שלושה בסירה אחת

ערד בן דוד 14/07/2016 00:00

הסיפור שלנו מתחיל עם חמש רמיות - ארבעה פרחונים וזכר בוגר, שטובעו (נענדה טבעת על רגלם) ביום שני ה- 4.7.16 בתחנת הטיבוע שבאגמון החולה-קק"ל.

הרמית, למי שלא מכיר, היא ציפור שיר זעירה וחיננית - במיוחד בזכות מסכת השודדים השחורה שעל פניה.

 

בישראל היא חולפת וחורפת שכיחה למדי, היא מחבבת במיוחד חישות קנים במקומות חיות לחים, שם מצוי מזונה: עכבישים זעירים, כנימות שאותן היא "מגרדת" מעלי הקנה ופרוקי רגליים אחרים. בחורף הרמיות ניזונות בעיקר בזרעים כזרעי הקנה, פלגית שיחנית, ערברבה שעירה, מיני דגניים של בתי גידול לחים ועוד..

עמקי הצפון וחוף הכרמל, למשל, הם מקומות טובים למי שמעוניין לפגוש רמיות.

 

צילום: ברק גרניט

 

הרמית קרובה לירגזים וגם היא מצטיינת במקור חזק, מחודד ורגליים חזקות. דוקטור עוזי פז (שחיבר וערך את כרך מס' 6 באנציקלופדית החי והצומח של א"י...) מציין שבדומה לירגזים, גם הרמית "יודעת" לאחוז בחלקיקי מזון באצבעות רגליה, להכות בהם במקורה ולהקטינם בטרם תבלע אותם. לעתים קרובות היא מבלה בקבוצות קטנות וקריאתה:  'סיוּוּוּוּוּוּ' דקיקה, מסגירה מיד (!) את זהותה.

 

 

כעת אפשר לחזור לחמשת המוסקיטרים מעמק החולה.

האם יתכן שהחבורה העליזה פרחה כאן אצלנו בעמק החולה? האם התאריך וההרכב המשפחתי יכולים להעיד על קינון של רמיות בישראל?

זו לא הפעם הראשונה שפרחוני רמיות נצפים בעמק החולה, ובמקומות נוספים בארץ, בחודשים יוני ויולי.

פז פגש אותם, בסוף שנות ה- 70 ושנות ה- 80 - בסוף חודש מאי ובמהלך חודש יוני - פרחונים ובוגרים.

 

יחד עם פר שלוטר מדנמרק, שהיה אז צפר בשמורת החולה - הם שטו על תעלת הירדן בניסיון למצוא את אותם קינים תלויים, המצוידים בפרוזדור כניסה… קינים המזכירים במראם את קיני האורגים ומסגירים, את מוצאה הטרופי של הרמית.

הם לא מצאו כלום.

 

התמונה באדיבות ד"ר עוזי פז

 

 

"באזורינו", הרמית דוגרת בטורקיה, בסוריה ובלבנון. משם הם מגיעים אלינו - אותם "תאים משפחתיים": הורה אחד (הסבר בהמשך) וחבורה עליזה של פרחונים.

 

הצפר אבנר רינות, מהתחנה לחקר ציפורי ירושלים, בדק את הנושא ואפילו התכתב עם צפר מלבנון, שעוקב אחר קינון הרמיות בארצו. הצפר הלבנוני מכיר בין 80 ל- 100 זוגות מקננים, בעיקר במרכז לבנון ומזרחה.

עיקר האוכלוסייה מקננת לאורכו של נהר האסי - שם הרמיות בונות את הקן על עצי ערבה לבנה. הבעיה העיקרית היא שלרבים משטחי הנחל לא ניתן להגיע בשל עניינים פוליטיים-בטחונים וחוקתיים, כמו גם לאתרים נוספים שבהם, לטענתו, הרמיות מקננות. אז מן הסתם, האוכלוסייה גדולה יותר.

 

קן רמיות בלבנון 2016 - הצלם ביקש להישאר בעילום שם

 

על פי אותו צפר, קינונים נוספים מצויים בהרמל (Hermel) - מרחק 160 ק"מ מאגמון החולה, דארון (Daroun) - מרחק של 96 ק"מ, ביצות עמיק (Aammiq Wetland) מרחק של 72 ק"מ, אנג'אר (Aanjar) מרחק 75 ק"מ ושמורת כפר זאבד (Kfar Zabad reserve) שנמצאת במרחק 83 ק"מ מהאגמון.

 

צילום: עידית כצנלסון

 

מדוע אנחנו נצמדים ללבנון דווקא? פשוט מאוד.

על פי יוסף כיאט, מנהל מרכז הטיבוע הישראלי, מאז שנת 2000 נלכדו בישראל שלוש רמיות שנשאו טבעת לבנונית ושתי רמיות ישראליות, נלכדו בלבנון. רמית נוספת, ישראלית, נלכדה בטורקיה בשנת 1990.

שלושה ימים לאחר ששי אגמון טיבע את הרמיות בתחנה באגמון החולה-קק"ל, יוסף כיאט טיבע 7 רמיות לא הרחק משם - בברכות הדגים של להבות הבשן.

