עולם חדש ישן

ערד בן דוד 13/09/2016 00:00

הנדידה היא אחד הנושאים המרתקים ביותר במחקר על ציפורים. הנדידה נחקרה רבות, ומידע רב שנאסף בעשורים האחרונים מאפשר לנו להבין כמה מהגורמים המרכזיים המשפיעים על נדידת הציפורים.

אך כיצד התפתחה הנדידה? מתי ואיך ציפורים, ובעלי חיים אחרים, התחילו לנדוד?

המודל הקלאסי שמנסה לתאר את האבולוציה של הנדידה מתחיל עם "דייר קבע" שנאלץ להתחרות עם בני מינו על המשאבים המצויים באזור התפוצה של האוכלוסייה. משאבים כאלה יכולים להיות מזון, למשל, או אתרי קינון...

כדי להתגבר, או ליתר דיוק כדי להימנע מאותה "תחרות תוך-מינית", הוא מעז להרחיק עוף למקומות לא מוכרים.

 

שם, ב"שוליים" של אזור התפוצה, החלוצים הראשונים גילו מרחבים אדירים שבהם מצויים שפע מקומות קינון, כמות בלתי מוגבלת של מזון ובנוסף - זמן תאורה ארוך במיוחד. מי שמבקש לקנן שם, לבטח יזכה באחוזי הצלחה גבוהים!

הבעיה עם "גן העדן" הזה היא שבקרוב מאוד מזג האוויר יתהפך, היום יתקצר והמזון יעלם...

כעת, כדי שיוכלו להמשיך לשרוד - על אותם פרטים הרפתקנים לחזור לאזורי התפוצה המסורתיים - שם מצוי יתר האוכלוסייה. והתוצאה היא שוב… תחרות עזה בין הפרטים.

כעת היא אפילו גדולה עוד יותר - בגלל ההצלחה הגדולה בעונת הקינון באותם מקומות מרוחקים כמות הפרטים גדלה עוד יותר.

אז מה עושים? שוב מהמרים, והפעם עפים לכיוון ההפוך - אל אתרי החריפה.

 

 

כך, כפי הנראה, התפתחה אוכלוסייה נודדת - כזאת שלא מכירה את המושג "חורף" כי הנודדים תמיד בורחים מהחורף לצד השני של קו המשווה. ומה באשר למין שיש לו גם אוכלוסייה נודדת וגם אוכלוסייה יציבה (למשל אדום חזה, שחרור, ירגזי כחול, יונת ענק ומינים נפוצים נוספים באירופה)? אם השינויים במזג האוויר יהפכו קשים יותר, או שאולי תגבר התחרות בין הפרטים, יתכן כי לבסוף האוכלוסייה היציבה תיעלם לחלוטין ורק האוכלוסייה הנודדת תתקיים.

השלבים האלה, של האבולוציה של הנדידה, מיוצגים כיום על ידי מינים יציבים, נודדים חלקית (חלק מהאוכלוסייה נודד וחלק אחר יציב) ונודדים מוחלטים (כל האוכלוסייה נודדת).

 

 

עולם חדש ישן

גם הסלעית האירופית בחרה לעוף אל הלא נודע ולמעשה, מדובר באחת מציפורי השיר עם אזורי התפוצה

הנרחבים ביותר בעולם! אם נסתכל על מפת התפוצה של מין זה, נראה שהסלעית האירופית מקננת על פני רוב שטחה של אירואסיה, צפון אפריקה ואם זה לא מספיק אז גם בחוג הארקטי בגרינלנד, צפון מזרח קנדה ואלסקה. בישראל היא דוגרת רק במרומי החרמון. בשל תחום תפוצתה הענק, ותנאי הסביבה השונים אותם היא חווה במקומות שונים, היא מהווה מודל מצוין למחקר על אבולוציית הנדידה.

 

כמעט כל הסלעיות האירופיות נודדות דרומה בסתיו, כדי להימנע מהאקלים העוין, עד בלתי אפשרי, השורר באתרי הקינון בעונת החורף.

