חבר שלי תומאס

אלדד גולן 17/11/2016 00:00

 


9.11.16 - נוצה


 

אתה הולך לך בשטח ונתקל בנוצה. לא מונחת על הרצפה, מאובקת, מוזנחת, אלא תקועה בקצה של שיח מדברי, כמו קישוט עדין שמישהו הציב בכוונה ודיוק רב.

מובן שחבל לגעת בה, להניח לידה מטבע אי אפשר, אבל אפשר גם אפשר להרהר קצת. לזהות אותה אני לא מזהה אבל ההנחה הבסיסית היא ציפור שיר קטנה.

 

האם היא חיפשה מזון בין ענפי השיח הזה? קיפצה מפה לשם, והשאירה בטעות מזכרת קטנה כשהתעופפה משם לדרכה? האם אחד מהניצים המצויים שצדים לאחרונה בסביבה ירד עליה, והתרומם בחזרה לשמים כשהיא עדיין מפרפרת לו בין הטפרים? או אולי בז מצוי מקומי? ואולי אלה סתם סיפורים הזויים והנוצה הזאת פשוט נסחפה ברוח ונתקעה דווקא על השיח הזה? אין לי מושג.

היו כמה נוצות על הקרקע מתחת לשיח, לא מספיק בשביל לשמש עדות חותכת לציד מוצלח שהתבצע כאן. פחות מוצלח מבחינת בעלת הנוצה הפוטנציאלית...

 

 

16.11.16 - פנצ'ר


 

דיווחתי אתמול על תצפית מעניינת בבז, שהסתיימה בזיהוי ודאי של בז צוקים שצד קורא מדברי - באוויר!!! מטורף!!!

גם לתומאס קרומנקר, הצלם האדיר שמבלה בימים אלה בישראל, הייתה תצפית "לא רעה" - הוא ראה קיווית לבנת-זנב שנתפסה על ידי בז מדברי והצליחה להיחלץ.

הציפור לא נמצאה אתמול, והבוקר יצאתי בראש די נקי להסתובב קצת בבקעת עובדה. אי אפשר להיות חזיר, ולרוץ אחרי איקסים כמו עכבר מורעל. ברור. מתישהו בבוקר גיורא לייטנר מדווח לי שהקיווית חזרה לאותה שלולית ממש ליד הבריכה בק"מ 19. נפרדתי מהסלעיות, מהקטות חדות-הזנב, מהחצוצרנים ומהעפרונים (לא הספקתי לאתר מעניינים) וירדתי בטיסה דרומה.

 

נעצרתי בשולי הכביש הראשי, ופגשתי את אביב עציון שבדיוק סיים תצפית נוחה ונעימה עם הקיווית. דבר ראשון הוא זורק לי שיש לי פנצ'ר, ומציע לי לעזור להחליף גלגל. בעצבים שקשה לתאר, כשהציפור נמצאת אולי 200 מטרים ממני, רוקנתי את כל תא המטען על הרצפה, שלפתי את הגלגל הנוסף, ואז פשוט איבדתי את זה: "עזוב אותי מהגלגל, קח אותי לציפור ואחר כך אני אסתדר". זה מה שאמרתי לאביב.

 

 

השארתי רכב לא נעול, עם תיקים ואוהל על האדמה, גלגל ספר וכלי נהג ליד חזית הרכב, ויאללה.

מצאנו את הציפור במצב רוח רגוע, צילמנו קצת, הסתובבנו קצת, עד שמשאית חולפת הבריחה אותה לתעלה. בשלב זה תומאס קרומנקר התקשר מודאג ושאל אם הייתה לי תאונת דרכים. הציוד היה זרוק בכזה בלגן סביב הרכב שקשה להאשים אותו. קיבלתי כמה נזיפות, הרגעתי את הבחור, וחזרתי לטפל בעניינים. תומאס עצמו ואיתי שני שבדיוק הגיעו לשטח כבר לא ראו את הגברת, ואני נסעתי משם לפנצ'ריה בתחושת שמחה עצומה.

 

סופו של הסיפור - או אולי ניקח אותו רגע להתחלה?

גיורא שיתף תמונה של הקיווית לפני כארבעה ימים מעמוד פייסבוק של צפרות בעקבה. תומס צפה אתמול בהימלטות הנועזת שלה, ואחרי סאגת הפנצ'ר הנוראה שתוארה כאן באריכות יתר, חזרתי באור אחרון יחד עם אביב ועם שמעון שיף לעוד ניסיון. שמעון הגיע ראשון לשטח וראה איך זרון תכול כמעט תופס את הציפור האומללה, ובסוף נעלם בין השיחים עם ביצנית אחרת שהשמיעה צווחות איומות. גיבורת היום המשיכה לשתף פעולה, ונעלמה בתעלה הסמוכה רק כשהזרון חזר בריחוף לעוד ניסיון תקיפה. לא יודע כמה נשמות יש לה, אבל אני מחזיק לה אצבעות.