הייתה שם נקבה וזכר בוגרים וחמישה פרחונים צעירים. הנקבה נלכדה מוקדם בבוקר ולפי מצבה הגופני היא כלל לא קיננה העונה. לאחר כשעתיים נלכדו שלושה צעירים והשאר לאחר עוד כחצי שעה.

 

רמית צעירה - יולי 2016 עמק החולה      צילום: יוסף כיאט

 

יוסף בחן היטב את הממצאים שלפניו והגיע למסקנה שההתייחסות שלנו אל הרמיות כאל תא משפחתי - עלולה להיות שגויה.

"התנועה של קבוצת הרמיות הזו", כותב יוסף, "הייתה זהה להתנהגות של להקת רמיות בנובמבר בכל חישת קנים מצויה בישראל. התאריך, ומצבן הגופני מעורר בנו מחשבות על משפחתיות אבל הרכב גילים וזוויגים כזה אינו נדיר בקבוצות אכילה של המין הזה גם בתקופת החורף בישראל וסביר להניח שאותה להקה בחודשי הסתיו לא הייתה מושכת תשומת לב מיוחדת".

מבחינתו של יוסף, רמיות אולי מקננות בעמק החולה, אבל עד שלא ימצא קינון כזה, זה יישאר בגדר אולי…

 

שבוע לפני שחמש הרמיות נלכדו בתחנה באגמון החולה-קק"ל, הצפר ליאור כסלו צפה ברמיות בבטיחה.

מוזמנים לבקר באתר של כסלו - לחצו כאן.

 

 

גם שי אגמון מכנפי קק"ל מתקשה להאמין שרמיות קיננו בעמק החולה באביב 2016… הוא טוען שגם אם פספסנו קן אחד או שניים, לא יתכן שלא שמענו את הקולות המסגירים שלהן.

אתרי הקינון בלבנון אינם רחוקים כל כך מנהר הירדן שלנו, וגם לנו יש ערבות לבנות - אז מדוע הרמיות לא מקננות אצלנו? אולי זה קשור לחיי הזוגיות המעניינים של הרמיות?

אצל רמיות, מיד לאחר ההטלה, או שהזכר מתחפף, או שהנקבה נעלמת (לעתים שניהם נוטשים…) וכך רק הורה אחד נשאר לטפל בגוזלים. בזמן הזה, הפרט שנטש את הקינון, יוצא לחפש לעצמו בן זוג חדש - שגם אותו הוא ינסה לכבול במשימה החד-הורית. בצורה כזאת נקבה יכולה להטיל עבור מספר רב של זכרים או, במצב ההפוך - זכר יכול לבנות קנים עבור מספר רב של נקבות…

האם שוק הפנויים פנויות בקרב הרמיות בישראל, שהוא מצומצם מאוד, הוא הגורם המגביל?

תתארו לכם שבשנים מסוימות אנחנו כן מצליחים לעבור את רף הצפיפות הדרוש לקינון רמיות (אם יש כזה?).

 

קן רמיות - התמונה צולמה בחו"ל

צילום: Omar Brännström

 

"זה היה בשנות ה- 90, בברכות הדגים הסמוכות לאיילת השחר", כותב לנו הצפר הבריטי Lee Evans, "היו שם שלושה קינים - שנמצאו בצמחייה הסבוכה והמפותחת.

נתקלתי בהם בזמן שניסיתי לצפות בקנית אפריקנית ששרה במקום ומשכה את תשומת לבי.

למרבה הצער, לא הייתה לי מצלמה אז…"

 

ירון צ'רקה, מכנפי קק"ל, ישמח מאוד לגלות קינון רמיות באגמון החולה-קק"ל.

גם הוא ביקש לברר אם יש סיכוי שמשפחת הרמיות פרחה בעמק? בספרות הוא מצא שהצעירים עוזבים את אתרי הקינון לפני הבוגרים והוא לא נתקל במידע שמתאר עזיבה של אתרי הקינון בהרכב משפחתי…

תופעת הפרחונים בחודשי הקיץ אינה זרה לו אבל הוא מאמין שפרחונים המלווים בפרט בוגר הם עניין נדיר יותר.

 

מי יודע, אולי באביב הבא הוא יעלה אתם על הסירה... יחד הם ישוטו בתעלת הירדן, יחפשו קינים תלויים של רמיות, ישימו ידיהם כאפרכסות וישמחו לקול  סיוּוּוּוּוּוּ' דקיק.

שלושה בסירה אחת.

 

 

 

 

הדיון בעניין קינון הרמיות התפתח בקבוצת צפרות וצפרים בפייסבוק.

תודה רבה לכל הצפרים שהשתתפו בדיון המקצועי ושמחו לעזור בהכנת כתבה זו - אבנר רינות, יוסף כיאט, שי אגמון, ירון צ'רקה, ליאור כסלו, טוביה קאהן, יהונתן מירב, רון אפרת, אפרים אזוב, קובי מרום, יואב פרלמן, איתי שני ו- Calidris alba.

 

תודה מיוחדת לד"ר עוזי פז.

 
land marks