צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  מבצע איה - (אילת מרץ 2019. חלק א')

פיקי איש-שלום 03/04/2019

הפיצוץ האדיר הצליח להשתיק אפילו את הדרוריות, שאיכלסו בהמוניהן כל עץ בערוץ. האלם, שנפל על הנחל, החליף להרף אחד את המולת הציפורים, שעד לאותו רגע אפפה אותנו בנחל עלום בצפון המישר. ענן העשן והאבק עלה מעלה, כיסה את השמיים, החריד אותנו ואת הציפורים, העלה בנו הרהורים של קץ קרב. מיכה ביקש פארק ציפורים על שמו ואני ביקשתי לייפר אחרון. בקשה סבירה לכל הדעות. שרדנו. ענן העשן והאבק שקע בהדרגה והדומיה הרגעית חלפה, הוחלפה שוב בהמולת הדרוריות ויתר הציפורים, שמילאו את הערוץ הפורח. היו בו עשרות רבות של סבכים טוחנים ושחורי-כיפה ודרורים ספרדיים, המוני דרוריות, להקות קטנות של חצוצרנים שחורי-מקור וחצוצרני מדבר, גבתוני גנים וגם עפרונן קצר-אצבעות אחד, שהוציא לנו את המיץ עד לזיהויו. כולם בטרוף של אכילה ושל תנועה ממקום למקום, מי ידע מתי הארוחה הבאה.

 

 

עלקת                        יחנוק המדבר

 

הפיצוץ גם החזיר אותי לתלם, הזכיר לי את המשימה וסיכוניה, הזכיר לי את כל הכוחות רבי העצמה, שינסו להפריע לי בדרכי להשלימה. המשימה, שעם כל הכבוד למישר, בשלה הגעתי לכאן, אל הערוץ הומה הציפורים: איה מצויצת, היא ולא אחרת. אני בדרך לאילת עם מיכה ואני זקוק לאיה מצויצת, זקוק והפעם זו לא הצפרות ורשימה זו או אחרת. זקוק, כי קפטן ערד הטיל עלי משימה בסדר גודל לאומי וכתפיי שחות מכובד האחריות. האיה היא רק האמצעי למטרה הגדולה, הלאומית, ולצערי המטרה חשאית, גם מיכה לא תודרך בנוגע אליה. עד כדי כך חשאית היא, המשימה, תתגלה רק כשיחשפו המסמכים הארכיוניים, אולי עוד שלושים שנה. תאלצו להאמין לי, אבל לא לשווא קרא לי קפטן ערד, זימן אותי אליו, את הקורא המתוסכל לאיות. הפעם זה לא כמו אז, בסקר ציפורי המדבר ולא קשור בתסכול האישי והצפרי שלי. הפעם זה לאומי ומסוכן, זה באמת ובתמים איה או לא להיות.

 

 

כושן ארסי                            מנדל בלתי מזיק

 

אז אספנו את עצמנו מהקרקע ומעשרות הציפורים והמישר הפורח והמשכנו בדרכנו דרומה, להתייצב ביום השני למסענו בפארק הצפרות ולצפות ולצפות עד שתצא האיה או שתצא הנשמה. לא מעט הרפתקאות אספנו בדרך לפארק, המישר היה רק אחת מהן ותקצר היריעה מלספר על כולן ובכלל מעטה של חשאיות אופף חלק ניכר מההרפתקאות. אוכל רק לגלות שהיה עכן גדול אי שם, עכשוב רעב וקיפוד מדבר, ראשו סחרחר עליו, חטפיות לבנות-עורף, גם אחת שחורת-עורף, שהקפידו להציק לנו ולמנוע מאיתנו לאכול כמו בני-אדם, היו סבראשים בכל נקודת עצירה, חסידות לבנות במישר ועץ השיזף המפורסם בפארק הולנד, שהניב הפעם רק סבכיי טוחנים, סבכים שחורי-כיפה ושני סבכים שחורי-גרון, אף לא סבכי רונן אחד שיבוא ויכריע את התחרות הגדולה בין מיכה וביני.