 

בז צוקים צד קורא מדברי - תיעוד. לתיאור - הניחו את העכבר על התמונה. להגדלה - לחצו על התמונות.

 

 

17.11.16 - חבר שלי תומאס


 

 

אין לי מילים לתאר את האושר הזה... טוב, אתם מכירים אותי קצת, מילים תמיד יש לי. בגלל החפירות המתלהבות של הימים האחרונים אנסה לקצר. בוקר אחרון באילת, סקר הציפורים מאחורי, המשימה הסופית - לאסוף מהשטח כמה מקלטי תדר נמוך של סקר העטלפים שהתבצע כאן במקביל, לקפל את הדירה ולחתוך הביתה. התכנית היחידה שהוספתי ללו"ז הייתה קפיצה לעמודי עמרם, אחרי 30 שנות היעדרות מהאתר היפה הזה.

התעוררתי ביקיצה טבעית מאוחרת מאד, מקלט אחד היה קרוב מאד לשלולית של הקיווית אז קפצתי להגיד שלום. היא לא אמרה שלום בחזרה אבל הייתה מאד נחמדה, אספה מזון במים הרדודים והתחמקה בנון שלאנט מהזרון הטורדני (יש באמת מצב שזה זרון שדות, אבדוק כשאתפנה).

המשכתי לעמודי עמרם, בהחלטה של רגע נעצרתי לפני העמודים בפנייה לנחל אמיר, החניתי את הרכב, וגיליתי עוד רכב שכור, מוכר באופן מפתיע, חונה מעבר לסיבוב (נחשו של מי...).

 

נכנסתי ברגל, ותוך חמש דקות הייתי מוקף בגן עדן המדברי שאני כל כך אוהב. סלעית שחורת בטן מלווה אותי מסלע לסלע, נוחתת במרחק יריקה ממני, ומשחקת תופסת עם שני שחורי זנב. ורדיות סיני אוכלות על שיח, שני מטרים ממני, כאילו כלום. זוג מדברונים שרים ומקפצים, כאילו אין דאגות בעולם הזה, עד שבסוף החלטתי לנסות לצלם את הננסים החמקנים.

נשכבתי מול עץ שיטה, ראיתי מדברון אחד נעלם בתוכו, ואחרי עשר שניות מציץ אליי מתוך העץ סבכי קפריסאי. שמעתי לאחרונה על צפרים שבכו כשנתקלו במין שחיפשו הרבה זמן. אולי זה החינוך הקיבוצי הספרטני, או הקשיחות הדבילית של צנחן לשעבר, אבל אני התאפקתי ולא הזלתי דמעה.

 

 

זאת באמת ה- "Bogy Bird" שחיפשתי בהתמדה בנחלי מדבר יהודה, הצקתי לכמה וכמה צפרים והגעתי עד רמת השיח במידע המקדים שאספתי, והכל לשווא. ובסוף פגישה כזאת, לא מתוכננת, לבדי בין הרי אילת, עם שמיים כחולים מעל הראש ורוח נעימה שנושבת.

אם תשאלו אותי, למרות המציאות הרבות והציפורים הנדירות שהיו כאן בזמן האחרון, אלה היו הרגעים הכי יפים בסקר. עם כל הכבוד לבריכות אידוי, מאגרי ביוב, ושדות מוקפים בגדרות ועמודים, אין כמו המדבר האמתי, עם סלעים אדומים ולבנים, שיחים יבשים ועצי שיטה דוקרניים.

 

שלושה איקסים בשלושה ימים, והאחרון מתוק מכולם. הראשון - בז צוקים בזיהוי בדיעבד (על ידי תומס קרומנקר), השני, קיווית לבנת זנב שאותו תומאס בדיוק מצא ראשון והפעם? ידעתי שהוא בסביבה אבל רמזו לי שהוא מעדיף לבלות מדי פעם לבדו בשטח, אז לא תיאמתי אתו כלום. אבל אחרי שנמאס לי לצלם את הסבכי המשכתי במעלה הערוץ, מצאתי את האיש היקר הזה (אני קצת מאוהב, אז מה?) וסיפרתי לו מה מצאתי. הוא סירב להאמין עד שראה תמונות, ואז ניגש לעץ לצלם כמה תמונות, החליט שהטווח לא מספיק לו ורץ לרכב להביא את הטיל הבליסטי שאצלו נקרא עדשה.

בחצי השעה הקרובה שימשתי בהתנדבות כעוזר צלם של צלם טבע דגול, אפילו לא צילמתי בעצמי, ורק נהניתי מהחוויה, ומהתחושה שבאופן כל כך ספונטני יצא לי לגמול לו במציאה משלי ולסדר לו הזדמנות טובה לצלם מין מיוחד ודי נדיר. אז מה, לא הצלחתי לקצר? תתמודדו, יאללה ביי.

 

 

 

 

 

עוד מאלדד

land marks