יעקב לנגר

אני כבר לא זוכר איך נפגשנו, אי שם בשנות ה80 המוקדמות, אבל זה היה אך טבעי.

אני אז צפר צעיר מאוד בקיבוץ מזרע בעמק יזרעאל, תלמיד תיכון (שלא ממש מכיר את בית הספר) ויעקב לנגר מטבע ציפורים ותיק שכל מי שעוסק בציפורים בעמק יזרעאל חייב להכיר.

 

מאז ועד לגיוסי לצה"ל ביליתי עם יעקב מאות ימים בשדה. בתחילה בעיקר בטיבועים באורנים, בנחל מזרע - בימים היפים שלו, אז קיננו בו עשרות זוגות של חרגולנים זמיריים וקניות אפריקניות ובמתקן טיהור השפכים של חיפה - שם יעקב עבד ככימאי שעוסק בבדיקת איכות המים באתר.

בכל שנה זכיתי לבילוי שנתי בחרמון - שלושה-ארבעה ימים נהדרים עם מאות ציפורים באתרים שונים: מי הביוב של אחד המוצבים, החרמון העליון, נחל ערער ובהמשך ברכות ההשלגה שבהם מתקיים הטיבוע עד היום על ידי ממשיכי הדרך.

 

 

 

 

יעקב ,"היקה האולטימטיבי" - מבטא כבד, חריצות בלתי מתפשרת, שאיפה לשלמות ומעט מאד סבלנות לעיגולי פינה מזרח תיכוניים. ובעיקר צניעות (לעיתים סגפנות) ראויה לציון ולשבח.

אבל כל מי שהכיר את יעקב יודע שלמרות המוניטין הקפדני, הוא היה איש לא מסודר בעליל, אבל עם המון חן ויושר. ברכב שלו, שתמיד היה מהדגם הכי ישן והכי מתפורר שיש, היו תמיד זרוקות עשרות שקיות ניילון מתפוררות של רשתות ערפל, המון שקיות בד, טבעות, עמודים ועוד. חוץ מזה היה לו את התיק השחור המפורסם, תיק עור שמבחינתי מעולם לא היה שחור הוא היה לבן כי שכבת העור השחורה התקלפה כבר בשנות ה- 60 אבל תמיד בכל טיבוע או מפגש יעקב היה מבקש ממני להביא לו את התיק השחור, כל מי שעבד עם יעקב ידע שהתיק השחור לא שחור ותמיד בשלב מסוים יעקב יבקש את התיק השחור ויקבל את התיק שפעם היה שחור.

 

חוץ מהמון ידע בתחום הטיבוע, האקולוגיה והצפרות שקיבלתי מיעקב ספגתי עוד כמה דברים שעליהם אני מברך עד היום: "אתה חייב ללמוד אנגלית" הוא חפר לי ללא הרף וצדק, כשלמדתי הבנתי כמה זה חשוב, ואת שני התארים באוניברסיטה אני חייב ליעקב במידה לא מועטה.

הידע שהוריש לי בכל הזדמנות אפשרית: בנסיעות הארוכות ובשיחות האין סופיות בבית של יעקב וצופיה בטבעון - נספג בי. לשמחתי.

 


 

חתיכת היסטוריה

 

לפני חודשיים, ביחד עם בנותיו של יעקב, בת זוגו בשנים האחרונות וחברים רבים - ליווינו את יעקב למנוחת עולמים. אז גם למדתי מבנותיו עוד פרטים רבים על עברו המרתק.

יעקב נולד בגרמניה במחוז  שלזיה עילית - על גבול פולין. אביו ,אריך, היה שופט בשרות המדינה ואמו מוזיקאית. גם יעקב  למד פסנתר עם אביו, החלק שאהב פחות, אך הוא ירש את המוזיקליות, ההנאה העמוקה מהאזנה למוזיקה וההכרות המאוד קרובה ומתפתחת עם השנים של יצירות מוזיקליות כשבצד האהבה למלחינים קלאסיים והתמצאות ביצירותיהם גם פיתח עניין בחדשים יותר, ברוקנר או פרוקופייב.

 

 

 

 

כשהיה בן ארבע וחצי, עברה המשפחה לוויסבאדן, עיר נופש של מעיינות מרפא. האב מודח מתפקידו כשופט ומוצא עבודה כאן כעורך דין. בבית יש דרישות - לימודים בביה"ס ושעורי נגינה. ביום הולדתו, הוא מבקש, להפסיק את שעורי הפסנתר, אך לא נענה... ואולי מתוך כך הוא זוכר לטובה את השעה החופשית בשבוע של "כבקשתך" שקבלו ממורה אהוד בבית הספר.

כילד יהודי החי עם "רעש רקע" הולך וגובר יתכן והיה בו צורך להתעסק בענייניו ולהתנתק לעתים מהסובב אותו ולהיות זהיר מעט במגעים עם העולם.

הוא היה חבר בתנועת הנוער 'מכבי הצעיר' והעיסוק בהכשרה לקראת עליה עם בני גילו תופס מקום מרכזי וחשוב בחייו.

