צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  זמן התחמס

פיקי איש-שלום 07/05/2019

זהו זמן התחמס ובערפל הגדול, שהוא חיינו, אני עולה לירושלים, אל מפגש. חכמים התחמסים, עיכבו הגעתם עד להפסקת האש, שהייתה או לא, במלחמונת שהייתה גם הייתה. אתמול, עם השקט שירד עלינו, כבר שטף גל של תחמסים את גן הוורדים ואת הגן הבוטני של הר הצופים. מיכה, בסיבוב הבוקר השגרתי, פסע בעדינות בינותם, קרא לי אליו להצטרף. אך הם, כמו יחידת פשיטה מובחרת, תפסו אותנו לא מוכנים, נטולי מצלמה. אז היום, השכם השכם בבוקר יצאתי לדרכנו, כי עוד צפרות יום ג' היום, גם אם אני שיירה רק של איש אחד.

 

אני חותר בערפל, נוהג דרך באב אל-וואד לנצח זכור נא את שמי, צפר פרץ בדרך לתחמס. שער הגיא עוד שוכן דומם בערפל בין שריוניות והן עטופות דגלים, מוכנות אל הימים הבאים. אני מגיע אל גן הוורדים, הקור מכה בי, שכחתי כמה קר יכול להיות בירושלים והיא עוד בתרדמת אילן ואבן, שבויה, אני מקווה, בחלומו של התחמס.

אבנר בתחנה והוא מעדכן אותי שישנם בשטח לפחות שלושה תחמסים, אחד מהם כבר טובע ואני בוחן את העצים, נוקב ענף ענף. תקתוקי שיחנית קטנה מסיחים את דעתי, הסחה טובה, גם שני סבכים ניציים תורמים לאווירה. על אחד הארזים אני מאתר תחמס והוא בגובה נוח ורדום להפליא. כמו תמיד עם תחמסים, רגע הגילוי הוא גם רגע השיא, רגע של התרגשות, שלא במהרה ינוס לחה. רמת האדרנלין עולה, יש גם טפיחה עצמית על השכם, לא קל הרי לאתרם. ואז, כשחולפת ההתרגשות, מתיישבת השגרה והם מלאי שגרה התחמסים, יישבו כל היום על הענף, מתנמנמים, מסתתרים. מדי פעם יחליפו את כיוון תנוחתם, לא לגמרי ברור לי מה מצית את תנועתם ויחזרו לשבות דומם.

 

אני מתבונן בתחמס והיום, יותר מבכל יום אחר, הוא מזכיר לי נר נשמה עצי, כמעט ולא זז. עיניו ממצמצות קלות, אני נמסך בתוכן ואז אנו מרדימים זה את זה הדדית, מתערסלים אל תנומה, יש לו עד הלילה, לי עד העבודה. התחושה טובה, נעימה.

אני יורד אל התחנה, נהנה מסבכי אפור רוחץ בבריכה, הוא מלווה בסבכים שחורי-כיפה וטוחנים, גם עלווית אפורה יחידה, מנערת את טיפות המים מנוצות גופה. בגן השבילים המתפצלים שיחנית זית מפגינה נוכחות יחד עם עוד שיחניות קטנות, שריקת הזמירים ורעש מסוקי חיל-האוויר, שעוסקים בהכנות למטס, כנראה מנסים לשכנע אותנו, במה שכשלו מלשכנע אותם.

 

 

אני חוזר להיפרד מהתחמס, לאסוף כוח לימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים, נכונים יותר והוא, עדיין צמוד לענף, עוזר לי להיאחז, להדחיק את אי-השפיות האזורית, אי-השפיות הלא מאוד זמנית. הוא שוב ממצמץ אליי, קצת כמו קריצה, וחוזר לישון: נשמה תועה בין אנשים טועים.

פוסטים קשורים

  • מועד ב'
    placeholder for shorten post content
    03/05/2019
  • שיר ערש לצפרות יום ג'
    placeholder for shorten post content
    30/04/2019
  • עז הלב
    placeholder for shorten post content
    29/04/2019
  • יום הולדת - תחנה נחמדת
    placeholder for shorten post content
    24/04/2019
  • כולם נוסעים לחיפה
    placeholder for shorten post content
    22/04/2019
  • בעקבות היסעור הגדול
    placeholder for shorten post content
    21/04/2019
  • בארץ חמדת
    placeholder for shorten post content
    16/04/2019
  • בעיות זהות
    placeholder for shorten post content
    09/04/2019
land marks