 

 

מה שמפתיע בכל הסיפור הזה הוא שבעונת החורף לא תמצאו סלעיות אירופיות במרכז או דרום אמריקה. כיוון שגם האוכלוסייה של צפון אמריקה מצטרפת אל שאר הסלעיות האירופיות שחורפות באפריקה. הסלעית האירופית היא ציפור השיר היחידה שמקננת בצפון אמריקה ומבלה את החורף באפריקה, מדרום לסהרה!

וזה עוד לא הכול.

 

בשנים האחרונות צוות מדענים מהמכון הגרמני למחקר ציפורים בראשות פרופ' פרנץ ביירליין, ביקשו להתחקות אחר נתיבה הנדידה של הסלעיות מצפון אמריקה: הם לכדו סלעיות באתרי הקינון - באי באפין שבצפון מזרח קנדה וב"הר העיטים" שבאלסקה והצמידו לגופן "אוגרי מידע" (Geolocator) זעירים שמשקלם, כולל רתמת הגומי שהולבשה על גוף הסלעית, 1.4 גרם.

 

אוגרי המידע יודעים למדוד כל מיני מאפיינים של האור, לדוגמה כמה שעות אור יש ביום, משך הדמדומים ועוד. באמצעות חישובים המתבססים על נתונים אלו ולוקחים בחשבון במידת האפשר בעיות כגון כיסוי עננים, שהות בסבך ועוד, ניתן לחשב את מיקום הציפור ברמת דיוק משתנה.

 

 

 

העניין הוא שכדי לפרוק את המידע מאוגר מידע כזה, יש צורך לתפוס שוב את הציפור, כלומר - לשוב אל אתר הלכידה בעונת הקינון הבאה ולקוות לפגוש שוב את הפרטים שהשתתפו במחקר.

אל דאגה! החוקרים דאגו להצמיד לרגלי הסלעיות גם טבעות צבעוניות, כדי שיוכלו לזהות את אותם פרטים הנושאים על גופם את הציוד הרגיש. אבל הם גם זוכרים שיש סיכוי לא קטן שהסלעיות יאבדו את אוגרי המידע שעל גופן איפשהו בדרך וגם אם לא, צריך לקחת בחשבון שרמת השרידות של סלעיות בוגרות ממש לא מעודדת - 46% בלבד (רמת שרידות = הסיכוי שהציפור תזכה לשנה הבאה) ושתוחלת החיים הממוצעת של הסלעיות הקטנות, שמשקלן הממוצע הוא 25 גרמים, הוא כשנתיים בלבד...

וגם אם היא תופיע, ואוגר המידע עדיין צמוד לגופה, מי אמר שהיא תרשה שיתפסו אותה שוב???

מתוך 30 פרטים שעל גופם הוצמד אוגר מידע באלסקה החוקרים הצליחו להשיב אליהם שלושה אוגרי מידע (יקרים מפז) ומתוך 16 פרטים שצוידו באוגרי מידע באי באפין (צפון מזרח קנדה), הם הצליחו להשיב לעצמם אוגר מידע אחד בלבד. המדגם קטן, אמנם, אבל התוצאות... פנטסטיות! את תוצאות המחקר אפשר למצוא כאן.

 

הסלעיות של צפון אמריקה חורפות באפריקה, את זה כבר הבנו. אבל איך הן מגיעות לשם? זה כבר סיפור אחר.

נתחיל מהסלעיות הקנדיות שיוצאות מזרחה לטיסה טרנס אטלנטית בת 3,400 קילומטרים - מהאי באפין לאיים הבריטיים! יתכן מאוד שהסלעיות עוצרות לנוח בגרינלנד ולמרות זאת, הצלע הזאת נמשכת ארבעה ימים בלבד ובקצב מדהים של 850 קילומטרים ביממת נדידה.

לאחר שהגיעו לאיים הבריטיים הן ימשיכו לנדוד 4,000 קילומטרים נוספים דרך מערב אירופה עד לאתרי החריפה שבמערב אפריקה - במאוריטניה.

סך כל המסע של הסלעיות מצפון מזרח קנדה נמתח על פני 26 ימים ובקצב ממוצע של 290 קילומטרים בכל יום.

