צפרות מן המקום הזה

צפרות מן המקום הזה -  פרוטות מגן עדן

פיקי איש-שלום 04/06/2019

שבע בבוקר בעין לבן, ירושלים. מיכה ואני מנסים לבצע החייאה מלאכותית בצפרות יום ג'. אנחנו יורדים במדרגות ומצפרים ממעיין למעיין. סנוניות מערה משרקרקות בשמחה וקוטפות חרקים ברינה. אך מלבד זאת אין הרבה: חם ומשעמם. יוני בית, דרורי בית, שירת שחרור ומספר חוגלות מצחיקות. אנחנו מתעקשים ומשקיעים, מוסיפים מספר בולבולים, עורבים ועורבנים. סבכי שחור-ראש מציץ, משפחות פטפטניות של פשושים ותורי צווארון שנתלים על חוט. חנקן נובי מנסה להושיע, להחיות בנו עניין וכמעט כמעט מצליח, אך עדיין חם כאן, משעמם נורא. הרגליים הולכות מעצמן, המשקפת מטלטלת, הזיעה מגרדת, צופית מצייצת ואני נרדם. צפרות מתוך שינה.

 

לבנין הצנון                             נימפית משוננת                                 אביבית משוישת          

 

הדרך מתנדנדת, מערסלת ופרפרים נופלים עליי כמו פרוטות מגן עדן. לבניני רכפה, כרוב וצנון, מעופם כרובי, מלאכי. אביבית משויישת, סטירית פקוחה וחומית היבלית מוסיפות מעט צל רך עבור ההלך הנרדם. כחלילי שברק בורקים בכחול ונחושיות חומעה וארכובית, הן כמו פיסות של שמש שנפלה, מרצדות כתומות על השביל המתפתל. צהבוני תלתן ונימפיות חורשף, מעופם תכליתי משל הלבנינים, אולי הם יודעים את יעדם. כחלון הקוטב הראשון, המילה "זעיר" לא מתחילה אפילו לגרד את היעדר גודלו, הוא מאלץ אותנו לכרוע ברך עבורו ואז לצנוח מלוא קומה, להתחנן שיישב על ענף ולא יעוף. רק כחלון אפון קטן, שמטיל עליו צל גדול, מרגיעו, מרדימו, מאפשר לנו לצלם את הקטנטון. על קיפודן דוקרני מתיישבים לנוח נציגים מזוהים ראשונים של משפחת ההספריות: אפורית החלמית הבהירה ונקודית הוורדים הכהה, כמה חול כאן אכלתי בשבילן, כמה קוצים חיבקתי.

כחליל השברק                      נחושתן-נמלים מנומר                      נחושית החומעה

 

עכשיו מיכה נזכר וחולק איתי מורשות קרב פרפראיות מהעבר ורירי ניגר, מסתבר שכאן הוא האתר של נחושתן-הנמלים המנומר. את אחיו הגלילי פגשתי בחולות חדרה ביום שישי, כמה אני רוצה לראותו עכשיו וכאן. הוא לא קל הנחושתן, מגיר מאתנו עוד זיעה מלוחה, אך לבסוף פרט אחד נגלה ונותן את עצמו מכל הלב. הוא לא נרתע, לא חשוב עד כמה אני מתקרב. אחרי הראשון זה כבר קל. הנה פרט נוסף משתזף על גזר קיפח, ממש ליד המכונית. כך זה גם עם ציפורים, תמיד.

 

אפורית החלמית                   כחלון מקושט                          ניקדית הוורדים

 

אני מאושר והצפרות מרימה לרגע ראש, מפהקת ושוב נרדמת. מיכה לוחש לי על איזה אתר מפוקפק, שכונת צמרת ירושלמית, שם נמצא עוד מין של פרפר, מוזר עד מוות ואני ניצת שוב באש זרה, אש הלייפר, ואנחנו נוסעים אליו, אל מלכודת שהוכנה היטב.

