומיות כדי לחסל יתושים ומזיקים אחרים.

 

גם גידול מסחרי של דגי קרפיון אינו מאפשר קינון של צוללים מכיוון שמדובר בדגים צמחוניים שמחסלים את צמחיית המים. ובמקרה של הימצאות שפמנונים במים הסכנה אף גדולה יותר, שכן מדובר באוכלי-כל, בעלי תיאבון גדול - שלא יהססו לטרוף אפרוחי צוללים.

סכנות נוספות הן הסתבכות ברשתות הפרושות מעל בריכות דגים, שנות בצורת שפוגעות בבתי גידול לחים וכמובן שגם ייבוש ביצות נרחבות על ידי בני האדם.

 

 

 

 

בשנת 2008, דרך אגב, הוטל איסור על ציד ברווזים בשפלת יהודה - איסור זה נועד להגן על צולל הביצות ועל הצחראש הלבן - ברווז שנמצא בסכנה עולמית, גדולה יותר אפילו מזו של צולל הביצות.

 

ישראל התחייבה לשמור ולהגן על בתי הגידול הלחים שבה: ביצות, מאגרי מים, בריכות דגים ושלוליות, לרבות צמחיית הגדה שבהם, ובכך לשמור על מקומות הקינון החשובים עבור צוללי הביצות ועופות אחרים.

מלבד הגברת המודעות וניהול מאבקים ציבוריים, צריך לשאוף לפתרון ולשיתוף פעולה עם גורמי הסביבה ומשרדי הממשלה, תוך כדי מתן דגש על החשיבות בשימור המגוון הביולוגי, ההגנה על צולל הביצות ושמירה על מקום חיותו.

 

אחד מהפתרונות הוא לאסור ציפוי מוחלט, או "הרמטי" של המאגרים בפלסטיק, ולהסתפק באיטום חלקי בלבד.

אפשר ליצור במאגרים איים מלאכותיים, או להכשיר בריכות/מקווי מים קטנים - עם צומח גדות, בסמוך להם.

יתכן כי ההצלחה שהושגה על ידי רשות הטבע והגנים, באשר לחוק האוסר ציד ברווזים בשפלת יהודה, תוכל לחזור על עצמה גם במקרה של מציאת אלטרנטיבות קינון במאגרים שנאטמו.



 

land marks