צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  הגיבתון הסורר

פיקי איש-שלום 19/03/2019

רגוע. אני רגוע מדי. אפילו אילנה מראש הנקרה הרחוקה קצת דאוגה מהשלווה שלי והפוסטים מדרדרים מדחי אל דחי. הם כבר הגיעו לשלב הפואטי והכל טוב ומתוק ואושר מקיפני ואני לומד ליהנות שוב מהציפורים הנפוצות שסביבי, מהטבע כולו: פרחים, פרפרים, לטאות ונופים. שלווה ואושר, אבל משהו חסר. כן, הלב, הוא רוצה הרבה יותר. זה לא שהוא לא אוהב את ההנאה השלווה, היומיומית, את ההיטמעות בטבע, להתיישב בנקודה ללא תכלית אמיתית, רק להתבשם ממה שיש, לא לחשוב ולו לרגע על מה שאין. הוא אוהב את זה, הלב, אבל הוא רוצה גם משהו אחר, את המתח הנבנה וגואה, את האדרנלין השוצף שבטוויץ' אל ציפור נדירה.

יותר מדי מי מנוחות החורף הזה, על אף גשמיו וסערותיו, הירוק שנבט בכל מקום והפריחה האביבית שבעקבותיו. אני כבר חש את הרעד בקצות האצבעות, את הדחף לטוויץ' של ממש. כבר לא אכפת לי מי תהיה הציפור הנדירה, רק שתבוא כבר וּתְדֻוַּח. אני בהיכון לטוויץ', כמעט במצב של טוויץ' אליי טוויץ'. וטוב שיש את צור מגן, ששולף את הנצרה ואני, כמו קפיץ דרוך, נזעק אל גיבתון אפור במרחק סביר, בכפר אדומים.

 

רק שאני נזעק בהשהייה. יום שלם יש לי להמתין, קפיץ דרוך שכמותי. מסתבר שגם לצפרים יש חיים ואף לטוויצ'רים יש מעין חיים ואילוצים. דרישות העבודה ומשפחה ואני עולה אל הרכב רק ביום שני בשבע וחצי בבוקר, היישר אל הפקקים הנלבבים. יש לי פגישה בירושלים בשעה עשר, כלומר תהיה לי כשעה לאתר את הגיבתון. גם מעבר לגבול זה גבולי למדי. יש גם שעה נסיעה עד לגיבתון. בתחילה אני עוד רגוע, האדרנלין מתחיל להשתחרר בדם רק ארבעים דקות לפני הגעה לנקודת דיווח. אז מתחיל המתח לגאות והאדרנלין לשצוף בעורקים. אז גם מתחיל הקרב הגדול בין הווייז וביני. אני נוהג, מתקרב אל הגיבתון בשתי דקות, הווייז מאריך בשש. אני מוריד עוד שתיים, הווייז בשלו מוסיף שש והלב כבר מחשב להישבר, הוא לא יודע מה לעשות עם כל האדרנלין הזה. אך אדרנלין משוחרר לא יוחזר והלב יצטרך איכשהו להסתדר.

 

שער הגיא חולף באיטיות מטרידה. ברדיו שרה דה פאז באנד על לב נרקוטי ואני לא יכול שלא להזדהות. אני מנסה ללקט רסיסי סבלנות, שאולי עוד נותרו חבויים בנדחי גופי, אך זה לא ממש עובד. לא נותרו כאלה. פקקים ועוד פקקים והלב מאיים להתפקע ומשמאל לי-אני כבר בפסגת זאב-עוקפת ניידת טיפול נמרץ. היא רגועה, הניידת, לא ממהרת לשום מקום. היא לא בתפקיד ואני, לא יודע לאן פניה מועדות, מבקש ממנה, ליתר בטחון, רק עוד יום, אפילו שעה אחת נוספת תספיק. עד שאאסוף אל רשימותיי את הגיבתון ואז, מצידי, שאיאסף לאבותיי.

הוא אמור להמתין לי בכפר אדומים, הגיבתון, אז תני לי עוד שעה, לכל היותר עוד יום, ניידת יקרה. אז אהיה אלייך מוכן. אלא אם כן, כמובן, תגיע נדירה חדשה. אז אצטרך הארכה. לא בשבילי, בשביל הטוויץ' ובשביל הרשימה.