ב- 1936 המשפחה עוברת לאסן - בקרבת הגבול ההולנדי. הוא קורא יותר עיתונים ומתוודע לארסיות התעמולה האנטישמית. הדאגה בבית הולכת וגוברת, עם מחשבות על הגירה וחרדות מקשיי ההתקיימות בכל מקום חדש אליו יפנו.

 

הוא  חווה את 'ליל הבדולח' על בשרו כנער בן ארבע עשרה ואז הוא גם הורחק מבית הספר.

הוריו קיוו שילמד אגרונומיה טרם עלייתו לארץ ישראל, אבל הזמן דוחק עכשיו, מאז ליל הבדולח.

למחרת פרוץ המלחמה ופלישת הנאצים לפולין, ב-2 בספטמבר 1939, מתקבל בבית מברק: על הנער להתייצב בשעה שש בבוקר בתחנת הרכבת בברלין - משם יוברח עם קבוצת נוער אל מעבר לגבול דנמרק. עם מזוודה ותרמיל גב, והוא בן 15, אבא נפרד מהוריו וסבתו, הכול בחיפזון, בלי אפשרות לעצור ולקלוט את משמעות הרגע.

 

בינואר 1940 נמצאת הדרך להוציא את הנערים לארץ ישראל. הוא יוצא למסע... שתחילתו הליכה רגלית בשלג הכבד. בהמשך הם עוברים באמסטרדם, בפריז ומארסיי ואז הם עולים על האנייה שתיקח אותם ארצה.

קלאוס ששינה את שמו ליעקב מגיע לקבוצת 'השרון' שתהפוך ל'רמת דוד'. לכאן מגיעה עוד ידיעה אחת על אביו וסבתו שנשלחו למזרח אחרי שאמו נפטרה ממחלה ב-41 וקברה הוא היחיד שנותר.

בשנת 1944 החבורה עוברת לקבוצת 'מעין צבי' ושוקעת בבניין הקיבוץ החדש בהקמת ענפי החקלאות ואימונים ב'הגנה'. אבא עובד בבריכות הדגים מה שתורם אולי לעיסוק מאוחר יותר בדגי אקווריום. הוא חדל לאכול דגים ובהמשך גם בשר.

במעיין צבי מתגברת תשוקתו לחזור ללימודים ולהשלים את מה שנמנע ממנו בשנות המלחמה. בקיבוץ הצעיר והנבנה לא תמיד מתאפשר לממש מאוויים אלה. כאן נולדות שלוש הבנות וב- 1956 המשפחה עוזבת לבית ברל בציפייה לעבוד בחוץ ולהגשים את חלום הלימודים.

 

החיים בשנים אלה לא קלים בחוץ. בסופו של דבר הוא משלים בגרות ולומד ביולוגיה באוניברסיטת ת"א הצעירה. זאת למרות שעוד תחומים רבים מושכים אותו לא פחות ובהם מתעמק כאוטו דידקט: היסטוריה, ארכאולוגיה, חקר האדם הקדמון, ועוד. תמיד קורא, תמיד מתעניין ומסוקרן מאד.

 

בהדרגה  נמשך יעקב  יותר ויותר לעיסוק בציפורים: זיהוין, חקר נדידתן וכל מיומנויות הטיבוע..   הוא עוסק בשקדנות והתמסרות באיסוף נתונים, טרם עידן המחשב, ובהדרכת צפרים צעירים שבהמשך יתפתחו ויתמסרו אף הם לחקר ציפורים ונדידתן המופלאה.

צפרים רבים ינקו מיעקב את ידע ואהבה לתחום בינם למשל: ירון בזר, קובי מירום, שי אגמון ורבים נוספים. יעקב היה מהמטבעים הראשונים בישראל וללא ספק אחד מהאנשים המשפיעים ביותר על עולם הצפרות הישראלי בראשית הדרך.

 

 

 

בנותיו של יעקב

 


 

ב- 1995 לאחר שסיימתי תואר ראשון והתחלתי לנהל את מרכז הצפרות פגשתי את יעקב החדש. מתנדב במרכז הטיבוע - אז בהר גילה. הוא מגיע ליומיים בכל שבוע ובעבודת נמלים, ללא מחשב מחבר נתון לנתון ואוסף המוני נתונים היסטוריים שלולא יעקב, לא היו נאספים לעולם.

בראשית שנות ה- 2000 בצעד "יעקובי" טיפוסי, הודיע לי יום אחד יעקב: "אני עוזב את טבעון לבית גיל הזהב ברעננה, וגם מפסיק לעסוק בטיבוע. את הציוד שלי אני מבקש להעביר למטבעים שעבדו איתי בעבר ותולה את נעליי".

מאז ראיתי אותו רק לעתים רחוקות.