אני יורד מהמכונית ומיד מוקף ונלכד בידי חבורת גברים בברדסים לבנים, שרקרק רקום על חזם, גם האותיות בי בי בי באדום של דם: הבירדינג בראנד באנד, נוטרי הטוהר הצפרי, אימת הצפרפראים כולם. הם קושרים אותי אל עמוד, שהוכן מראש ויוצרים סביבי מעגל נורא ואיום. יש כתובות אש מאחור. אני מבחין במיכה נמלט מהמקום, אין לי מושג אם הוא משת"פ בוגדני או סתם בר-מזל. הפחד גואה בי, מציף ומשתק. הגברים בברדסים שותקים שתיקה מטילת מורא, זהו ההס המקדים והנורא. הכהן הגדול פוסע לפנים וקריאות קצובות "איכס פרפר" פולחות את השכונה השקטה.

 

מעלינו חגים סיסי חומות וסנוניות מערה במעגלים הולכים ומתהדקים. אלו הם אוכלי הפרפרים והם חלק מהטקס, חלק מהמזימה.

הכהן הגדול מתקרב, נוקב בי מבטו. מתחת לברדסו מבצבצים זוג כפכפי קרוקס כחולים ומעופשים, אני משתנק ולבי נופל. הוא מטיל בכבדות את ידו על כתפי, הגברים בברדסים הלבנים נאלמים דום, השתיקה שוב רובצת כבדה. הכהן הגדול פוצה את פיו, קריאתו רועמת: "צא, דיבוק, צא". בזווית עיני אני רואה את חנה רובינא והנה היא מתיישבת על גזוזטרה, צמתה לי חבל תלייה תהיה. רגליי כושלות, גופי מפרכס, כוחי נחלש ואוזל. אני מאבד את הכרתי, שיוצאת לה לצפרפר במקום אחר.

 

אני מתעורר, לא יודע כמה זמן בדיוק עבר, אך אני מרגיש חדש, חזק. אני מחייך לכהן הגדול, אני הרי מכיר אותו ועכשיו אני גם אסיר תודה לו. כי לא עוד צפרפראי אני, שוב אני צפר, צפר טהור. טקס הטיהור הצליח והדיבוק הפרפראי גורש. הכהן הגדול לוחץ את ידי בסיפוק, עוד נפש תועה, שהוא השכיל להציל במו ידיו. עכשיו אנשי הבי בי בי מסירים את מצנפותיהם, לקבלני שוב אל שורותיהם, ואני מזהה אותם אחד אחד. גם ערד כאן ועתה הוא מרשה לעצמו לחייך, אולי שמח שניצל בלוג הצפרות מלהב הצפרפראות המתהפך. אני מחייך אליו בחזרה, אך מבטי מוסט באחת, מוסח. הנה כאן לידי הדיבוק, אני רואה אותו, את הדיבוק הפרפראי, שממני זה עתה יצא. הוא לוגם בנחת צוף מלנטנה ססגונית: נימפית משוננת, היא נראית כמו פרפר שלא מן העולם הזה, היא אינה יכולה שלא להיות הדיבוק, כל כך מוזרה היא; כה מוזרה וכה נפלאה. היא יפה, היא יפהפייה. באבחת מבט אני מתאהב מחדש, נדבק שוב בדיבוק והכהן הגדול רואה זאת בעיניי ומזעיף את פניו, מוכן ומזומן להעלותני על המוקד. כאן ועכשיו. הדיבוק שגורש, חזר אלי ובגדול, עד לנדידת הסתיו, לפחות.

 

 

מיכה...

 

פוסטים קשורים

  • זרם של לייפרים
    placeholder for shorten post content
    31/05/2019
  • מנוחה נכונה
    placeholder for shorten post content
    28/05/2019
  • צפרפראות
    placeholder for shorten post content
    24/05/2019
  • חלום רחוק
    placeholder for shorten post content
    23/05/2019
  • רדיו (או) אקטיבי?
    placeholder for shorten post content
    17/05/2019
  • עוד לא אבדה
    placeholder for shorten post content
    11/05/2019
  • אינדיפנדנס דיי
    placeholder for shorten post content
    09/05/2019
  • זמן התחמס
    placeholder for shorten post content
    07/05/2019
land marks