 

 

עכן גדול

 

בבוקרו של היום השני התייצבנו אצל נעם בפארק, קיבלנו כמה עצות איפה לראות את האיות ויצאנו להשלים את המשימה. אבל האיות לא באו והסיבובים התארכו והתארכו ואני התחלתי להראות סימנים של מצוקה, שלא הקלו עליה ציפורי הפארק הרבות, גם לא ברודית קטנה, שש שחייניות צרות-מקור ושחפית כספית מנומנמת (היתה היא לי ישראלייפר, כלומר תצפית ראשונה בישראל). אבל תאמינו לי, הפעם זה לא אני, זו משימה לאומית, ממש משימה של איה או לא להיות.

 

הזמן התארך ומיכה, מוגן בבורות המנחמת, שקע משועמם בפרפרי דרומי הסלוודורה, שהתעופפו סביבנו. אני, לעומתו, לא מוגן בבורות החמימה, האחריות שחה את כתפיי, ניצבתי צופה ומחפש, כל עקב מזרחי באזור עקבה מחסיר לי פעימה או שתיים, כל זרון מרוחק מקפיץ לי את הדופק. ניסיתי לשווא להתנחם באורות הנחיתה של עיט גמדי, אבל המשימה, המשימה. הרגשתי את השנים נושרות מעליי ואיחלתי לקפטן ערד את כל הרע שבעולם.

 

איה מצויצת - פארק הצפרות אילת

 

ואז משום מקום, באמת משום מקום, הופיעה איה מצויצת, ממש מעלינו, חגה והראתה לי כל נוצה משלה. השנים חזרו לחיי, האבן נגולה מעל לבי ובזווית עיני ראיתי את מיכה זוקף גבה. כן, מיכה, צפר האופל שהוא, אין לו לייפרים בחייו, רק קילייפרים. ההנאה הצפרית הגדולה שלו היא לא לאסוף לעצמו מינים חדשים, אלא ליירט ולהרוג לייפרים של אחרים. קילייפרים אנחנו קוראים לתיקים שלו והוא מוצלח כמו שד בזה, יש לו קילר אנסטינקט אמיתי. גם הפעם, לא מודע לחשיבות המשימה ולכובד האחריות, ניסה הוא להוכיח לי באותות ובמופתים שמה שאנחנו רואים הוא היבריד והיבריד לא ממש נחשב ואני, הקרקע נשמטת מתחת לרגליי, מרגיש שוב את האבן מטפסת במעלה החזה, מרגיש את התעוקה ואת הייאוש ואז היא הופיעה, האיה השניה, והיא כנראה הרגישה את גודל האירוע כי היא לא מיהרה להיעלם. היא חגה וחגה, משווה עצמה בגאווה בלתי מוסתרת לעקב מזרחי, שהתגמד לעומתה. ועליה לא היו עוררין, גם לצפר האופל לא היו השגות ולי יש לייפר וחשוב מזה: המשימה הלאומית בוצעה, המטרה הושגה.

 

מיהרתי לעדכן את קפטן ערד, שהצדיע לגבורתי ושיחרר אותי למשחקים צפריים שגרתיים כמו חמריה חלודת זנב ששרה סרנדה לחמריה שחורה סמוכה, לפלמינגו השחור, גלמוד בין מאות בודדות של ורודים, אפילו אל חרדונים ממינים שונים ולחוף הצפוני (היה שם לא משעמם). ואתם, למרות שלא תדעו זאת לעולם (לפחות לא בשלושים השנים הקרובות) חבים לי חוב אדיר. אני את שלי ביצעתי, אזרחים, עכשיו תורכם. נתראה בבחירות.

 

פוסטים קשורים

  • רומן אופטי
    placeholder for shorten post content
    02/04/2019
  • מציצים ונעלמים
    placeholder for shorten post content
    30/03/2019
  • שקע קפריסאי
    placeholder for shorten post content
    26/03/2019
  • בוגיבירד
    placeholder for shorten post content
    21/03/2019
  • הגיבתון הסורר
    placeholder for shorten post content
    19/03/2019
  • בוקר נפלא בנחל יתלה
    placeholder for shorten post content
    15/03/2019
  • בוקר ביער מיר
    placeholder for shorten post content
    12/03/2019
  • זהרורים בשלולית רוברטס
    placeholder for shorten post content
    09/03/2019
land marks