ענת גל במרכז הצפרות אילת

צפרית בעיר הגדולה -  הלאומית שלנו

ענת גל 29/08/2017

כאמור, אני גרה בעיר הגדולה, בתל-אביב. את ילדותי העברתי לא רחוק מפה בעיר רמת-גן. השכונה שבה גדלתי מלאה היום בבניינים גבוהים, חנויות וקניונים. אך בעבר, היה כל השטח בר. את הדרך לגן ולבית הספר הייתי עושה בהליכה על גבעות מלאות פרחים, צמחי חוביזה, חיפושיות זבל, צבים ופרפרים. באמת פלא שכל בוקר הייתי מגיעה לבית הספר באיחור...

 

והנה לאורך השנים, השטח הלך וניבנה והתפתח. במהלך כל ילדותי אני זוכרת את עצמי מדי שנה, בל"ג בעומר אומרת את המשפט: "אני יכולה להביא קרשים, בונים לידי בניין". ובאמת ניבנו בניינים וקם מרכז מסחרי עם חנויות ובמקום שטחי בר הוקם פארק, ניבנו בו מתקני שעשועים ונפרשו בו מרבדי דשא וערוגות פרחים. והדשא, כשהוא ירוק ויפה נידמה שהוא משטח אחיד וחלק ותו לא. אך לי היה מזל, וזכיתי לגלות שמתחת לדשא מתקיים עולם שלם שאינו ניראה לנו.

 

מי שגילתה לי את הסוד הזה, היא הציפור הלאומית שלנו - הדוכיפת.

הרבה פעמים במהלך הטיולים עם הכלב שלי בפארק, הייתי רואה את הדוכיפת מתהלכת לה על הדשא. הייתי מתבוננת בה בסבלנות, כיצד היא מתהלכת בתזזיתיות אך בנחישות, "דוקרת" במקורה המשוכלל את האדמה בנקודות שונות - מנסה את מזלה.

וכך, אחת לכל כמה נקירות באדמה, הייתה הדוכיפת שולפת פתאום מתוך האדמה שלשול, חיפושית ועוד מיני חרקים. מיותר לציין שאני עמדתי שם בהלם מוחלט! כיצד היא הצליחה למצוא את השלשול הזה בתוך האדמה כשהיא עומדת על הדשא ורואה בדיוק את מה שאני רואה - רק דשא?!

 

 

 

 

הדבר הזה היה ועודנו מופלא בעיני. המקור הארוך והדקיק של הדוכיפת מאפשר לה לחפור ולשלות יצורים תת-קרקעיים מתוך האדמה, ממש מתחת לרגליה. וממש מתחת לרגלינו, בלי שיהיה לנו מושג בכלל שהם שם. אפילו "מרבדשא" לא מפריע לה למצוא את המזון.

 

עוד דבר מופלא אצל הדוכיפת, הוא הכתר האדיר שלה.

את החוקיות של פתיחה וסגירה של הכתר אף פעם לא לגמרי הבנתי: בזמן התעופה הוא סגור, בזמן ההליכה על הקרקע הוא סגור, ברגע הקצר שבין שתי הפעולות האלה - בנחיתה על הקרקע, הוא נפתח ומיד נסגר. רוב השימושים של הכתר הם כנראה למטרות תקשורת ומבטאים התרגשות, פחד, הרתעה, תחנונים למזון ועוד. באמת ציפור מיוחדת במינה.

 

 

גוזל דוכיפת מבקש מזון מההורה ונעזר בפרישת הכתר...

 

מעניין שהדוכיפת, כמו גם הצופית וכמה מינים נוספים, דווקא הרחיבה את תפוצתה בארץ בעשרות השנים האחרונות.

ההתיישבות בישראל, התרחבות החקלאות וצמחיית הנוי, אפשרו לה להתפשט וכיום ניתן לצפות בה בכל אזורי הארץ מצפון לדרום, אפילו באילת ובערבה.