 

 

 

 

נמשיך עם הסלעיות מאלסקה - הן יוצאות מערבה! הן חוצות את מיצר ברינג (בהשוואה לחציית האטלנטי, מיצר ברינג הוא שלולית...), נכנסות לסיביר ועוברות את כל רוסיה לכיוון קזחסטן - שם הן מתחילות לתקן דרומה לכיוון חצי האי ערב, חוצות את הים האדום ונוחתות במזרח אפריקה... הסלעיות מאלסקה נודדות כמעט 15,000 קילומטרים! נדידת הסתיו שלהן נמתחת על פני 90 ימים והקצב - 160 קילומטרים בממוצע בכל יום.

 

נתיבי הנדידה האלה משמשים את הסלעיות גם באביב, רק שאז ההתרגשות לקראת עונת הקינון משתלטת עליהן כליל והן עושות את הדרך בזמן קצר יותר. במקרה של הסלעיות מאלסקה, למשל, נדידת האביב מתקצרת לכ- 55 ימים, אז הן מתקדמות בקצב ממוצע של 250 קילומטרים בכל יום!

 

 

על פי החוקרים, הנדידה המופלאה של הסלעית האירופית משני צדי החוג הארקטי המערבי לאפריקה היא תוצאה של התפשטות אזורי הקינון בתקופת הפליסטוקן - תקופה שהחלה לפני 2.5 מיליוני שנים ונמשכה עד לפני 11,000 שנים (סוף עידן הקרח האחרון).

 

העובדה שהסלעיות מהעולם החדש לא מצאו לעצמן אתרי חריפה במרכז או דרום אמריקה (ולא חסרים שם אזורים מתאימים) מלמדת אותנו איך, במקרה של הסלעית האירופית, הסלקציה לא פעלה נגד מה שנראה כמו תבנית נדידה מולדת.

במהלך המחקר החוקרים יכלו ללמוד כיצד שתי אוכלוסיות שונות של אותו מין מתכוננות למסע נדידה מפרך בנתיבים שונים. הסלעיות הקנדיות, למשל, דואגות לצבור שומן רב שישמש בתור דלק בזמן שהן חוצות את האוקיינוס האטלנטי. סלעיות אלה כמעט ומכפילות את משקל גופן בטרם יצאו למסע. הסלעיות מאלסקה, לעומתן, אינן צוברות שומן כה רב - הן סומכות על הנתיב היבשתי, שיכלכל אותן היטב.

 

יתכן כי ההתאמות הפיזיולוגיות האלה לנדידה טבועות בגנים של הסלעיות, כמו גם נתיבי הנדידה המופלאים. אם, למשל, ניקח ביצה מקן של סלעית מאלסקה ונשתול אותה בקן של סלעית מהאי באפין - הגוזל שיבקע ממנה ינדוד מערבה וינסה לחצות את כל צפון אמריקה על מנת להגיע למזרח אסיה.

נדידה מזרחה, מבחינתו, לא בא בחשבון ואין סיכוי שהגוף שלו ינחה אותו לאגור מספיק שומן. אם ינסה את מזלו בכיוון מזרח, סביר להניח שאי שם - מעל האטלנטי, יגמר לו הדלק והוא יצנח אל מי האוקיינוס...

 

 

 

 

בימים אלה חולפות בישראל סלעיות אירופיות רבות. הן לא הגיעו אלינו מקנדה כיוון שסלעיות אלה שייכות לתת המין הגרינלנדי O. o. leucrhoa והן חסונות יותר מתת המין הראשי O. o. oenanthe.

הסלעיות מאלסקה, לעומת זאת, כן שייכות לתת המין הראשי ובמסלול נדידתן, הפרטים המעטים שנשאו משדרים חצו את הים האדום רק כמה מאות בודדות של קילומטרים מדרום לישראל. במונחים של סלעיות אירופיות זה כמו לקפוץ למכולת...

 

לפני כמה ימים דיווח הצפר יגאל סימן טוב על 55 פרטים (לפחות) בתל ברוך - זה הזמן שלהן כאן אתנו.

מי יודע, אולי אחת מהן לא חיכתה שה-waze שלה יתאפס על עצמו, ולא עצרה בצד...

אולי יש כאן סלעית מאלסקה.

 

 

 
 
תודה רבה לרון אפרת, יואב פרלמן וליאור כסלו על העזרה בהכנת הכתבה
 
 
land marks