 

הניידת כנראה מתרצה ואני מגיע שלם לכפר אדומים, מוצא את הנקודה המדויקת ששלח לי צור וטוב'לה, הצפרית המקומית, מאתרת אותי, מסבירה לי פנים ומבטיחה שהיא ראתה את הגיבתונים ממש הבוקר. טוב, נותר רק לאתרם. סביבי פריחה מדברית מחשמלת, שבכל הקשר אחר הייתה מוציאה ממני אנחת הנאה. גם זכר יפהפה של חכלילית עצים ראשונה לעונה וסבכי שחור-גרון מקפץ בסבך לא הרחק ממני. בכל יום אחר היה כל אחד מהם מפיק ממני פואמה מעריצה ומאדירה. כך גם החנקן הגדול שמרעיש מראש העץ, קוקייה מצוייצת שחולפת בסמוך ובטח ובטח עשרות החסידות הלבנות, שעולות מהמדרונות בן הן ישנו וחולפות בגובה העיניים וקרוב להפליא. אבל אני במשימת טוויץ' ואין מקום וזמן להנאות הקטנות והפשוטות האלה של חיי הצפר. הלב, אתם יודעים, הוא רוצה הרבה יותר.

 

גיבתונים מתחילים לקפץ סביבי, מציצים מהשיחים, אחד ועוד אחד והלב מאיץ דפיקותיו ואני מאיץ צעדיי ונוקב גיבתון גיבתון במבטי והם מתגלים להיות, כל אחד ואחד מהם, גיבתונים אדומי-מקור. לכל הדעות תצפית ראויה ונאה אם רק לא הייתי בטוויץ', אבל אני כן בטוויץ' ואין מקום לראוי ונאה, רק למין המטרה. הדקות נוקפות, הזמן אוזל, הלב מתחיל ליפול והפגישה עם הדיקן קרבה ולדיקן לא כדאי לתת לחכות. אז אני עוזב את המקום, נשבע לחזור גם מחר, השכם בבוקר ולפני הפקקים, כי מחר יום חדש ומחר הוא יומה של צפרות יום ג', מוסד ירושלמי וותיק ואולי יהיה הוא בעזרי.

בלילה, בצעד של ייאוש שלאחר מעשה, אני עוד עובר על התמונות שצילמתי, בוחן את הגיבתונים החשודים באפרוריות. אך לא, כולם אדומי-מקור בזוויות תאורה שונות ואין מנוס מניסיון שני. הרשימה עוד מחכה והיא לא מניחה.

 

 

 

 

יום שלישי מוקדם בבוקר, התעוררתי לפני השעון המעורר. אני עולה אל המכונית, הפעם לא שוכח את תפילת הטוויץ' (דבוקה אצלי לדשבורד), למחוא פעמיים כף ואף למלמל פסוקים משייקספיר: "ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, פיקי, מכפי שחולמת הצפרות שלך". כן, כן, המלט, אתה צודק ובכל זאת אסתפק הפעם בגיבתון אפור. שוב, חולף שער הגיא, הפעם במהירות נעימה וארבעים דקות לפני נקודת דיווח מתחיל בי הכל שוב לשצוף ולגעוש. אין דה פאז בנד ברדיו, אין גם ניידת טיפול נמרץ, אך יש בי תקווה והיא לא תסולא בפז.

אני מגיע מוקדם לכפר אדומים, לפניי יש שעתיים וחצי ושידור חוזר. סבכי חורש אמנם החליף את שחור-הגרון, אך מלבד זה החכלילית כאן, החנקן והקוקית, חסידות והרבה מאוד גיבתונים אדומי-מקור. הם מקפצים מהשיחים אל העצים ושוב ובחזרה. גם המבטים נוקבים שלי חוזרים אל הזירה, גיבתון גיבתון אני בוחן, הפעם מחפש אפילו מאחורי גבם את הגיבתון האפור הסורר, אך לשווא, הוא מפניי ממשיך להסתתר. וכשתם הזמן, כי תמיד בסופו של דבר הוא תם, אני מטפס אל הכביש ואל המכונית והגיבתונים, אדומי-מקור כולם, מתייצבים על אחד העצים ופורצים בצחוק ולרגע אחד, לא מאוד ממושך, כפר אדומים כולו מהדהד את קריאותיהם הצרודות וכמעט שמתגלגל מהצחוק עד למטה, לבקעה.

 

פוסטים קשורים

  • בוקר נפלא בנחל יתלה
    placeholder for shorten post content
    15/03/2019
  • בוקר ביער מיר
    placeholder for shorten post content
    12/03/2019
  • זהרורים בשלולית רוברטס
    placeholder for shorten post content
    09/03/2019
  • יום האישה
    placeholder for shorten post content
    08/03/2019
  • טריפ מדברי
    placeholder for shorten post content
    05/03/2019
  • ימים אחרונים של חורף
    placeholder for shorten post content
    01/03/2019
  • רכבת אל החופש
    placeholder for shorten post content
    26/02/2019
  • זהירות מוקשים
    placeholder for shorten post content
    19/02/2019
land marks