 

דן אלון

 


 

ב- 11.4.2012 ערכה ברוריה כנס ותיקי הצפרות במעגן מיכאל. לצערנו יעקב לנגר לא  היה יכול להגיע מפאת מצבו. בשלב מסוים בין ההרצאות והמצגות התבקשתי לייצג את יעקב. זה היה קצר מדי אבל ניסיתי לתמצת את

חשיבות מפעלו בכמה משפטים. אנסה לעשות זאת שוב כאן:

 

יעקב היה אחד מהגשרים של חקר ציפורי ארץ ישראל בין התקופה של לפני קום המדינה לצפרות המודרנית שרובכם מכירים היום. ראשית נושא הצפרות תוחזק על ידי אנשים בודדים ובמידה רבה על ידי ארגונים כמו אוניברסיטאות, 'רשות שמורות הטבע' והחברה להגנת הטבע.

יעקב היה מראשוני החובבים. הוא עבד בארגון גדול אמנם (מקורות) אבל העיסוק בציפורים היה פרטי לחלוטין. בשנות ה- 70 הארץ התחלקה לשלושה מחוזות של צפרות: דרום, מרכז וצפון. בכל מחוז כזה היה מוקד אנושי מיוחד: ברוריה גל שעבדה עבור אונ' ת"א, שלום זו ארץ שעבד ברשה"ט ויעקב לנגר שהיה עצמאי וקיבל תמיכה משניהם.

 

אילת הייתה מוקד הפעילות של ברוריה מאז שנות ה- 60 ומפעם לפעם ערכה טיבועים וריכזה סביבה חוגים בירושלים ובת"א ובאופן כללי בדרום (כמו באשדוד ובאר שבע).

שלום התמקד במעגן מיכאל ובמישור החוף ועם חוג השרשרת שהיו לו פעילים גם באזור ת"א ובירושלים.

יעקב לנגר התבסס בעמק יזרעאל אבל אט אט הפך את כל צפון הארץ לאזור השפעתו. הוא הלך לכל מקום בו היו צפרים שבקשו טיבוע, או רצו ללמוד את המלאכה בעצמם (כפי שהיה עם קבוצת המטבעים של הגליל המערבי - עם איתי שמשון גדעון סיגלי מאיר טאפ ושות') והעביר את הידע באופן ישיר ובאופן עקיף (באמצעותי למשל) לצפרים נוספים שרצו לטבע בעצמם.

 

 

 

 

טיבוע סנוניות במחצבת ברקת 12.10.1984 (כנראה...)

"בהמשך הגענו לשם בהרכבים גדולים עם אמיר בן דב, אלון בר, רמי מזרחי, קובי מירום עדי גנץ, דרור צפריר, יעקב לנגר, אבי ואריה רוכמן, אלי בן זהר ועוד...

ומאז המשכנו לטבע בכל שנה עד להפסקת הזרמת המים למחצבה, מה שגרם לייבוש הקנים ונטישת האתר לעד.

 

בכל טיבוע כזה היו מטובעות מאות סנוניות, מהן קיבלנו החזרים מחו"ל ואפילו ממקומות אחרים בארץ.

במחצית השנייה של אוקטובר, באותן שנים, היו מגיעות ללינה כמאה אלף סנוניות מידי ערב -

זה היה מחזה מדהים שנמשך זמן רב אחה"צ עד לחשכה. גם הזרימה המהירה שלהן החוצה בבוקר המחרת הייתה מרשימה למדי".

ירון בזר

 

 

מסורת טיבועי הקיץ בחרמון החלה תחת שרביטו של יעקב באמצע יולי 1979. טיבועים סדירים בחולה נעשו בידי יעקב ושלום ותחילת דרכו של קובי מירום בעמק בית שאן החלה בסיועו של יעקב. למעשה אי אפשר לתאר את תחילת הטיבוע המודרני בארץ בלי השלישייה הזאת: שלום ברוריה ויעקב. לשלושתם תלמידים רבים וחלקם פעילים גם כיום.

 

כמובן שזה לא היה העניין היחיד לו תרם. יעקב היה פעיל מאד בריכוז המידע וסייע לקוקי לחמן ויורשיה לנהל את מרכז הטיבוע הארצי ואף ניהל אותו בעצמו בחלק מהזמן. כל זאת בהתנדבות כמובן.

 

 

 

 

היריעה קצרה מלהכיל אבל אני מקווה שאוכל לכתוב יותר ביום מן הימים על אותה תקופה מיוחדת בתולדות הצפרות בארץ שיעקב היה אחד מאבני הבניין שלה. תזכרו גם שבאותם השנים התפתחה הצפרות באמצעות צפייה בציפורים ומורי דרך כמו יוסי לשם, מנחם אדר, אהוד דברת, הדורם שיריחי ועוד (נא לא לכעוס עלי על שאיני מזכיר את כולם) החלו את דרכם. גם חוגים, כמו חוג השרשרת והחוג הירושלמי, הפיצו את התורה בקרב צעירים שחלקם עוסקים בזה כיום כמקצוע ותורמים להגנת וחקר הטבע מתוך הגופים המקצועיים כפי שעושה זאת למשל אוהד הצופה ברט"ג או הפרופ' רן נתן באונ' העברית.

שוב אני מתנצל בפני אלו שלא הזכרתי - הרשימה ארוכה מדי.

 

ירון בזר

 


 

תודה רבה לקובי מירום על התמונות היפות והנדירות

 
land marks