 

את הקינים שלה, הדוכיפת בונה בתוך חורים בגזע העץ. למעשה "בונה" זו לא המילה הנכונה, מכיוון שהדוכיפת היא ליידי אמתית. למה לטרוח כשיש מישהו שכבר עמל והכין קן לתפארת, המוגן מכל הכיוונים? לעתים משתמשת הדוכיפת בקינים ישנים שהכינו נקרים, ופעם אפילו ראיתי דוכיפת (שהייתה כנראה ממש על תקציב נמוך) שיצרה לה קן בתוך פתח בקיר אבנים. אך ברגע שלא היא בונה לעצמה את הקן, אלא תלויה במה שהיא מוצאת בסביבה, כאן מתחילה התחרות עם מינים נוספים על הבית. כך שגם אם היא מסתדרת עם מציאת מזון במדשאות העירוניות שתופסות יותר ויותר מן השטחים הפתוחים, היא מאוימת בתפיסת מקומות הקינון שלה על ידי המינים הפולשים: דררות, מיינות וזרזיר בורמזי.

 

 

 

בשנת 2008, לרגל ארועי 60 שנה למדינה, התקיים קמפיין גדול בארץ לבחירת הציפור הלאומית של ישראל, ובמסגרתו נבחרה ברוב קולות הדוכיפת כציפור הלאומית שלנו. הפרויקט נוהל על ידי החברה להגנת הטבע והמטה לארועי ה-60 למדינה, תוך שיתוף כלל האזרחים, חיילי צה"ל, תלמידי ביה"ס והגנים.

הציפורים המועמדות הוצגו, מערכים מיוחדים נלמדו בבית הספר בהוראת משרד החינוך ובשילוב שיעורי מדעים ואזרחות נערכו בחירות בכלל בתי הספר והגנים בארץ.

גם אזרחים וחיילים היו רשאים להצביע בקלפיות ובהצבעה באינטרנט לציפור המועדפת עליהם. הקמפיין הביא למודעות הציבורית מיני ציפורים המצויים ומקננים בארץ, את הסכנות העומדות בפניהם וכן את תרומתם לסביבה. בתום התהליך, נספרו הקולות והוכרזה הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל על ידי נשיא המדינה, מר שמעון פרס ז"ל.

 

פרויקט הציפור הלאומית היה חשוב וחיובי מאוד מבחינת חינוך והסברה, אך בקרב ציבור הצפרים בארץ היו הרבה חילוקי דעות בנוגע לבחירת הדוכיפת. הרבה היו סבורים שציפורים קצת יותר כוחניות ובעלות עמדה כמו הסיקסק, הבולבול או העורב האפור מייצגות יותר טוב את הישראלי המצוי והיו צריכות להיבחר. אחרים תמכו בנשר - מלך העופות, המקנן ועל סף הכחדה בישראל. אבל בעיני אין שום מתחרה לציפור המופלאה הזאת. היא ללא ספק המלכה הבלתי מעורערת - עובדה! יש לה כתר!

 

והיום, איפה אני פוגשת את הדוכיפת האהובה עלי ברחבי תל אביב? כמובן שבפארק הירקון, בגנים ובמדשאות, נבהלת ומעופפת כמו טיל בליסטי שחור-לבן עם נפנופים בודדים בין גלישותיה באוויר. אבל הכי הרבה אני רואה אותה - בזמן העמידה בפקקים, בהצצה על איי התנועה שליד הכבישים. היא פשוט מתה על המדשאות הקטנות האלה. אז חפשו אותה - את הציפור הלאומית שלנו!


מלכת המדשאות

פוסטים קשורים

  • אחת מהלהקה
    placeholder for shorten post content
    08/08/2017
  • הצופית
    placeholder for shorten post content
    22/07/2017
  • דרכם של הנשרים
    placeholder for shorten post content
    30/06/2017
land marks